מאמרים הלכות מאכלות אסורות

"הרי שהייתה הבריה משרץ העוף ומשרץ המים ומשרץ הארץ, כגון שהיו לה כנפיים והיא מהלכת על הארץ כשאר שרצים והייתה רבה במים, ואכלה - לוקה שלוש מלקיות; ואם הייתה יתר על זה מן המינין שנבראו בפירות, לוקה עליה ארבע מלקיות; ואם הייתה מן המינין שפרין ורבין, לוקה חמש. ואם הייתה מכלל עוף טמא יתר על הווייתה משרץ העוף, לוקה עליה שש מלקיות - משום עוף טמא, ומשום שרץ העוף, ומשום שרץ הארץ, ומשום שרץ המים, ומשום רומש על הארץ, ומשום תולעת הפירות: בין שאכלה כולה, בין שאכל ממנה כזית. לפיכך האוכל נמלה הפורחת הגדלה במים, לוקה חמש מלקיות".

וזה נוסח ההלכה מבואר:

אם יימצא בעל חיים שיש לו מאפיינים [=תכונות] שנכללו בכמה לאוים, כגון שיש לו מאפיינים של שרץ העוף שרץ המים ושרץ הארץ, ויש לו כנפיים כמו שרץ העוף (הלכה ה), והוא מהלך על הארץ כמו שרץ הארץ (הלכה ו), ובחלק מתהליך גדילתו הוא גָּדַל במים כמו שרץ המים (הלכה יב), ואכלו - לוקה שלוש מלקיות. ואם בנוסף לכך, הבעל חיים בתחילה נוצר בפירות, ואחר כך גדל במים והלך על הארץ והצמיח כנפיים, לוקה עליו ארבע מלקיות, משום תולעת הפירות שהלכה על הארץ (הלכה יד), ומשום רמש הארץ, ומשום שרץ המים, ומשום שרץ העוף [1]; ואם בנוסף לכך, הבעל חיים שנוצר בפירות התחיל לפרות ולרבות מזכר ונקבה, לוקה חמש מלקיות, גם משום שרץ הארץ [2]. ואם בנוסף לכך, הבעל חיים התפתח והפך לעוף טמא, יותר ממה שהיה בתחילה שרץ העוף, לוקה עליו שש מלקיות - משום עוף טמא, ומשום שרץ העוף, ומשום שרץ הארץ, ומשום שרץ המים, ומשום רומש על הארץ, ומשום תולעת הפירות: בין שאכלו כולו, ובין שאכל ממנו כזית. לפיכך האוכל נמלה הפורחת הגדלה במים, לוקה חמש מלקיות [אינו לוקה עליה משום עוף טמא] [3].

כדי להבין את האיסורים המצטרפים זה לזה שנזכרו בהלכה זו, צריך להכיר את הפסוקים שנזכרו בספר ויקרא פרק יא, ולדעת איזה לאו הסמיכו חכמים לכל פסוק. בפסוקים בויקרא פרק יא, נזכר לשון שרץ השורץ כמה פעמים, וגם לשון שרץ הרומש פעם אחת, ומכל פסוק לומדים לימוד אחר. להלן לשון הפסוקים עם הלימוד שנלמד מהם, ומספר ההלכה שבה מופיע הלימוד.

לשון הפסוקים בויקרא פרק יא: מא וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל. [איסור שרץ הארץ, שנוצר מזכר ונקבה, נזכר בהלכה ו]. מב כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע עַד כָּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם. [איסור תולעת הפירות שיצאה מהפרי והלכה על הארץ, אף שלא נוצרה מזכר ונקבה, נזכר בהלכה יד]. מג אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם. [איסור כללי לכל השרצים, נלמד ממנו איסור שרץ המים, נזכר בהלכה יב]. מד כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. [איסור תולעת הנוצרת באשפה ובנבלות, שלא נוצרה מזכר ונקבה, נזכר בהלכה יג].

היוצא מכל הנזכר לעיל, אף שכתבנו במאמר "על התולעים הנוצרים בפירות", שתולעים הנוצרים בפירות נכללים בלאו של רמש הארץ, הגדרה זו נכונה רק אם לא יצאו מהפרי, אבל אם יצאו מהפרי והלכו על הארץ, יש בהם פסוק מיוחד, לכל השרץ השורץ על הארץ (ויקרא יא,מב), שממנו נלמד איסור מיוחד לתולעת זו. וכך כתב הרמב"ם בספר המצוות (לאווין קעט), יובא בהערה 3.

[1] במקרה שהבעל חיים נוצר מהפרי, ולא נוצר מזכר ונקבה, אין לאוסרו משום שרץ הארץ, שנלמד מהפסוק בויקרא (יא,מא) וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל, הובא לעיל בהלכה ו, כי איסור שרץ הארץ עוסק בבעל חיים שנוצר מזכר ונקבה. אלא יש לאוסרו משום הפסוק שנזכר בויקרא (יא,מב), לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם, הובא לעיל בהלכה יד, שמפסוק זה למדנו איסור תולעת הפירות שיצאה מהפרי והלכה על הארץ, אף שלא נוצרה מזכר ונקבה. וראה בהמשך ההלכה מיד בסמוך, שאם הבעל חיים גם פרה ורבה יש לאוסרו גם משום שרץ הארץ. כל מה שכתבנו כאן, כתבו הרמב"ם בספר המצוות (לאווין קעט), יובא לשונו בהערה 3.

[2] במקרה שהבעל חיים נוצר מהפרי, אולם לאחר מכן הוא התחיל לפרות ולרבות מזכר ונקבה, בנוסף לזה שיש לאוסרו משום הפסוק שנזכר בויקרא (יא,מב), לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם, הובא לעיל בהלכה יד, שמפסוק זה למדנו איסור תולעת הפירות שיצאה מהפרי והלכה על הארץ, יש לאוסרו משום שרץ הארץ, שנלמד מהפסוק בויקרא (יא,מא) וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל, הובא לעיל בהלכה ו, שאיסור שרץ הארץ עוסק בבעל חיים שנוצר מזכר ונקבה. ובהלכה שלפנינו התבאר, שאיסור שרץ הארץ קיים גם אם מכאן ואילך הוא יתרבה מזכר ונקבה. כל מה שכתבנו כאן, כתבו הרמב"ם בספר המצוות (לאווין קעט), יובא לשונו בהערה 3.

[3] האמור בהלכה זו הזכירו הרמב"ם גם בספר המצוות (לאווין קעט), וזה לשונו שם: "אם אירע שנתהווה חי באיזה זרע מן הזרעונים או בפרי מן הפירות, ויצא לאויר ואף על פי שלא נגע על פני האדמה [ראה לעיל (ב,טז) שם פסק הרמב"ם אחרת, ואם לא נגעו בארץ אסורים מספק, ואין לוקים על אכילתם], הרי האוכלו חייב מלקות אחת, לפי שנאמר בו לאו בפני עצמו כמו שבארנו במצוה שלפני זו [לאווין קעח, שם נתבאר שאסור לאכול בעלי חיים הנוצרים בתוך הזרעים או הפירות]. ואם שרץ על הארץ ורמש בה חייב על אכילתו שתים, אחת משום לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם (ויקרא יא,מב), ואחת משום ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרמש על הארץ (ויקרא יא,מד). ואם אירע עם זה שיהא פורה ורובה חייב עליו שלש מלקיות, השתים שהזכרנו לעיל ושלישית משום וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל (ויקרא יא,מא). ואם נוסף לכך שיהא מעופף, יתחייב עליו מלקות רביעית משום כל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו (דברים יא,יט). ואם נוסף לכך שיהא שוחה במים עם היותו מעופף כמו שאנו רואים את זה תמיד במינים רבים, יתחייב עליו חמש מלקיות, המלקות הזו החמישית משום שרץ המים אשר נאמר לאו הכוללו, והוא אמרו אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם (ויקרא יא,מג). ואם נוסף לכך שיהא החי המתהווה הזה בעצמו גם עוף, יתחייב עליו מלקות שישית, משום ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו (ויקרא יא,יג).

ואל יהי תמוה בעיניך שיתהווה עוף מעפוש הפירות, לפי שאנו רואים לעתים קרובות עופות מתהווים מן העפושים והם יותר גדולים מן הבנדק [אגוז עץ עגול בגודל בינוני המגיע בקליפת עץ קשה וחלקה. נקרא באנגלית פילברט]. ואל יהי מוזר בעיניך, היות מין אחד בעצמו הוא עוף טמא והוא שרץ העוף לפי שאין זה מוזר לפי שאפשר שיהו לו תכונות העוף ופעולותיו ותכונות שרץ העוף. הלא תראה פירושי כל הראשונים היאך מנו בכלל אלו השש מלקיות דג טמא ושרץ המים, וגם זה נכון ולא אכחישנו, לפי שאפשר שיהא דג ויהיה שרץ המים, כך גם כן יהיה עוף ויהיה שרץ העוף, וזהו הפוטיתא, לפי שהוא עוף ושרץ העוף ושרץ הארץ ושרץ המים, ולפיכך חייבין עליו ארבע. ונמלה זו האמורה, היא הנמלה המעופפת המתהווה מעפוש הפירות שאינה פורה ורובה, חייב עליה אחת משום שרץ שפירש מן האוכל, ואחת משום שורץ על הארץ, ואחת משום רומש על הארץ, ואחת משום שרץ העוף, ואחת משום שרץ המים. והצרעה שגם היא מתהווה מן העפוש, נוסף על אלו שהיא עוף ושרץ העוף. ואין מן הנמנע התהוות הצרעה או הנמלה או זולתן ממיני המעופפים והשורצים, מן העפושים ובתוך הפירות, אלא אצל ההמון שאין להם ידיעה במדעי הטבע, אלא מדמים שכל מין אי אפשר שיתהווה אחד ממנו אלא מזכר ונקבה, כיון שהם רואים בעין, שהדבר כך על הרוב". (ע"כ ספר המצוות)

והעיר מהר"י קאפח (כרוז המצוות, הערה יב): "ובכל אופן אותה הסברא שיחס אותה רבנו להמונים, הרי בימינו תבו המוניא למהוי כספריא. והדעה הרווחת כיום שאין דבר המתהווה מאליו מן העפושים, ואין העפושים והטנופים אלא אכסניא לדגירת ולהתפתחות אותן השרצים והרמשים [=מזכר ונקיבה]. ומודה אני שאין בידיעותי אל מה להצמיד דברי חז"ל שעל בריה אחת לוקה שש, לפי שטת רבנו, ואין לא ראינו ראיה".

תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 21/01/2025 21:00:43

תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 22/01/2025 14:31:10

תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 23/01/2025 13:18:20

"דבש דבורים ודבש צרעים, מותר – מפני שאינו מתמצית גופן, אלא כונסין אותו מעל העשבים בתוך פיהן ומקיאות אותו בכוורת כדי שימצאו אותו לאכול ממנו בימות הגשמים".

וזה נוסח ההלכה מבואר:

דבש דבורים ודבש צרעות, מותר באכילה - מפני שאינו מתמצית גופן [=אינו מיוצר מתוך גופן] כמו הבצים וְהֶחָלָב, אלא הן כונסות אותו מעל העשבים בתוך פיהן, ומקיאות אותו בכוורת כדי שימצאו אותו לאכול ממנו בימות הגשמים.

הצרעות אינן מייצרות דבש, ומה שנזכר בהלכה דבש צרעות, הכוונה לדבורת בר, הדומה לצרעה משום שהיא בצבע חום צהוב, כמו צרעה שהיא בצבע שחור צהוב, נקראת באנגלית  Vespa Orientalis (מהר"י קאפח, פה"מ מכשירין ו,ד הערה 14).

במשנה במסכת מכשירין (ו,ד) נאמר: "דבש צרעים טהור ומותר באכילה". וכתב הרמב"ם בפה"מ: "דבש צרעין והוא דבש "אלזנאביר" [נתבאר לעיל]... ואמרו מותר באכילה  שלא תחשוב אותו כמו חֲלֵב בהמה טמאה שאינו מותר באכילה כיון שהצרעה משרץ העוף, וההבדל בין זה לזה פשוט, לפי שאין הדבש מתהווה בגוף הדבורים או הצרעין, אלא הוא רביב [=טיפת טל] היורד על הצמחים, ומתערב בו כח אותו הצמח ולשדו ונעשה דבש, ואוכלות אותו הדבורים ומביאות ממנו בְּקִרְבָּן, והעודף על מזונן פולטות אותו בכוורות ומצניעות אותו שימצאוהו בזמן כלות הצמחים והעדר הדבש בשדות". (ע"כ פה"מ)

היוצא מלשון ההלכה ומפה"מ, בזמנם חשבו שטיפות הטל שעל הצמח נהפכות לדבש, משום שהם קולטות מטעם הצמח, והדבורה או הצרעה רק באות ולוקחות את הדבש ומעבירות אותו מעל הצמח לכוורת, ולפיכך הדבש מותר באכילה, מפני שאינו מתמצית גופם.

אולם בזמננו התברר שהדבש הוא צוף פרחים שהצמח מייצר [=תמיסה ממית של סוכרים שונים], העובר תהליך עיבוד בזפק הדבורה [=איבר עיכול דמוי צינור], בסיוע אנזימים [=חלבון המזרז תהליכים כימיים ביצורים חיים], ואינו נוזל שנסחט ויוצא מגוף הדבורה, ולפיכך אינו אסור באכילה.

וראה רש"י בכורות (ז,ב), שכתב את תהליך ייצור הדבש באופן המתאים למציאות, שהדבש נוצר על ידי הדבורים שאוכלות מפרחי האילן ומייצרות את הדבש במעיהן, ואין הדבש נוצר מתוך גופן של הדבורים.

"יונק תינוק והולך, אפילו ארבע או חמש שנים. ואם גמלוהו ופירש שלושה ימים או יתר מחמת בורייו, ולא מחמת חולי – אינו חוזר ויונק: והוא, שגמלוהו אחר ארבעה ועשרים חודש; אבל בתוך זמן זה – אפילו גמלוהו חודש או שניים – מותר לחזור ולינק, עד סוף ארבעה ועשרים חודש".

וזה נוסח ההלכה מבואר:

מותר לתינוק לינוק משדי אמו אפילו ארבע או חמש שנים. ואם הפסיק לינוק במשך שלושה ימים או יותר, וההפסקה לא היתה מחמת חולי אלא היה בריא – אסור לו לחזור ולינוק משדי אמו: מה שכתבנו הוא, כשהפסיק לינוק אחר ארבעה ועשרים חודש [=גיל שנתיים]; אבל אם הפסיק לינוק כל זמן שהוא פחות מבן שנתיים - אפילו אם הפסיק לינוק חודש או שניים - מותר לו לחזור ולינוק עד סוף ארבעה ועשרים חודש, מפני שזהו משך הזמן הראוי להנקה.

כתב הב"י (יו"ד פא,ז) בביאור דברי הרמב"ם, שאם התינוק לא הפסיק לינוק, מותר לו לינוק ארבע וחמש שנים, אבל אם הפסיק לינוק בתוך 24 חודש, מותר לו לחזור לינוק רק עד סוף 24 חודש, וזו כוונת הרמב"ם באומרו "מותר לחזור ולינק, עד סוף ארבעה ועשרים חודש".

ומהר"י קאפח (הערה ה) ביאר את דברי הרמב"ם שלא כדעת הב"י, שמאחר שמוסכם אצל החכמים שכל 24 חודש התינוק מסתכן אם לא יניקוהו, אפילו אם הפסיק התינוק לינוק זמן ממושך בתוך 24 חודש, וחזר לינוק בתוך 24 חודש, מותר לו לינוק עד גיל ארבע או חמש שנים, שהרי הטעם שאסור לגדול לינוק משדי אישה הוא משום פריצות, ותינוק זה שחזר לינוק ברשות, אין בהמשך יניקתו עד גיל ארבע וחמש שנים משום פריצות, ולפיכך הדבר מותר. וכך נראה עיקר.

"נמצא עליה קורט דם - אם על החלבון, זורק את הדם ואוכל את השאר; ואם על החלמון, אסורה כולה...".

וזה נוסח ההלכה מבואר:

ביצת עוף טהור שנמצא עליה קורט דם [=גרגיר דם, כלומר טיפת דם] - אם הדם היה על החלבון, זורק את הדם ואוכל את השאר, מפני שהחלבון נקשר לביצה רק בשלבים המאוחרים, ואף דם זה הגיע לביצה בשלב מאוחר, ומבחינה מציאותית ניתן להסירו לגמרי מהביצה ולנקותה ממנו; ואם הדם היה על החלמון, אסור לאכול את כל הביצה, מפני שהביצה שנוצרת באשכול [=בשחלת העוף], נמצאת שם כאשכול שיש בו כמה חלמונים בדרגות התפתחות שונות, וכל חלמון ארוג ומסורג בגידי דם רבים, ואם יימצא דם בחלמון, הדבר מוכיח שתהליך התפתחות החלמון לא הושלם כראוי, והוא לא התנקה לגמרי מגידי הדם שעטפוהו, ויש בו עוד גידי דם בלתי נראים, ולפיכך כל הביצה אסורה באכילה.

לשון התלמוד חולין (סד,ב) מבואר על פי רש"י: "נמצא עליה [=על הביצה] קורט דם [=גרגיר דם, טיפת דם] - זורק את הדם ואוכל את השאר. אמר רבי ירמיה: והוא שנמצא על קשר שלה [=רבי ירמיה מבאר, מה שנאמר בברייתא זורק את הדם והשאר מותר, כשנמצא הדם בקשר, כלומר בזרע של התרנגול, הנמצא בראש הצד הרחב של הביצה, אבל אם נמצא הדם מחוץ לזרע התרנגול, כל הביצה אסורה מפני שהתפשט הדם בכולה]. תני דוסתאי אבוה דר' אפטוריקי: לא שנו אלא שנמצא על חלבון שלה, אבל נמצא על חלמון שלה - אפי' ביצה אסורה, מאי טעמא - דשדא תכלא בכולה [=רבי דוסתאי מוסיף לבאר, מה שאמרנו זה דוקא כשנמצא הדם בזרע התרנגול והיה הזרע בחלבון, אבל אם נמצא הדם בחלמון, כל הביצה אסורה, מפני שהדם התפשט בכל הביצה].

לעומת פירוש רש"י לסוגיה, שכתב שרבי דוסתאי מוסיף על דברי רבי ירמיה ומסכים לדבריו, כתב המ"מ, שלפי הרי"ף והרמב"ם, רבי דוסתאי חולק לגמרי על דברי רבי ירמיה. והר"ן על הרי"ף כתב (כב,א בדפי הרי"ף ד"ה נמצא) שרבי דוסתאי הביא ברייתא, והשתמש בלשון "תני", ודברי הברייתא כלל לא נאמרו על דברי רבי ירמיה. ולשיטת רבי דוסתאי, בכדי לאסור דם הנמצא בביצה, אין צורך שיהיה הדם בקשר שלה, כלומר בזרע התרנגול, כדברי רבי ירמיה, אלא יש לחלק היכן נמצא הדם, האם בחלבון והוא מותר, או בחלמון והוא אסור, אף ללא מציאותו של זרע התרנגול.

וזה תיאור תהליך הווצרות ביצי עוף: החלמון [החלק הצהוב] מתחיל להתפתח בשחלת נקבת העוף, הנראית כאשכול חלמונים בכמה דרגות התפתחות. כשהחלמון מסיים לגדול, הוא ניתק מנימי הדם העוטפים אותו, ועובר לצינור הביצים, ושם הוא נעטף תחילה בחלבון [החלק הלבן]. אחר כך נעטף בקליפה ההולכת ומתקשה, ולבסוף מוטלת הביצה. תהליך זה נמשך כ-26 שעות. אם לא הופרתה הביצה על ידי זכר, נראה על החלמון עיגול לבן, ואין מתפתח ממנה אפרוח. אבל אם הופרתה על ידי זכר, נראית על החלמון טבעת לבנה וחור באמצעה, והאפרוח מתחיל להתפתח בין החלמון לבין החלבון, והחלמון משמש לו מזון (ביאור הרב יוחאי מקבילי).

וראה בהערת מהר"י קאפח על המ"מ (הערה י), שדברי רבי ירמיה לפי פירוש רש"י, שיש קשר הנמצא בראש הצד הרחב של הביצה שהוא זרע הזכר, אינם מובנים מבחינת המציאות, ואף בביצים בלתי מופרות יש קשר, כלומר נראה על החלמון עיגול לבן [ראה בביאור הרב יוחאי מקבילי]. ויש לבאר את הקשר שנזכר בדברי רבי ירמיה בצורה אחרת מפירוש רש"י. (ע"כ מהר"י קאפח)

וזה ביאור הסוגיה והרמב"ם על פי שיטת מהר"י קאפח. העיגול הלבן הנראה על צידו הרחב של חלמון הביצה הוא הקשר. עיגול זה אינו זרע התרנגול כדברי רש"י, אלא המקום שבו יכול התרנגול להפרות את הביצה. אם הוא יפרה את הביצה תיראה על החלמון טבעת לבנה נקובה, ואם הוא לא יפרה את הביצה, ייראה על החלמון עיגול לבן. לדעת רבי ירמיה יש לאסור את הדם הנוצר בביצה, רק אם הוא נוצר כחלק מתהליך יצירת האפרוח, ולכן, אם הדם נמצא בסמיכות לקשר הביצה [=העיגול הלבן שבראש החלמון], זורק את הדם ואוכל את השאר, אולם אם הדם התפשט לשאר הביצה, נאסרת כל הביצה באכילה. לעומת שיטת רבי ירמיה, לפי רבי דוסתאי, דם הנוצר כחלק מתהליך יצירת האפרוח, בכל מקום שהוא יימצא זורק את הדם ואוכל את השאר. אולם דם שהגיע לביצה מתוך גוף התרנגולת, באמצע תהליך יצירת הביצה, שם יש לחלק, ואם נמצא הדם על החלבון, ניתן להסירו ממנה לגמרי, ולפיכך זורק את הדם ואוכל את השאר, אולם דם הנמצא על חלמון הביצה, דם זה נשאר מגידי הדם המרובים שעטפו את הביצה בזמן יצירתה באשכול [=בשחלת העוף], ולא ניתן לנקותו לגמרי מהביצה, ויש עוד נימי דם בלתי נראים בחלמון, ולפיכך הביצה כולה אסורה באכילה.

וזה לשון מהר"י קאפח (הערה י): "בדם ביצים רבו הדעות ורבו הסברות בהבנת סוגית הגמרא בחולין דף סד, ומרן הב"י יו"ד סי' סו האריך הרבה בניתוח הסברות ומיונן, ואיני רואה צורך לפרט הדברים כאן. ודברי רבנו ברורים, ואין חילוק לדעת רבנו בין ביעי דפחיא [=כמו דפעיא, הנולדים מן התרנגולת חיה, שפועה בלידתה. רש"י ביצה ז,א] בין ביעי דספנא מארעאי [=מתחממת בקרקע ויולדת ביצים, ואותן ביצים אין מגדלות אפרוחים. רש"י ביצה ז,א] כי ברור שהדם הנמצא בביצה אינו מרקום כלל [=אין הדם נוצר בביצה כתוצאה מתחילת הווצרות האפרוח], ומצוי הוא בביצה ברגע יציאתה מהתרנגולת. וכבר ידוע כי באשכול שלביצים תלוים רק חלמונים גדולים וקטנים כשהם ארוגים ומסורגים גידי דם למכביר, ומעולם לא נראו חלבונים תלוים באשכול, וברור כי החלבון נקשר סביב החלמון בשלביו האחרונים לפני יציאתו, ולפיכך מובן כי דם שנמצא בחלמון אנו אומרים שניתק מן האשכול לפני גמרו [=דם הנמצא בחלמון מלמדינו כי תהליך יצירת החלמון טרם נגמר] וטרם בשל לגמרי ונתנקה מכל גידי הדם שבו, וזהו אמרם שדא תכלא בכולה [=נתפשט הקלקול בכולו] אלא שאינם נראין [=אין גידי הדם הדקים הנמצאים בחלמון נראים] ולפיכך כל הביצה אסורה, מה שאין כן אם נמצא [=הדם] בחלבון, אנו אומרים כי טפת דם זו קלטה החלבון עם התגבשותו, ואינה ממנו, כי מעולם לא נראה מסורג בגידי דם [=החלבון מעולם לא היה מסורג בגידי דם], ולפיכך זורק את הדם ואוכל הביצה, ואין הבדל כאמור בין ביעי דפעיא לבין ביעי דספנא מארעא. זוהי המציאות וזהו הטבע שהטביע בורא עולם ברחמים, ולפיכך דברי רבנו ברורים פשוטים, ולפי זה לדעת רבנו אין להקל בביצים דספנא מארעא. וכבר העירותי כיוצא בזה במקום אחר. ולפי זה נראה לי ברור, דדם ביצים אסור מן התורה כיון שהוא כאמור דם מן החי, ואם כנס ממנו כזית ואכלו לוקה מן התורה, וכדלקמן פ"ו אות ח. (ע"כ מהר"י קאפח)

וזה לשון הרב צדוק: "כל הפוסקים תופסים שדם זה הוא תחלת ריקום [=תחילת הווצרות האפרוח] אם הוא על הצהוב, שחושבים וסוברים שממנו נוצר האפרוח, אבל דם שנמצא בחלבון אומרים שהוא רק דם בעלמא, ועל כן זורקו ואוכל. אבל לפי המציאות שרואים שדם זה מצוי בביצה כבר מעת הטלתה בלי דגירה וחימום [ספנא מארעא], ומצוי בה מבטן התרנגולת עם גבילתה ובהטלתה [=בזמן שהיא מתגבלת, נוצרת, ובזמן הטלתה]. וגם ממה שאפרוח לפני בקיעתו החלמון עמו שלם כמזון לו, מוכח, שלא התרקם ממנו ונמצא שאינו דם ריקום, ולא יעלה על הדעת שריקום יהיה מבטן, ואף בחוץ לא יתכן ריקום בלי זמן דגירה, על כן אינו אלא שטף דם, מקרע וריד שאירע עוד בהתהוות הביצה באשכול, ששם משורגת היא כידוע בורידי דם. ולכן אם הדם על החלבון [הלבן כחלב] הוא ניכר ואינו מתערב וניתן להסיר את כולו, אבל כשהוא על החלמון [צהוב], "שדא תיכלא בכולה", כלומר נעשה שכול ואבדון בכולה, כי לעתים הדם כל כך משורג ומעורב ונמהל בצהוב שבהתהוותו הוא היה מסורג בחוטי דם שלא פירשו ממנו ואינו ניכר כדי להסירו, ולפיכך לא חילקו חכמים ורבינו בין ביצים מופרות שאצלם תרנגול, לשאינם מופרות שנקראים ספנא מארעא. אבל רשב"א והפוסקים חילקו משום שתפסו שהדם הוא סימן לתחילת ריקום בביצים מופרות, והתירו להפרישו בשאינם מופרות גם מהחלמון ולאכלם". (ע"כ הרב צדוק)

וראה עוד בביאור המאירי לסוגיה, שתמה על סברת רבי דוסתאי, מדוע יש לאסור דם הנמצא בחלמון, יותר מאשר אם נמצא בחלבון, והרי האפרוח נוצר בחלבון ולא בחלמון, והחלמון רק משמש לו מזון, ויתכן שיישאר שלם בלידת האפרוח, כיון שכן מדוע יש להחמיר על דם הנמצא בחלמון. וזה לשון המאירי: "...נמצא קורט דם בחלמון אפילו שלא כנגד הקשר [=הדם אינו בסמיכות לזרע הזכר], אף על פי שיצירת הולד מן החלבון [=ולכאורה יש להתיר את הדם הנמצא בחלמון], אין זה אלא טבע הָרִקוּם שהוא מתחיל ומתוך חמום ירדה לה לעמק החלמון ואסורה כלה [=מחמת ריקום האפרוח, הדם יורד לעומק החלמון, ולפיכך יש לאסור את כל הביצה], זו היא שטתנו. ואנו גורסין אמר ר' ירמיה והוא שנמצא על קשר שלה כלומר שלא נתפשט לחוץ [=שלא יצא הדם מתוך הקשר, כלומר מתוך זרע הזכר], וכל שכן אם נמצאת בחלבון שלה בקשר [=כל שכן אם נמצא הדם רק בקשר הזכר, ורק בחלבון, שיש להכשיר את שאר הביצה] הא נמצאת בקשר ונתפשטה לחוץ כלה אסורה [= אבל אם יצא הדם מתוך הקשר אל מחוצה לו יש לאסור את כל הביצה]...

תני דרוסאי והוא שנמצא על החלבון כלומר חלוק זה שנתן ר' ירמיה ומזקיק לאיסור זה שתמצא במקום הקשר ושתתפשט ממנו ולחוץ דוקא כשהיא בחלבון אבל כשהיא בחלמון אסורה בלא שום חילוק אף כשאינה כנגד הקשר וכל שכן אם היא כנגד הקשר אף על פי שלא נתפשטה מחוץ לכנגד הקשר ור' ירמיה ודרוסאי לא נחלקו ודברי שניהם מתקיימין...

ומכל מקום קצת חכמי אשכנז שאלו לי כמתמיהים היאך אפשר להחמיר בחלמון יותר מבחלבון והרי האפרוח מן החלבון הוא מתיצר ולא מן החלמון, עד שאף לאחר שנולד נמצא בבטנו החלמון כלו במלואו כמה ימים. ואף על פי שהשבתי להם מה שכתבתי שמתוך החמום ירדה לה לעמק החלמון [=סברא זו הזכיר אותה המאירי לעיל, מחמת ריקום האפרוח, הדם יורד לעומק החלמון, ולפיכך יש לאסור את כל הביצה] באמת דוחק הוא...". (ע"כ מאירי)

ועל פי מה שכתבנו הדברים ברורים, ודם הנמצא בחלמון נאסר משום תהליך יצירתו בבטן התרנגולת, ולא משום תהליך האפרוח המתרקם מהביצה.

תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 03/02/2025 00:05:44

"בהמה טהורה שנטרפה, חלבה אסור כחלב בהמה טמאה; וכן ביצת עוף שנטרף, כביצת עוף טמא. נתנבל העוף – אם נמצאת בו ביצה גמורה כנמכרת בשוק, הרי זו מותרת".

וזה נוסח ההלכה מבואר:

בהמה טהורה שנטרפה [=נפגעה באחד מהאיברים שסופה למות מכך], חֲלָבָהּ אסור כַּחֲלֵב בהמה טמאה, שמאחר שהחלב נוצר בבהמה האסורה באכילה, והתמצה [=נסחט] מאבריה האסורים באכילה, הרי הוא אסור כמותה. וכן ביצת עוף שנטרף [=נפגע באחד מהאיברים שסופו למות מכך], הרי היא אסורה באכילה כביצת עוף טמא, שמאחר שהביצה גדלה ונוצרה מאברי העוף שנטרף[1], הרי היא אסורה באכילה כמותו[2]. נתנבל העוף [=מת כתוצאה משחיטה פסולה] - אם נמצאת בו ביצה גמורה כנמכרת בשוק [=שקליפתה קשה], הרי זו מותרת באכילה, מפני שלא גדלה ולא נוצרה באיסור.

[1] לשון המשנה עדויות (ה,א): "ומודים [בית שמאי ובית הלל] בביצת טרפה שהיא אסורה מפני שגדילה באיסור".

[2] אף על פי שאין טריפה יולדת, אבל כל מה שכבר היה באותה טעינה באשכול שלה היא מטילה אף שנטרפה, על כן כיון שהביצה התפתחה וגדלה מבשר של טריפה אסורה (הרב צדוק).

כתב הרמב"ם בפה"מ עדויות (ה,א): "ביצת הנבלה, אם שחט עוף ונתנבל בשחיטה ומצא בו ביצה, אם היתה גמורה שכבר קלפתה קשה כבצים הנמכרים בשוק מותר לאכלה ואם היתה בקלפתה רכות ואפילו מעט מאד הרי זו אסורה לפי שהיא מכלל המעים. אבל ביצת עוף טרפה הרי היא אסורה מן הטעם שהזכיר [=שם במשנה, מפני שגדילה באיסור]".

נוסח ההלכה שלפנינו על פי כתבי יד תימן: "בהמה טהורה שנטרפה, חלבה אסור כחלב בהמה טמאה; וכן ביצת עוף שנטרף, כביצת עוף טמא. נתנבל העוף - אם נמצאת בו ביצה גמורה כנמכרת בשוק, הרי זו מותרת". סוף ההלכה, מהמילים נתנבל העוף... הושמט בדפוס. וראה בילקוט שינויי נוסחאות ברמב"ם פרנקל, שכן הוא הנוסח ברוב כתבי היד, ורק בכתבי יד אשכנים הושמט משפט זה. גם ברמב"ם בהוצאת הרב יוחאי מקבילי, ובהוצאת הרב עדין שטיינזלץ הנוסח הוא כפי נוסח כתבי יד תימן.

וכן להלן בהלכה יט, נוסח כתבי יד תימן: "לפיכך אין לוקחין ביצים מן הגויים - אלא אם היה מכיר אותן, ויש לו בהן טביעות עין שהן ביצי עוף פלוני הטהור; ואין חוששין להן שמא הן ביצי טריפה". ובדפוס הנוסח שם: "ואין חוששין להן שמא הן ביצי טרפה או ביצי נבלה". גם ברמב"ם בהוצאת הרב יוחאי מקבילי, ובהוצאת הרב עדין שטיינזלץ הנוסח הוא כפי נוסח כתבי יד תימן. היוצא משינויי נוסח אלו, לפי נוסח כתבי יד תימן ביצת נבילה מותרת, ואילו לפי נוסח הדפוס היא אסורה.

מקור ההלכה שלפנינו הוא משנה עדויות (ה,א), לפי נוסח כתבי יד תימן פסק הרמב"ם כבית שמאי, ואילו לפי נוסח הדפוס פסק הרמב"ם כבית הלל. במשנה נזכרו כמה הלכות, והיא מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, בחלקם פסק הרמב"ם כבית הלל ובחלקם כבית שמאי.

לשון המשנה עדויות (ה,א): "רבי יהודה אומר ששה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל דם נבלות בית שמאי מטהרין ובית הלל מטמאין [דם הנבילה כב"ש, אבות הטומאות א,ד] ביצת הנבלה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק מותרת ואם לאו אסורה כדברי בית שמאי בית הלל אוסרין ומודים בביצת טרפה שהיא אסורה מפני שגדילה באיסור [ביצת נבילה כב"ש בנוסח כ"י תימן, מאכלות אסורות ג,י] דם נכרית ודם טהרה של מצורעת בית שמאי מטהרין ובית הלל אומרים כרוקה וכמימי רגליה [דם נוכרית כב"ה, מטמאי משכב ומושב ב,יד. דם טהרה של מצורעת כב"ה, מטמאי משכב ומושב ה,ה] אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה כדברי בית שמאי ובית הלל אומרים אין אוכלים אלא בטובה [פירות שביעית כב"ש, שמיטה ויובל ו,טו] החמת בית שמאי אומרים צרורה עומדת ובית הלל אומרים אף על פי שאינה צרורה".

מלשון הרמב"ם שם בפה"מ משמע, שבביצת נבלה הלכה כבית שמאי, מפני שהרמב"ם כתב בסתם את דעת בית שמאי, ומלשונו משמע שכך היא ההלכה, וזה לשונו בפה"מ: "ביצת הנבלה, אם שחט עוף ונתנבל בשחיטה ומצא בו ביצה, אם היתה גמורה שכבר קלפתה קשה כבצים הנמכרים בשוק מותר לאכלה ואם היתה בקלפתה רכות ואפילו מעט מאד הרי זו אסורה לפי שהיא מכלל המעים. אבל ביצת עוף טרפה הרי היא אסורה מן הטעם שהזכיר [=שם במשנה, מפני שגדילה באיסור]". נמצא שנוסח כתבי יד תימן מתאים לדעת הרמב"ם בפה"מ.

וראה עוד במאירי ביצה (ג,ב) שכתב, שבירושלמי ביצה (א,א) נאמר על המשנה בעדויות (ה,א), בית הלל כמשנה הראשונה ובית שמאי כמשנה האחרונה [למשנה ראשונה והיא אותה שנאמרה במסכת עבודה זרה (לה,ב) שהחלב הכנוס בתוך הקיבה אינו נחשב כפרשא דעלמא, אבל למשנה אחרונה אמרו עליה שנחשב כפרש, ביצת נבילה מותרת הואיל ונגמרה בקליפתה], כלומר שגם בית הלל חזרו להורות בזה כבית שמאי, ולפיכך בדבר זה הלכה כבית שמאי. [כך היא גירסת המאירי בירושלמי, הערת המהדיר, ולפנינו בהיפך].

וראה עוד בדברי מהר"י קאפח (הערה יד) שכתב, גם אם נגרוס בהלכה יט שחוששים שמא הם ביצי נבלה, אפשר לפרש, שמדובר שם בעוף שנתנבל בחייו, כגון שניקב הושט, כך שהביצה שנוצרה ממנו ינקה ונוצרה מאיברי העוף האסור, ולפיכך היא אסורה, ואילו בהלכה שלפנינו כתב הרמב"ם "נתנבל העוף" וכפי שהסביר הרמב"ם בפה"מ שנתנבל העוף בשחיטה, ונמצא שלא ינקה הביצה מאיברי העוף האסורים ולפיכך היא מותרת.

ולעומת כל הנזכר לעיל, כתב המ"מ: "ויש מיעוט ספרים כתוב בהן כאן אם נתנבל העוף ונמצא בה ביצה גמורה הנמכרת בשוק הרי זו מותרת וטעות סופר הוא".

"אפרוח של ביצת טריפה – מותר, שאין מינו טמא...".

נוסח ההלכה מבואר:

אפרוח שבקע מתוך ביצה של עוף שנטרף [=עוף שנפגע באחד מהאיברים שסופו למות מכך] – מותר באכילה; ואף שהביצה ינקה וגדלה מהעוף שנטרף, כל זה רק ביחס לביצה, אבל מהרגע שבקע האפרוח מהביצה כבר אינו נחשב כחלק מהטריפה, ומתייחסים אליו בצורה עצמאית, והוא נוצר מבעל חיים טהור.

הרמב"ם בבארו מהו הטעם שאפרוח היוצא מביצת טריפה מותר, כתב, מפני שאין מינו טמא, כלומר שהאפרוח יצא ממין טהור, ולפיכך הוא מותר באכילה. לשון הרמב"ם: "אפרוח של ביצת טריפה - מותר, שאין מינו טמא". והנה, בתלמוד תמורה (לא,א) נאמר, מה הטעם שאפרוח ביצת טריפה מותר, מפני שבתהליך יצירת האפרוח הביצה מסריחה, ומחמת אותו סירחון פוקע מהביצה האיסור שהיה עליה בעודה ביצה, והאפרוח היוצא ממנה מותר באכילה. וזה לשון התלמוד: "אמר ליה אביי: אדרבה, איפכא מסתברא; עד כאן לא פליג ר' אליעזר עלייהו דרבנן אלא ברימה - דאיקרי אדם מחיים רימה דכתיב ותקות אנוש רמה ובן אדם תולעה אבל גבי ביצה (אימת גדלה - לכי מסרחא, וכי אסרחא - עפרא בעלמא הוא) - אפי' רבי אליעזר מודה! [=נחלקו חכמים ורבי אליעזר, במלא תרוד רימה הבאה מאדם חי, רבי אליעזר מטמא וחכמים מטהרין. רימה היא תולעים שיצאו מאדם חי ואחר כך מת, ונחלקו אם מטמאת הרימה טומאת מת, רבי אליעזר מטמא הואיל והרימה נחשבת חלק מגוף האדם, וחכמים מטהרים מפני שאינה נחשבת מגופו, אלא בריה חדשה היא. ומבאר אביי שמחלוקת רבי אליעזר וחכמים, שרבי אליעזר מחמיר ומטמא, היא רק ברימה שיצאה מאדם חי, אבל באפרוח שיצא מביצה טריפה, שם מודה רבי אליעזר לחכמים שהאפרוח מותר בהקרבה ומותר באכילה, מפני שבתהליך יצירת האפרוח הביצה מסריחה, ומחמת אותו סירחון פוקע מהביצה האיסור שהיה עליה בעודה ביצה, והאפרוח היוצא ממנה מותר בהקרבה ובאכילה]". (ע"כ תלמוד) והקשה הראב"ד, מדוע שינה הרמב"ם מהטעם שנזכר בתלמוד. "אמר אברהם, מה ראה לשנות הטעמים שפירשו בו חכמים שהם מתוקנין יותר מכולם, כי ביצת טרפה אינה ממין טמא ואסורה, והטעם שפירשו בו לאימת קא גביל לכי קא מסרחא וכי מסרח עפרא בעלמא הוא". והתשובה, הרמב"ם כלל לא גרס נוסח זה בתלמוד, ובתלמוד כתב יד מינכן לא מופיעות מילים אלו, וכן בתלמוד דפוס בזל לא מופיעות מילים אלו, ולפנינו הוא בסוגריים. וכך כתב מעשה רקח.

אם נעיין נראה, גם טעם התלמוד שבגירסת הראב"ד זקוק להבהרה, וגם טעם הרמב"ם זקוק להבהרה, ושניהם קצרו בדבריהם, ורק אם נחבר את דברי שניהם ההגדרה תהיה ברורה. בתלמוד לפי גירסת ראב"ד נאמר, שמאחר שהאפרוח נוצר אחרי סרחון, פקע ממנו איסור הטריפה שהיה על הביצה. אם נדקדק נראה, שיותר ראוי לומר שבקיעת האפרוח מהביצה הוא גורם ההיתר, שהרי רק בבקיעת האפרוח מהביצה נוצר משהו חדש, ומעתה לא שייך לקשר אותו לביצת הטריפה שהיתה. הרמב"ם כתב, שאין מינו טמא, טעם זה משתלב כהמשך למה שכתבנו, מאחר שבבקיעת האפרוח נוצר משהו חדש, מעתה יש להגדירו על פי מינו, והוא ממין טהור המותר באכילה [=אין מינו טמא], ולפיכך אפרוח זה מותר באכילה. וכפי איך שביארנו כאן, כך סגננו את ההלכה.

תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 12/02/2025 12:47:08

[יב] חלב בהמה טמאה, אינו נקפה ועומד כחלב הטהורה; ואם נתערב חלב טהורה בחלב טמאה – כשתעמיד אותו – יעמוד חלב הטהורה, וייצא חלב הטמאה עם הקוס של גבינה. [יג] ומפני זה ייתן הדין שכל חלב הנמצא ביד גוי אסור, שמא עירב בו חלב בהמה טמאה; וגבינת הגויים מותרת, שאין חלב בהמה טמאה מתגבן. אבל בימי חכמי משנה גזרו על גבינת הגויים, ואסרוה מפני שמעמידין אותה בעור הקיבה של שחיטתן שהיא נבילה.

ואם תאמר והלוא עור הקיבה דבר קטן הוא עד מאוד בחלב שעמד בו, ולמה לא ייבטל במיעוטו – מפני שהוא המעמיד את הגבינה; והואיל ודבר האסור הוא שהעמיד, הרי הכול אסור כמו שיתבאר.

נוסח ההלכות מבואר:

[יב] חלב של בהמה טמאה אינו מִתְגַּבֵּן [=אינו נהפך לגבינה ונעשה מוצק] כמו חלב של בהמה טהורה. ואם התערב חלב של בהמה טהורה עם חלב של בהמה טמאה – אם יבצע בחלב זה את פעולת הגיבון, רק החלב של הבהמה הטהורה יתגבן, אבל החלב של הבהמה הטמאה ייפרד מהגבינה, ביחד עם מי הגבינה. 'מי הגבינה' הם הנוזל שלא התגבן מהחלב של הבהמה הטהורה, נוזל זה נקרא 'קוס'[1]. [יג] מאחר וזהו טבעו של החלב של בהמה טמאה, היה צריך להיות הדין, שכל חלב הנמצא ביד גוי שלא ראה הישראל מאיזו בהמה חלב אותו[2], אסור, שמא עירב בו חלב של בהמה טמאה, וגבינת הגויים מותרת, שהרי חלב של בהמה טמאה אינו יכול להתגבן. אבל בימי חכמי משנה גזרו על גבינת הגויים, ואסרוה מפני שמעמידים אותה בעור הקיבה של שחיטתם שהיא נבילה[3].

[יג] ואם ישאל השואל, והרי אם נשער את עור הקיבה מול החלב המרובה שהתגבן בעזרתו, ואת השפעת טעם העור על טעם החלב, נגלה שהכמות של עור הקיבה היא פחותה ביותר, וספק אם בכלל העור נתן טעם בחלב, כיון שכן, מדוע לא נאמר שמחמת מיעוט עור הקיבה הרי הוא בטל לעומת החלב וכאילו אינו קיים. נשיב לו, שבמקרה של גיבון החלב, יש לעור הקיבה חשיבות מרובה, מפני שהוא המעמיד את הגבינה [=הגורם להווצרות הגבינה, להתהוותה]; והואיל ודבר האסור הוא שהעמיד את הגבינה [=יצר את הגבינה, גרם להתהוותה], ופעולת הדבר האסור ניכרת בגבינה, הרי אנו מחשיבים כאילו הגבינה כולה נבלה[4], ולפיכך כל הגבינה אסורה כמו שיתבאר להלן (ט,טז; טז,כו).

[1] כדי להפיק את הגבינה מהחלב, צריך לעשות שתי פעולות, החבצה וגיבון.

החבצה- הפרדת הגבינה ממי הגבינה, על ידי נתינת מיצי קיבה בחלב, שבשל חמיצותם הם מפרידים את מי הגבינה מהגבינה. מי הגבינה נקראים "קוס". דרך נוספת לחיבוץ החלב, שיתן את החלב בתוך הקיבה, כדי שהמיצים שבה יגרמו לחלב להתחבץ. וראה עוד בהלכה יד שאפשר לחבץ את החלב על ידי עשבים או שרף תאנים, ולהלן (טז,כו) נכתב, שאפשר לחבץ את החלב גם על ידי שרף פגים או חומץ יין.

ומהר"י קאפח כתב דרך נוספת לחיבוץ החלב, שטורף את החלב ומניעו זמן ממושך, כדי שתופרש החמאה והשמנת מן החלב (מהר"י קאפח הלכות שבת פרק ח הערה לא).

גיבון- דיבוק גרגירי הגבינה זה לזה, לאחר שיצאו מהם מי הגבינה, על ידי נתינתם בתוך כלי, ולישתם וערבובם, כדי שיתחברו זה לזה וייהפכו לגוש גבינה (ביאור הרב יוחאי מקבילי).

[2] כתב מהר"ח כסאר, גם אם אין בהמה טמאה בעדרו של הגוי, יש לאסור את החלב שחלב הגוי ואין ישראל רואהו. וכך כתב הב"י (יו"ד סי' קטו), והרמ"א (יו"ד קטו,א).

ואף שאין איסור חלב הגוים משמונה עשרה דבר שגזרו בו ביום, תלמידי בית שמאי ובית הלל, כמו שמוכח מפה"מ שבת (א,ג), שם לא נמנה איסור חלב הגוים בכלל שמונה עשרה גזרות, למרות זאת איסור חלב גוים הוא מדברי חכמים שהיו בזמן המשנה, וחכמים אלו גזרו עליו איסור. ראה בדברי הרמב"ם בהלכה יג: "אבל בימי חכמי משנה גזרו על גבינת הגויים, ואסרוה מפני שמעמידין אותה בעור הקיבה של שחיטתן שהיא נבילה". ובהלכה טו הרמב"ם השווה בין הגבינה לבין החלב, ועל שניהם כתב: "האוכל גבינת הגויים, או חלב שחלבוהו ואין ישראל רואהו – מכין אותו מכת מרדות". כיון שכן, מאחר שיש גזירה של חכמי המשנה גם על החלב וגם על הגבינה, חכמים לא חילקו בגזירתם, ואם אינו רואה את הגוי בחליבתו, או שאינו נמצא ליד העדר בשעת חליבת הגוי, יש לאסור את חלב הגוי בכל עניין. וכך כתב הרב צדוק.

ולעומת זאת, מהר"י קאפח הביא (הערה יח) את דברי שו"ת חוט המשולש (חלק ד טור א סימן לב) [לרבי שמעון דוראן, המאה ה-16, נכד הרשב"ץ, רבי שמעון בן צמח דוראן, המאה ה-15, שניהם היו מחכמי אלג'יר], ואת דברי קהילות יעקב, הסוברים שרק איסור גבינה של גוים הוא גזירה של חכמים, שיש לאוסרו גם אם אין סיבה לחשוש, כמו שכתב הרמב"ם בהלכה יג: "אבל בימי חכמי משנה גזרו על גבינת הגויים, ואסרוה מפני שמעמידין אותה בעור הקיבה של שחיטתן שהיא נבילה", מה שאין כן חלב גוים אין בו גזירה, אלא חשש שמא יערבבו בו חלב בהמה טמאה, ובמקום שאין לחשוש לכך, כגון שאין להם בהמות טמאות, וחלב סוסים וחמורים מזיק לסוסים וחמורים אם יחלבום, וחלב הגמלים יקר ולא יבואו להשתמש בחלבו, מותר לשתות את חלב הגוים גם אם לא ראה את חליבתו. [וקשה, שבתלמוד חולין לה,ב; לט,א-ב, לא מצאנו שיש חילוק בין איסור חלב לאיסור גבינה. וכן הרמב"ם לפנינו בהלכה טו השווה בין הגבינה לבין החלב, ועל שניהם כתב: "האוכל גבינת הגויים, או חלב שחלבוהו ואין ישראל רואהו – מכין אותו מכת מרדות"].

וכתב בשו"ת חוט המשולש, שכך מוכח מדברי הרמב"ם להלן (יז,כו), שבכל מקום שאין לחשוש לתערובת הדבר מותר. וזה לשונו להלן (יז,כו): "המורייס – במקום שדרכן לתת לתוכו יין, אסור; ואם היה היין יקר מן המורייס, מותר. וכזה מורין בכל דבר שחוששין לו שמא עירבו בו הגויים דבר אסור – שאין אדם מערב היקר בזול, שהרי מפסיד; אבל מערב הזול ביקר, כדי להשתכר". [והב"י יאמר, שיש לחלק, ובמקום שהחשש הוא שמא התערב איסור, אם האיסור הוא יקר אין לחשוש שערבוהו, מה שאין כן אם יש לפנינו איסור, ואנו רוצים להתירו משום שטעם האיסור אינו קיים, שם נאמר שחכמים לא חילקו בגזירתם, ואסורוהו בכל אופן].

וכתב קהילות יעקב, שכך סובר גם המ"מ. ראה הלכה טז שהרמב"ם התיר לקחת חמאה מן הגוים ולבשלה, מכיון שבבישולו ילכו צחצוחי חלב, ושוב אין לחשוש לתערובת חלב טמאה. וכתב שם המ"מ, שמותר גם לקחת חלב גוים ולעשותו חמאה ולבשלה. היוצא מדבריו, בכל מקום שאין לחשוש לתערובת הדבר מותר. ולעומת זאת, הכס"מ בהלכה שם, אוסר לקחת חלב מן הגוים ולעשותו חמאה ולבשלה.

[3] מאחר שבעור הקיבה של שחיטת הגוים יש איסור אכילה שהוא נבילה, ומאחר ועור הקיבה הוא המעמיד והמייצב את הגבינה (הלכה הבאה), לפיכך יש לאסור את הגבינה שהתגבנה בעזרתו. אבל אם העמיד בעור הקיבה של שחיטה כשירה של ישראל, מאחר שאין איסור עצמי בעור הקיבה, וכל האיסור הוא משום בשר בחלב, טועם את הגבינה, ואם אין בה טעם בשר מותרת באכילה.

וזה לשון הרמב"ם להלן (ט,טז): "אסור להעמיד הגבינה, בעור הקיבה של שחוטה. ואם העמיד, טועם את הגבינה – אם יש בה טעם בשר, אסורה; ואם לאו, מותרת: מפני שהמעמיד דבר המותר הוא, שקיבת שחוטה היא; ואין כאן אלא איסור בשר בחלב, ששיעורו בנותן טעם. אבל המעמיד בעור קיבת נבילה וטריפה ובהמה טמאה – הואיל והמעמיד דבר האסור בפני עצמו – נאסרה הגבינה משום נבילה, לא משום בשר בחלב. ומפני חשש זה, אסרו גבינת הגויים כמו שביארנו (בהלכה שלפנינו)".

עוד ראוי לבאר, שדוקא עור הקיבה של שחיטת הגוים הוא נבילה, אבל הקיבה עצמה, כלומר האוכל הנמצא בתוך הקיבה לפני שיתעכל (פה"מ חולין ח,ה, הע' 20 של מהר"י קאפח), כגון עגל שינק חלב לפני שחיטתו, והוצא החלב מהעגל, ויש בחלב זה מיצי עיכול בשפע שבעזרתם אפשר לגבן גבינה (ביאור הרב יוחאי מקבילי), הרי הוא מותר באכילה, מפני שהוא נחשב כהפרשה ופסולת, ואינו מגוף הבהמה. לשון הרמב"ם להלן (ד,יט): "קיבת הנבילה, וקיבת הטמאה – מותרת, מפני שהיא כשאר טינופות שבגוף; ולפיכך מותר להעמיד בקיבת שחיטת הנוכרי, ובקיבת בהמה וחיה טמאה. אבל עור הקיבה – הרי הוא כשאר המעיים, ואסור".

[4] מה שהוספנו כאן על לשון הרמב"ם: "ופעולת הדבר האסור ניכרת בגבינה, וכאילו הגבינה כולה נבלה", הוא מפה"מ עבו"ז (ב,ה): "וסיבת איסור גבינה של גויים שמא יעמידנה בעור קיבת נבילה, לפי שגם הוא מעמיד, וידוע ששחיטת הנכרי נבילה. ואם העמיד בעור הקיבה, איסור זאת הגבינה אינו משום בשר בחלב, כי בשר בחלב אינו אוסר אלא בנותן טעם, כמו שנבאר בחולין, ואמנם נאסר בגלל שחיטת נכרי, ולא נאמר בזה אחד מששים, מפני שהוא מעמיד, ופעולת הנבילה ניכרת, וכאילו הגבינה כולה נבילה. לפי שהדבר האסור אם התערב עם המותר, והיתה פעולת זה הדבר האסור גלויה וניכרת ולא אבד במיעוטו ולא נעלם, הרי הוא יאסור הכל, ואפילו היה הדבר האסור מעט השיעור, ולא ייאמר אז לא אחד מששים ולא אחד ממאה, על דרך מה שביארנו בשני מערלה באומרם כל המחמץ והמתבל וכו', והמעמיד יותר חזק ממחמץ ומתבל, וכך אמרו, הכל הולך אחר המעמיד".

[טו] האוכל גבינת הגויים, או חלב שחלבוהו ואין ישראל רואהו - מכין אותו מכת מרדות. החמאה של גויים - מקצת גאונים התירוה, שהרי לא גזרו על החמאה, וחלב הטמאה אינו עומד; ומקצת גאונים אסרוה, מפני ציחצוחי חלב שיישאר בה, שהרי הקוס שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שייבטל במיעוטו, וכל חלב שלהן חוששין לו, שמא עירב בו חלב טמאה.

[טז] ייראה לי שאם לקח חמאה מן הגויים, ובישלה עד שהלכו להן ציחצוחי חלב - הרי זו מותרת: שאם תאמר נתערבו עימה ונתבשל הכול, בטלו במיעוטן. אבל החמאה שבישלו אותה גויים - אסורה משום גיעולי גויים, כמו שיתבאר.

וזה נוסח ההלכות מבואר:

הלכה טו:

האוכל גבינת הגוים, או חלב שחלבוהו ואין ישראל רואהו, שיש לחשוש שעירב בו הגוי חלב של בהמה טמאה - מכים אותו מכת מרדות, מפני שעבר על גזירת חכמים, שגזרו איסור על אכילת גבינת הגוים וחלב הגוים.

ראה במאמר "תוקף הגזירה באיסור חלב של גוים", שם נתבאר שחכמי המשנה גזרו איסור על גבינת הגוים, ועל חלב הגוים.

הלכה טו:

החמאה [=שומן חלב מוצק] של גוים - מקצת גאונים התירוה, שהרי חכמים גזרו על הגבינה ולא גזרו על החמאה[1], והחלב של בהמה טמאה אינו מִתְגַּבֵּן, כך שאין לחשוש שהחמאה יוצרה מחלב של בהמה טמאה, וכן אין לחשוש לציחצוחי חלב [=טיפות קטנות של חלב] שישארו על פני החמאה מפני שהם בטלים במיעוטן; ומקצת גאונים אסרוה, מפני ציחצוחי חלב [=טיפות קטנות של חלב] שישארו על פני החמאה; שכל חלב הנמצא ברשות הגוים אנו חוששים שמא עירבו בו חלב של בהמה טמאה, כך שגם בטיפות הקטנות של החלב שנשארו על פני החמאה מעורב חלב של בהמה טמאה, ומחמתם אסור לאכול את החמאה. ואין לומר שטיפות מועטות אלו יתבטלו במיעוטן אל מול החמאה, ונתיר לאכול את החמאה, משום שהקוס שבחמאה [=מי הגבינה שלא התגבנו, שמעורב בהם חלב של בהמה טמאה] אינו מעורב בתוך החמאה, אלא טיפות אלו נמצאות על פני החמאה, ולפיכך הן אינן בטלות במיעוטן. וכדברי הגאונים האוסרים כך היא ההלכה, וכך סובר רבנו הרמב"ם[2].

[1] בגזירות של חכמים, אין לך אלא מה שגזרו, והם גזרו על הגבינה ולא על החמאה.

[2] ראה מיד בסמוך בהלכה הבאה, שהרמב"ם כתב פתרון שאמצעותו אפשר להתיר את החמאה של הגוים, מכאן שהרמב"ם סובר כדברי האוסרים, ורק אם יעשה את הפתרון שכתב, יהיה אפשר להתיר את החמאה של הגוים.

הלכה טז:

ייראה לי [=הוראת הרמב"ם מסברתו], שאם לקח חמאה מן הגוים, ובישלה עד שהתאדו ממנה טיפות החלב שהיו עליה - הרי זו מותרת באכילה, משום שהטיפות האסורות שהיו על פני החמאה נעלמו. ואם תאמר שהטיפות התערבו עימה והתבשל הכל, ויש טיפות של חלב בהמה טהורה ובהמה טמאה מעורבים, בטל החלב של הבהמה הטמאה במיעוטו, ולפיכך אין לאסור את אכילת החמאה משום הטיפות המעורבות בה[3]. אבל חמאה שבישלו אותה גוים - אסורה משום גיעולי גוים [=כלי הגוים ספוגים במאכלים אסורים, ותבשיל המתבשל בהם בולע מהמאכלים האסורים, ונאסר באכילה], כמו שיתבאר[4].

[3] ביאור הדברים, לגבי טיפות החלב האסורות שהיו על פני החמאה, שהם אינן בטלות במיעוטן, מפני שאינן מעורבות, יועיל בישול החמאה הגורם לאידוין והעלמותן. ולגבי טיפות החלב האסורות שהתערבו בתוך החמאה, שם לא יועיל בישול החמאה, אולם אין לאסור את החמאה מחמתם, מפני שהן בטלות במיעוטן. ואין לומר שהוא ביטל איסור בידיים, מפני שהוא לא יצר את התערובת, כדי להתיר את החלב המעורב, אלא הגוי הוא שיצר את התערובת, והישראלי רק העלים את האיסור שהיה על פני החמאה.

וראה כס"מ שכתב, שמותר לכתחילה לקחת את חמאת הגוים ולבשלה ולהתירה בכך באכילה, משום שאין ודאות שהוא מבטל איסור, משום שיש כאן הרבה ספקות, ספק שמא לא היה בתערובת חלב טמא כלל, ואם תאמר שהיה חלב טמא, שמא לא נשאר ממנו בחמאה זו כלום, ואם תאמר שנשאר, שמא כשנתבשל ניתך על ידי האש, ולכן אין לאסור משום מבטל איסור.

עוד כתב הכס"מ, מה שכתב הרמב"ם: "שאם תאמר נתערבו עימה ונתבשל הכול, בטלו במיעוטן", ביאורו, שיש להתיר את החמאה משום שבישלה עד שהתאדו טיפות החלב על ידי האש. ואם תאמר שמא עדיין ישנם טיפות חלב טמא בחמאה, ומה שאינם נראים הוא מפני שהתבשלו והתערבו עם החמאה, תשובתך, אפילו אם כך הם פני הדברים, החמאה מותרת, שמאחר שטיפות החלב הטמא מעורבים בה ואינם ניכרים בטלו במיעוטן. וכעת יובן מדוע מותר לכתחילה לבשל את החמאה, משום שכל עיקר כוונתו בבישול החמאה אינו אלא כדי שיתאדו טיפות החלב באש, ולא ישארו בה כלל. ואין הכוונה בבישול לבטל את האיסור, אלא לכלות ולאדות את האיסור. (ע"כ כס"מ)

בביאור ההלכה אנו כתבנו, שאינו מבטל איסור אלא מבער את האיסור, כלומר מבער את טיפות החלב של הבהמה הטמאה הנמצאות על פני החמאה, וטיפות החלב הנמצאות בתוך החמאה מתבטלות מאליהם במיעוטן. ואילו הכס"מ כתב, שאינו מבטל איסור משום שאין ודאות שיש איסור, ובבישול הוא מתכוון לבער את האיסור, כלומר את טיפות החלב של הבהמה הטמאה, בין שהם נמצאות על פני החמאה ובין שהם מעורבות בחמאה.

כדברי הכס"מ כך ביאר גם מהר"י קאפח. וזה לשונו (הערה כג): "כלומר מסתמא נתאדו בבשול וכלו ואבדו, ואפלו אם תרצה להניח שנשאר משהו מן הקוס, כיון שאינו ניכר ואין רואין צחצוחי וזהרורי קוס, הרי נתערב ובטל כדין כל האסורין".

עוד כתב הכס"מ, שהרשב"א בספרו תורת הבית הקשה על דברי הרמב"ם, איך הרמב"ם כתב שמאחר שהקום [=קוס בכ"י תימן] נמצא על פני החמאה ואינו מעורב בתוך החמאה, לפיכך הקום אינו בטל במיעוטו. והרי בכל מקום, הביטול ברוב אינו דוקא כאשר המיעוט התערב ברוב ובטל בו, כגון חטים של תרומה שנפלו לתוך חיטים חולין, או גרוגרות של תרומה שנפלו לתוך גרוגרות חולין, אף על פי שזה עומד בפני עצמו וזה עומד בפני עצמו בטלים בשיעורן. שאם לא כן, והביטול הוא רק כשהוא מעורב, אם כן אין המיעוט בטל ברוב אלא אם הוא תערובת של לח בלח, כגון יין או שמן וכיוצא בהם... כל שכן בקום של החמאה שאי אפשר לברור אותו מתוך החמאה ולסלקו, שהוא צריך להתבטל בחמאה. ולכן מפרש הרשב"א, שהטעם שאין הקום בטל בחמאה, משום שחכמים בגזרתם על חלב גוים, גם גזרו שלא יתבטל האיסור ברוב או בנותן טעם כשאר מאכלות אסורות. והכס"מ תירץ את שאלת הרשב"א, וביאר את שיטת הרמב"ם, שאין לדמות בין המקרים, ובחטים או גרוגרות של תרומה שהתערבו בחולין, אף על פי שזה עומד בפני עצמו וזה עומד בפני עצמו, מכל מקום אין האיסור ניכר כלל, ולכן הוא מתבטל אף שאינו מעורב. מה שאין כן בחמאה האיסור ניכר, כלומר טיפות החלב שעל פני החמאה ניכרות, אלא שאי אפשר לברור אותן ולסלקן מן החמאה ולפיכך הטיפות אינן מתבטלות לחמאה, ורק אם בישל את החמאה וגרם לאידוים והעלמותן, החמאה מותרת.

עוד ראוי לבאר, שבהלכה שלפנינו יש מחלוקת בין המ"מ לכס"מ. לפי המ"מ, כשם שמותר לקחת חמאה שנעשית על ידי גוים מחלב של גוים ולבשלה, כל שכן שמותר שהישראל יקח חלב של גוים, ויעשה ממנו חמאה ויבשל אותה. ואילו לפי הכס"מ, אסור לישראל לקחת חלב גוים ולעשותו חמאה ולבשלה, וכל מה שהתירו זה לקחת חמאה של גוים, מפני שאין גזירת חכמים על חמאה של גוים, וכדברי הרמב"ם בהלכה טו: "שהרי לא גזרו על החמאה", אבל על חלב של גוים גזרו חכמים, וגזירתם היא בכל אופן, ואסור לעקור את גזירתם על ידי עשיית חמאה ובישולה. וראה לעיל במאמר "תוקף הגזירה באיסור חלב של גוים", שם נתבאר שחכמי המשנה גזרו איסור על גבינת הגוים, ועל חלב הגוים, וגזירת חכמים היא בכל אופן ובכל מצב.

עוד כתב מהר"י קאפח (הערה כד): "ומה שנהגו בתימן התר בחמאה שבשלוה הגוים, נראה דאף לדעת רבנו התר גמור הוא. ודברי רבנו כאן הם בגוים שהבשר מצוי להם יום יום, אבל כפי שהיה המצב אצל הערבים הכפריים בתימן שלא אכלו בשר אלא בחגיהם, וכל ימות השנה אכלו מאכלי חלב, בזה מודה רבנו שסתם כליהם או אף ודאי כליהם אינן כבני יומן. וכעין סברת הריטב"א שכתב בתשובה מהדורתי סי' כה, וזה לשונו, וכבר כתבתי אני שלא אמרו סתם כליהם של גוים אינן בני יומן אלא בכלים שאין דרך להשתמש בהן תדיר, כגון כלי כוספן ושמנן וחלתותן וכיוצא בהן, אבל כלים שתשמישן בכל יום ככלים של יין או קערות וכוסות, אדרבה סתמן בני יומן הן שהרי בכל יום צריך להן, וכן הדעת נותנת. ע"כ. ראה שם והע' 4. ואף גם זאת, הרי כלי שאינו בן יומו דנותן טעם לפגם, הני מילי בדיעבד, אבל לעשות הדבר קבע, לקנות חמאה שלגוים יום יום מתוך הנחה דכלים [=שהכלי שלהם] נותן טעם לפגם, עדין אין הדבר ברור. לפיכך בדקו ומצאו שכל כלי עשיית החמאה מקצות תימן ועד קצות, מיוחדים הם לחמאה בלבד, ואף אינם עושים בהם אפלו תוצרת חלב אחרת, מפני שזה מקלקל טעם החמאה וריחה, כל שכן כלי שנתבשל בו בשר שהוא מקלקל לגמרי את החמאה. ועל זה סמכו אף לכתחלה, ואף אותה שהיתה עשויה גרגרים קטנטנים הנראית כדיסת סולת, אין בה מיחוש. וזה ודאי דעת רבנו. ועיין כס"מ לקמן פי"ז". (ע"כ מהר"י קאפח)

[4] להלן (יז,א), וסתם כלי גוים הם בני יומם, ואוסרים את התבשיל המתבשל בהם (כס"מ). וכן להלן (יז,יח).

תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 18/02/2025 00:24:20

[יח] ביצה ששני ראשיה כדין, או ששני ראשיה חדין, או שהיה חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים - בידוע שהיא ביצת עוף טמא; ראשה אחד כד וראשה אחד חד, וחלבון מבחוץ וחלמון מבפנים - אפשר שהיא ביצת עוף טמא, ואפשר שהיא ביצת עוף טהור.

לפיכך שואל לצייד הישראלי שמוכרה: אם אמר לו של עוף פלוני הוא, ועוף טהור הוא - סומך עליו; ואם אמר לו של עוף טהור הוא, ולא אמר לו שמו - אינו סומך עליו. [יט] לפיכך אין לוקחין ביצים מן הגויים - אלא אם היה מכיר אותן, ויש לו בהן טביעות עין שהן ביצי עוף פלוני הטהור; ואין חוששין להן שמא הן ביצי טריפה. ואין לוקחין מן הגויים ביצה טרופה כלל.

נוסח ההלכות מבואר:

[יח] ביצה ששני ראשיה כדים [=מעוגלים עיגול רחב כמו כד], או ששני ראשיה חדים [=מעוגלים עיגול חד וצר], או שהיה החלמון מבחוץ והחלבון מבפנים - בידוע שהיא ביצת עוף טמא. ואם היא ביצה שראשה אחד כד וראשה אחד חד [=כך היא ביצת התרנגולת], וחלבון מבחוץ וחלמון מבפנים - אפשר שהיא ביצת עוף טמא, ואפשר שהיא ביצת עוף טהור[1].

מאחר וסימני הביצים של עוף טהור אינם מוחלטים, ויתכן שיהיו סימנים אלו לביצי עוף טמא: מי שקונה ביצים מצייד ישראלי המוכר ביצים [=הצייד צד את האמא ומוכר את ביציה], והצייד אינו מוּכָּר לנו שהוא אדם המוחזק בכשרות, צריך לשאול את הצייד הישראלי[2] הַמּוֹכֵר - אם אמר לו שהביצים הם של עוף פלוני [=הזכיר את שם העוף], ואנו יודעים שאותו עוף טהור הוא, יכול לסמוך על צייד זה, מפני שהצייד מפחד לשקר על כשרות הביצים, כי אם ישקר וימכור ביצים של עוף אחר טמא, עתיד הדבר להתגלות. ואם אמר לו של עוף טהור הוא, ולא אמר הצייד את שמו של העוף הטהור, אינו יכול לסמוך עליו שאכן ביצה זו היא של עוף טהור, מפני שהצייד לא מפחד לשקר על כשרות הביצים, ואם יגלו בעתיד שאלו הם ביצים של עוף אחר טמא, יאמר הצייד שהוא התכוון לומר שהם ביצי עוף טהור שאינו מוּכָּר לנו, ובכך יתחמק מאיתנו.

[יט] מאחר וכך הם פני הדברים, לפיכך, אסור לקנות ביצים מהגוים - אלא אם הקונה מכיר את הביצים, ויש לו בהן טביעות עין [=היכרות על סמך ראיית העין] שהן ביצי עוף פלוני הטהור. אולם אין צריך לחשוש שמא ביצים אלו גדלו בעוף טריפה שהם אסורות באכילה, מפני שרוב העופות אינן טריפה ואין הדבר מצוי. ודוקא ביצים שלמות בקליפתן מותר לקנות מהגוים, אבל אסור לקנות מהם ביצה מעורבבת שנתערב בה החלבון והחלמון ואין לה קליפה, מפני שבמצב זה אין לו סימן זיהוי לזהות שהיא ביצת עוף טהור.

הערות להלכות:

[1] לשון התלמוד חולין (סד,א): "סימנין לאו דאורייתא". ופירש רש"י: "הנך סימני ביצים לאו הלכה למשה מסיני נינהו ולא סמכינן עלייהו". מדוע אי אפשר לסמוך על סימנים אלו? מפני שהם אינם מוחלטים, ויתכן שיהיו סימנים אלו לביצי עוף טמא.

[2] אבל אם קונה מגוי, אין הגוי נאמן, וצריך להכיר את הבצים בטביעות עין, כמו שיתבאר בהלכה יט.

[3] לשון התלמוד חולין (סג,ב): "ולימא: של עוף טהור! [=מדוע לא נסמוך על צייד אם אומר לנו שביצים אלו של עוף טהור, מבלי שיאמר לנו את השם של אותו עוף טהור!] אי הכי, אית ליה לאישתמוטי [=אם נסמוך עליו מבלי שיאמר את שם העוף הטהור, ויתגלה שהם ביצי עוף טמא, יאמר הצייד, של עוף אחר אמרתי לך שאי אתה מכירו והוא טהור, ובכך יתחמק מאיתנו, ולא יפחד לשקר על כשרות הביצים. הביאור על פי רש"י]".

וכתב הראב"ד: "אמר אברהם, דבריו אינם אלא בישראל שאינו מוחזק בנאמנות, אבל מוחזק בנאמנות שאינו מכניס עצמו על הספק, לוקחין ממנו בסתם". וכתב המ"מ: "ובהשגות אמר אברהם דבריו אינם אלא בישראל וכו'. ודברים פשוטים הם לא היה צריך לכתבם, שכבר ביאר רבינו כן בסמוך (בהלכה כ) בביצי דגים, שאם היה אדם שהוחזק בכשרות נאמן ולוקחין ממנו כל דבר".

[4] ראה הלכה י, ובמאמר ביצת טריפה ביצת נבילה. ובנוסח כתבי יד תימן, הגירסה בהלכה שלפנינו היא: "ואין חוששין להן שמא הן ביצי טריפה", ואין גורסים: "או ביצי נבלה". ראה לעיל הלכה י, ובמאמר ביצת טריפה ביצת נבילה.

דברי התלמוד:

כאן ראוי להביא את דברי התלמוד חולין (סג,ב-סד,א) שהם המקור להלכות אלו, ולבאר את האופן בו פסק הרמב"ם את התלמוד, כי האריכו המפרשים בדבר זה. וזה לשון התלמוד חולין (סג,ב-סד,א):

מסורת על העוף, נאמנות הצייד

[דף סג עמוד ב] א"ר יצחק: עוף טהור נאכל במסורת [=אם יש מקום שיש בו מסורת היתר לאכילת עוף מסוים, ובאותו מקום המסורת ידועה ומקובלת אצל כולם, מותר לאכול את אותו עוף על סמך מסורת זו ולחשיבו כעוף טהור; ואף שאיננו בקיאים במיני העופות האסורים באכילה ובשמותיהם, אין צריך לבדוק האם יש לעוף זה סימני טהרה]; נאמן הצייד לומר: עוף זה טהור מסר לי רבי. א"ר יוחנן: והוא שבקי בהן ובשמותיהן [=נאמן הצייד לומר, עוף זה התיר לי רבי הצייד – ובתנאי שהצייד ידוע לכולם כמומחה הבקיא במיני העופות האסורים באכילה ובשמותיהם, ולא יטעה להתיר באכילה, עוף טמא. כלומר, אף שהצייד עצמו אינו מכיר עוף מסוים, הוא נאמן להתיר אכילתו בשם רבו]. בעי ר' זירא: רבו - חכם, או רבו - צייד? ת"ש, דא"ר יוחנן: והוא שבקי בהן ובשמותיהן; אי אמרת בשלמא רבו - צייד - שפיר, אלא אי אמרת רבו - חכם, בשלמא שמייהו - גמיר להו, אלא אינהו - מי ידע להו? אלא לאו, ש"מ: רבו - צייד, ש"מ [=מדובר ברבו הצייד, ולא ברבו שמלמדו תורה בבית המדרש. כדי שיהיה לאדם מסורת על אכילת עוף מסוים שעד עתה לא הכרנו אותו, הוא צריך להיות צייד הפוגש הרבה עופות ומכירם. אבל בבית המדרש, כל העופות המותרים הידועים, כבר הזכירו אותם תלמידי החכמים שבבית המדרש. היוצא מהתלמוד, פשוט וברור שמדובר בצייד ישראל].

קניית ביצים מגוי

ת"ר [=תוספתא חולין ג,ח]: לוקחין ביצים מן העובדי כוכבים בכל מקום, ואין חוששין לא משום נבלות ולא משום טרפות [=מותר לקנות ביצים מהגוי, ואין חוששים שמא היא ביצת טריפה או ביצת נבלה האסורה באכילה. מדובר בעוף שהתנבל בעודו חי, כגון שניקב הושט, כך שהביצה שנוצרה ממנו ינקה ונוצרה מאיברי העוף האסור, ולפיכך היא אסורה. מהר"י קאפח הערה יד].

נאמנות על זיהוי עוף שהוא כשר

ודילמא דעוף טמא נינהו? [=שואל התלמוד, איך אפשר לקחת ביצה ממי שאינו מוחזק בכשרות, כגון גוי או ישראל שאינו מוחזק בכשרות, אולי היא ביצה של עוף טמא] אמר אבוה דשמואל: באומר של עוף פלוני טהור [=מתרץ התלמוד, מדובר שהוא מעיד לנו שמדובר בביצה של עוף פלוני, כלומר שהוא הזכיר את שם העוף, ואנו יודעים שאותו עוף טהור הוא. בתוספתא חולין ג,ח שהובאה קודם, נאמר רק שמותר לקחת ביצים מהגוים, ואין חוששים שהם של נבלות וטרפות. אולם לא נזכר בה שנאמן הגוי להעיד על כשרות העוף, וממילא ישתמע מכך שהגוי נאמן להעיד גם על כשרות הביצה. וראה בסוגיה שקדמה לסוגיה זו, מי שנאמן להעיד על כשרות העוף הוא צייד ישראל. כיון שכן, אם נפסוק להלכה את דברי התלמוד כאן שנאמן צייד הגוי להעיד על כשרות העוף והביצים, תהיה סתירה לסוגיה הקודמת. ולפיכך, כתבו הרי"ף (כב,א מדפיו) והרמב"ם, שבקטע זה של הסוגיה, יש לפסוק להלכה, שיש נאמנות רק לצייד ישראל ולא לצייד גוי. הרי"ף הוסיף על לשון התלמוד, "ומשכחת לה טהורה 'אם אמר צייד' של עוף פלוני וטהור הוא סמוך עליה", רק הצייד נאמן, כלומר צייד ישראל], ולימא: של עוף טהור! [=שואל התלמוד, מדוע לא נסמוך על צייד אם אומר לנו שביצים אלו של עוף טהור, מבלי שיאמר לנו את השם של אותו עוף טהור!] אי הכי, אית ליה לאישתמוטי [=מתרץ התלמוד, אם נסמוך עליו מבלי שיאמר את שם העוף הטהור, ויתגלה שהם ביצי עוף טמא, יאמר הצייד, של עוף אחר אמרתי לך שאי אתה מכירו והוא טהור, ובכך יתחמק מאיתנו, ולא יפחד לשקר על כשרות הביצים. ורק אם אמר לו שהביצים הם של עוף פלוני [=הזכיר את שם העוף], ואנו יודעים שאותו עוף טהור הוא, יכול לסמוך על צייד זה, מפני שהצייד מפחד לשקר על כשרות הביצים, כי אם ישקר וימכור ביצים של עוף אחר טמא, עתיד הדבר להתגלות. הביאור על פי רש"י].

הסתמכות על סימני ביצים טהורות

ולבדוק בסימנין! [=שואל התלמוד, מדוע צריכים אנו להאמין לצייד, ולא נבדוק בעצמינו בסימני הטהרה של הביצים!] ... [דף סד עמוד א] ... אלו הן סימני ביצים; כל שכודרת ועגולגולת. ראשה אחר כד וראשה אחד חד - טהורה, ב' ראשיה כדין, או ב' ראשיה חדין - טמאין, חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים - טהורה, חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים - טמאה, חלמון וחלבון מעורבין זה בזה - בידוע שהיא ביצת השרץ! [=שהרי נאמר בתוספתא, סימן הטהרה של הביצה שהיא עגולה והמושב שלה ככד, כלומר מעוגל עיגול רחב כמו כד. ובברייתא אחרת נאמר, שצריך שיהיה ראשה אחד כד [מעוגל עיגול רחב] וראשה אחד חד [מעוגל עיגול חד וצר], ויהיה החלבון מבחוץ והחלמון מבפנים!] לא צריכא, דחתוכות [=מתרץ התלמוד מדובר בביצה חתוכה שאי אפשר לדעת מה היתה הצורה של ראשיה, ככדים או כחדים]; וליבדוק בחלמון וחלבון! [=שואל התלמוד, מדוע לא יבדוק בחלבון, אם מבחוץ או מבפנים] בטרופות בקערה [=מדובר בביצים מעורבבות שגם סימן זה אי אפשר לבדוק], וכהאי גוונא מי זבנינן מינייהו, והא תניא: אין מוכרין ביצת טרפה לעובד כוכבים אלא א"כ טרופה בקערה, לפיכך אין לוקחין מהם ביצים טרופות בקערה! [=מקשה התלמוד, וכי מותר לקנות מהגוי ביצה מעורבבת. והרי נאמר בברייתא, שאסור לקנות מהגויים ביצים טרופות מחשש שמא מעוף טמא הן, ואין הגוי חושש מלרמות כיון שאינן ניכרות. והיות שאסור לקנות מהגויים ביצים טרופות, ממילא התירו למכור להם ביצים של טריפה כשהן טרופות] אלא אמר ר' זירא: סימנין לאו דאורייתא [=מתרץ התלמוד, אכן אי אפשר להסתמך על סימני הביצים, כי הם אינם מהתורה, "הנך סימני ביצים לאו הלכה למשה מסיני נינהו ולא סמכינן עלייהו". רש"י. מדוע אי אפשר לסמוך על סימנים אלו? מפני שהם אינם מוחלטים, ויתכן שיהיו סימנים אלו לביצי עוף טמא].

נאמנות על זיהוי ביצה שהיא כשירה

...אלא למאי הלכתא קתני לה? הכי קאמר: ב' ראשיה כדין, או ב' ראשיה חדין, או חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים - ודאי טמאה, רישיה חד - חד, רישיה חד - כד, וחלבון מבחוץ וחלמון מבפנים, ואמר לך של עוף פלוני, וטהור הוא - סמוך עליהם; בסתמא - לא תסמוך עליהם, דאיכא דעורבא דדמי לדיונה [=מקשה התלמוד, כיון שאי אפשר לסמוך על סימני הביצים מכיון שהם אינם מוחלטים, מדוע כתבה הברייתא את הסימנים? ומתרץ התלמוד, אם יש בביצים סימנים המתאימים לביצת עוף טהור, ראש אחד כד ואחד חד, חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים, שואל את הצייד, ואם אמר של עוף פלוני, והזכיר את שם העוף, ואנו יודעים שאותו עוף טהור, יכול להסתמך עליו, ולאכול מביצה זו. לפי הרי"ף והרמב"ם, בבואינו לפסוק את דברי התלמוד כאן להלכה, צריכים אנו לבאר, שיש נאמנות רק לישראל ולא לגוי. ומי שקונה ביצים מצייד ישראלי המוכר ביצים [=הצייד צד את האמא ומוכר את ביציה], והצייד אינו מוּכָּר לנו שהוא אדם המוחזק בכשרות, צריך לשאול את הצייד הישראלי הַמּוֹכֵר - אם אמר לו שהביצים הם של עוף פלוני [=הזכיר את שם העוף], ואנו יודעים שאותו עוף טהור הוא, יכול לסמוך על צייד זה, מפני שהצייד מפחד לשקר על כשרות הביצים, כי אם ישקר וימכור ביצים של עוף אחר טמא, עתיד הדבר להתגלות. ואם אמר לו של עוף טהור הוא, ולא אמר הצייד את שמו של העוף הטהור, אינו יכול לסמוך עליו שאכן ביצה זו היא של עוף טהור, מפני שהצייד לא מפחד לשקר על כשרות הביצים, ואם יגלו בעתיד שאלו הם ביצים של עוף אחר טמא, יאמר הצייד שהוא התכוון לומר שהם ביצי עוף טהור שאינו מוּכָּר לנו, ובכך יתחמק מאיתנו]. (ע"כ תלמוד מבואר)

היוצא ממה שכתבנו, לפי הרי"ף והרמב"ם, מה שנזכר בסוגיה [במקטע של קניית ביצים מגוי] שמותר לקחת מהגוים ביצים, מדובר שהישראל בעצמו מכיר את הבצים בטביעות עין, ואינו צריך להסתמך על דברי הגוי, והשמיעתנו התוספתא שאינו צריך לחשוש שמא הביצה היא של טריפה או נבילה, ואותה ביצה ינקה מהעוף איסור וגם היא אסורה. וכן מה שנאמר בסוגיה [במקטע של הסתמכות על סימני ביצים טהורות], שאין לוקחים ביצה טרופה מהגוי, ולפיכך אם רצה הישראל, יכול למכור לגוי ביצה טרופה, שהרי אין חשש שישראל יקנה את הביצה מהגוי. כך יש לפסוק להלכה.

אולם מה שנזכר בסוגיה [במקטע של נאמנות על זיהוי עוף שהוא כשר, ובמקטע של נאמנות על זיהוי ביצה שהיא כשירה], שהגוי נאמן להעיד על כשרות העוף, ועל כשרות הביצים, אם אמר של עוף פלוני, והזכיר את שם העוף, ואנו אכן יודעים שאותו עוף טהור. כאן אין לפסוק כך להלכה, ורק הישראל נאמן להעיד על כך, כמו שנזכר בסוגיה שקדמה לסוגיה זו [במקטע של מסורת על העוף, נאמנות הצייד]. אבל ישראל, אם רצה לאכול מהגוי ביצים, צריך שתהיה לו טביעות עין שהביצה של עוף טהור.

כשיטת הרמב"ם כך כתב גם השו"ע. אולם הרמ"א פסק את הנאמר בסוגיה כלשונו, ולשיטתו צייד ישראל רשאי להעיד בשם רבו שעוף זה טהור, וגוי שאמר ביצים אלו של עוף פלוני הטהור נאמן.

לשון השו"ע (יו"ד פב,ב): "כל מי שהוא בקי באותם מינים ובשמותיהם, הרי זה אוכל כל עוף שאינו מהם, ואינו צריך בדיקה. ועוף טהור נאכל במסורת, והוא שיהיה דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור. ונאמן צייד לומר: עוף זה התיר לי רבי הצייד, והוא שיוחזק אותו צייד שהוא בקי במינים הטמאים האמורים בתורה ובשמותיהם". (ע"כ שו"ע) בסעיף זה עוסק השו"ע בצייד ישראל.

לשון הטור (יו"ד סי' פו): "סימני ביצים להכיר שהיא מעוף טהור הוא כשראשה אחד כד ועגול וראשו הב' חד ועגול וחלבון מבחוץ וחלמון מבפנים ואינו סימן מובהק לסמוך עליו לקנות מהנכרים אלא להכי אהני שאם יש בהן סימן טהרה שואלים את המוכר ממה הן אם אומר משל עוף פלוני ואנו מכירין אותו שהוא טהור קונין ממנו אבל אם אמר סתם משל עוף טהור ואינו מזכירו אין קונים ממנו. והרמב"ם כתב דאפילי כי אמר משל עוף פלוני וטהור הוא לא מהני אלא לקנות מישראל אבל מנכרי אין קונין אא"כ מכירין אותו ויש לו בהן טביעות עין שהן ביצי עוף פלוני הטהור ונראה שאין לחלק בין נכרי לישראל חשוד. ואם שני ראשיה כדין או חדין או שחלבון בפנים וחלמון מבחוץ ודאי אסורה ואפילו אם יאמר המוכר שהם מביצי עוף טהור אין סומכין עליו ועכשיו נוהגין לקנות ביצים אפילו בסתם מכל אדם לפי שאין ביצי עוף טמא מצויין בינינו". (ע"כ טור)

לשון השו"ע (יו"ד פו,א): "סימני ביצים להכיר שהם מעוף טהור; אם שני ראשיה כדין או חדין, או שהיה חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים, בידוע שהוא ביצת עוף טמא. ואפילו אם יאמר המוכר שהם מעוף טהור, אין סומכין עליו. ואם ראשו אחד כד ועגול וראשו השני חד ועגול וחלבון מבחוץ וחלמון מבפנים, אפשר שהוא ביצת עוף טמא ואפשר שהוא ביצת עוף טהור. לפיכך שואל לצייד ישראל, [הגהת הרמ"א: (או עובד כוכבים)] המוכר, אם אמר לו: של עוף פלוני הוא, ואנו מכירים שאותו עוף טהור הוא,  סומך עליו. ואם אמר: של עוף טהור, ולא אמר שמו, אינו סומך עליו. לפיכך  אין לוקחין ביצים מן העובדי כוכבים, אלא א"כ היה מכיר אותם ויש לו בהם טביעות עין שהם ביצי עוף פלוני טהור; ואין חוששין להם שמא הם ביצי טריפה או נבלה". (ע"כ שו"ע) לפי השו"ע אין לסמוך על כשרות הביצה אלא אם הוא צייד ישראל, ואילו לפי הרמ"א אף אם הוא צייד גוי.

תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 23/02/2025 16:30:14