הנה מה שפרסם ינון מגל (ההדגשות שלי - רעיונוביץ)
שלום ינון,
זה לא עוד פוסט של אשת מילואימניק שקורסת, זה פוסט של אשת מילואימניק על קריסת המערכת ובלבול יוצרות.
אז אני מרב לוגר,
אשתו של דביר ששירת כבר קרוב ל-300 יום במהלך המלחמה.
הוא משובץ כלוחם בחטיבת אלכסנדרוני מאז השחרור שלו מסיירת גולני בשנת 2011.
במהלך המלחמה הוא הספיק להשתתף בלחימה והגנה ארוכה בצפון ובתמרונים בעזה ובלבנון.
עכשיו הגיע סבב מילואים נוסף ולראשונה אנחנו לא משתתפים בו. ולא בגלל ההשלכות עליי, על הקריירה שלי, על הילדים ומצבם הנפשי, על הבית, ולא בגלל כל מה שחווינו במהלך מאות ימים כדי לתת גב לניצחון. זה לא העניין.
אני לא חשבתי לרגע למנוע ממנו ללכת, אבל המצב הוא שהמפקדים החליטו שיש משימות חשובות יותר מעולם הערכים שלנו כשומרי מצוות ושצריך בכל מחיר לצרף נשים לפלוגת הלוחמים.
עבור דביר ועבורי זו חציית קו אדום ודריסת הערכים שלנו.
במהלך החודשים האחרונים שבין הסבבים דביר ניסה לדבר עם המפקדים כמה פעמים, והגיע עד למח"ט אבל לצערו אין רצון במערכת לשנות כלום.
הוא לא מוכן בשום פנים ואופן להיות חלק מפלוגה כזאת וכבר ביקש לעבור תפקיד, ולי ממש לא ברור מדוע מתייחסים אליו ואל חבריו בצורה כזאת.
דביר הוא חובש קרבי.
כיום חסרים המון חובשים במילואים ולא מעט פלוגות מחפשות חובשים בנרות, אבל המציאות היא שמוכנים לוותר על לוחמים דתיים רק בשביל קידום אג'נדות פרוגסביות של שילוב נשים בתוך פלוגות לוחמים שמלאה בדתיים.
דביר רוצה מאד להמשיך לשרת במילואים והוא לא קורא לסרב ח"ו.
הוא מחפש פלוגה שתכבד את עולם הערכים היהודי ואת המוסר שלו.
מקווה שנשים רבות ששולחות את בעליהן לקרב ישימו לב מה קורה מתחת לאף בתוך צה"ל.
כנראה אין בעיית כוח אדם כמו שהתקשורת לא מפסיקה לפמפם לנו בחודשים האחרונים.
כנראה שיש בעיה ערכית מהותית בצמרת הצבא.
