אז שוב פעם אלימות, ושוב קופצים כל מיני דוברים ו"מומחים" לומר שזה רק כמה פרחחים שלא מייצגים אף אחד. נו, באמת?
בואו נדבר תכלס: מאיפה באמת מגיעה האלימות הזאת?
קודם כל, הישיבות. כן, כן, אותם מקומות קדושים שאמורים ללמד תורה ומוסר. מה באמת קורה שם?
1. לומדים בעיון "סוגיית רוב וקרוב". יופי.
2. שומעים ווארטים ושיחות מוסר מהמשגיחים הכי טובים. נהדר.
3. מצטטים את ה"מסילת ישרים" עד שהלשון נהיית יבשה. מצוין.
אבל רגע, מה עוד הם שומעים שם?
* "מי שמחזיק סמארטפון? כאילו עשה את כל העבירות שבתורה!" – "הלכת עם חולצה כחולה? אתה בכלל לא שייך לציבור שלנו!" – זה מה שמחדירים לראש.
ומה עם רבקה'לה המסכנה? הילדה הכי מתוקה בשכונה, אבל איכשהו לא מצאו לה מקום בסמינר וולף. למה? כי היא קצת... נו, אתם יודעים. לא בדיוק "מהמשפחות הנכונות".
אז מה יש לנו פה? אלימות מילולית. אלימות נפשית. אפליה על רקע צבע עור ומוצא. וכל זה עוד לפני שמישהו הרים יד.
אז בבקשה, תפסיקו כבר עם הסיפורים על "קומץ קטן". זה לא קומץ, וזה בטח לא קטן. זו שיטה שלמה של חינוך לשנאה, לאפליה, ולדחייה של כל מי שלא בדיוק כמונו.
וכשמגדלים ילדים על הערכים האלה, מה הפלא שחלק מהם לוקחים את זה עוד צעד קדימה?
הגיע הזמן להפסיק להתחבא מאחורי תירוצים. צריך להסתכל למציאות בעיניים ולהגיד: יש לנו בעיה. בעיה רצינית.
ורק אם נכיר בבעיה, נוכל להתחיל לטפל בה. אחרת? נמשיך לראות עוד ועוד מקרי אלימות, ונמשיך לשמוע עוד ועוד תירוצים.
אז קדימה, בואו נתחיל לדבר על זה באמת. כי אם לא נטפל בשורש, העץ הזה ימשיך לתת פירות מרים.
