זכות האשה בתלמוד תורה - לפרשת יתרו

הכתוב אומר, שכשמשה עלה אל האלוקים, אמר לו הקב"ה (שמות יט, ג): "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", ואמרו חז"ל (שמו"ר כח) ש"בֵּית יַעֲקֹב" – אלו הנשים, ו"בני ישראל" אלו האנשים.

ולכאורה יש להתבונן מדוע הכתוב חָלַק כבוד לנשים, והתחיל בהן תחילה, והלוא עיקר העיקרים הוא "תלמוד תורה", ובזה מְצֻוִּוים הגברים ולא הנשים?

התשובה פשוטה, ניתן לראות אותה בעיניים, זוהי מציאות המוכיחה את עצמה יום – יום, שעה – שעה: גובה קומתם הרוחנית, התורנית, של הגברים תלוי בנשים!

הרבה פעמים רואים בחור ישיבה, שכל ראשי הישיבות וגדולי המשגיחים מנבאים לו עתיד מזהיר בתורה. הם מבחינים בצימאונו האדיר, בהתמדתו הנפלאה הנמשכת לילות כימים, ביראת השמים שלו הצרופה והטהורה. עֶדְיוֹ לגדול בישראל.

והנה כמה שנים אחרי החתונה, אתה מוצא אותו והנה רגלו האחת מחוץ לבית המדרש. מתברר שהוא התחתן עם בת עשירים, שלא היו לה שאיפות מִדַּי גבוהות ביחס ללימוד התורה. שאיפותיה הן לחיות ברמת חיים גבוהה, כפי שהיתה רגילה בבית אביה. בעלה נאלץ לעזוב את בית המדרש כדי להביא פרנסה שתתאים לרמת החיים הזו.

הרבה פעמים המצב הפוך: בחור שלא היה מזהיר בכישרונותיו, גם לא בהבנתו בלימוד, אך שאיפותיו היו אמיתיות: לעמול ולגדול בתורה. הוא התחתן עם אשה דומה לו, שלא הוציאה בכל מבחן עשר, גם לא תשע, אבל בתוך תוכה היא שואפת לדבר אחד: לִזְכּוֹת להקים בית אמיתי של תורה. היא מוכנה באמת ובתמים לחיות חיים פשוטים. מוכנה, בלב שלם, לוותר על דברים אלמנטריים, שלא לדבר על מותרות. מקבלת על עצמה, בעוז ובנחישות, לשאת את עול הבית על כתפיה.

והנה כמה שנים אחרי החתונה רואים את בעלה שוקד על תלמודו באופן מופלא ביותר, וכל אחד רואה ומבין כי גַּדֵּל כאן אחד מגדולי הדור בעתיד. מי גרם לכל זה? למי נזקפת הזכות הגדולה? כבר אמר רבי עקיבא: "שלי ושלכם – שלה הוא".

לא פלא, אפוא, שהתורה פתחה בְּ"בֵית יַעֲקֹב", בנשים, תחילה. כשהולכים לתת תורה לישראל – חלקו בתורה של כל אחד ואחד מִ"בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", הגברים, תלוי בְּ"בֵית יַעֲקֹב", בנשים! האשה – עיקרו של בית היא. היא אשר מעצבת את צורתו של הבית ואת רמתו הרוחנית, את שיעור קומתם התורני של בעלה וילדיה, והיא אשר תזכה להיקרא (תהלים קיג, ט): "אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּ יָ-הּ".