מתוך הבלוג של הרב ד"ר מיכאל אברהם:
בעיניי אישור הכשרות של הרב עובדיה לעוגיות מצה עשירה הוא שערורייה מושחתת ממש. עם כל הכבוד לו ולשיטתו, כשהוא מאשר כשרות לציבור הוא חייב לציין שמדובר בשיטתו ושיש שיטות פוסקים רבות שחולקות עליו. במתן אישור כשרות למוצר תעשייתי הוא אינו עונה לשאלה פרטית שהופנתה אליו אלא נותן שירות לציבור הרחב. השחצנות, החוצפה והנחרצות האופייניות לו ולבניו כאילו הם ואין בלתם, הם עניין שצריך למנוע מאיתנו לסמוך עליהם בשום דבר שהוא. לדעתי אין להם נאמנות על כשרות ועל הוראות איסור והיתר בכלל.
אמנם כתבתי לא פעם שאדם צריך להכריע לפי דעתו ולא להתרגש יותר מדיי מקיומן של דעות אחרות ומתקדימים. אבל דווקא בגלל זה חשוב להעלות כאן כמה מגבלות:
מדובר בפוסק ולא בדיין. פוסק שמכריע בדרך כלשהי לא מחייב את מי ששואל אותו לציית. לעומת זאת, דיין פוסק דין שמחייב את בעלי הדין. בגלל זה סביר לדרוש ממנו לפסוק להם לפי התפיסות המקובלות, או לפחות ליידע אותם שיש לו שיטה חריגה שלא יבואו בפניו. זה מה שמכונה בעולם המשפט 'ודאות משפטית'. אדם שבא לדין אמור לדעת מהו הדין המחייב כדי שיוכל לפעול על פיו. אם אדם פעל לפי שיטה הלכתית הגיונית, לא סביר שיביאו אותו לדין והוא ייענש על כך.
גם בפוסק, מדובר במישהו שנשאל שאלה אישית ובפרט שהוא יכול לנמק את תשובתו לשואל. וגם כאן זה אמור מפני שיש לשואל אפשרות לבדוק אותו ולא לסמוך עליו (לא אכנס כאן שוב לדין "חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר"). אבל אם הוא פוסק באופן שאין דרך לבדוק אותו ואת נימוקיו הוא לא יכול לעשות זאת. בפרט פוסק שנותן שירות לציבור, וכולם סומכים עליו שבדק את העובדות. בהסתמכות עליו אין משום קבלה של עמדותיו ההלכתיות, בפרט אם הן חריגות.
כתבתי לא פעם שפוסק שנשאל בדין כלשהו, אם הוא יודע שיש דעות אחרות, אזי עליו להציג בפני השואל את כל האפשרויות, שכן לדעתי בניגוד לתפיסה המקובלת דווקא השואל הוא זה שצריך להכריע למעשה ולא הפוסק. ראו למשל במאמרי על קולא וחומרא.
כמשל לדבר, אביא את מה שהבאתי לא פעם (ראו למשל בטור 21) בשם המג"א. הוא מתיר לומר את דבריך בשם אדם גדול כדי שיקבלו אותם ממך. על פניו זהו היתר בלתי סביר בעליל, שכן אדם הדיוט יכול להטעות כך אנשים ולהכשילם באיסורים חמורים. ועוד הקשיתי מזיופים ידועים, כמו זיוף הירושלמי על קדשים, שחכמי הדור גינו אותו מאד. לכאורה יפה עשה הזייפן שקיים בעצמו את דברי המג"א. אז מניין הביקורת עליו?
הסברתי שם שדין זה נאמר במקום שבו אדם חש שמזלזלים בנימוקיו ולא שוקלים אותם ברצינות. אבל ההנחה של המג"א היא שגם אם יאמר את הדברים בשם אדם גדול השומע לא יקבל זאת ממנו אוטומטית, אלא רק ישקול את הנימוקים יותר ברצינות לפני שהוא מגבש עמדה משלו. במקום שבו יש חשש שהשומע יקבל את דבריו בלי לגבש עמדה משלו ודאי שאסור לשקר כך. לכן ברור למה חכמים יצאו נגד זיוף הירושלמי, שכן אם יש מקור תלמודי כולם מקבלים את מרותו בלי אפשרות לשקול לחלוק עליו. ודאי שאסור לומר את הדברים בשם סמכות פורמלית או לפחות לקהל שיקבל את הדברים רק מפני האומר. כך הוא לגבי קהל של הדיוטות שאינו בר הכי לשקול את עמדתו של אותו גדול.
אם כן, נראה שהוא הדין בנדון דידן. אישור הכשרות שניתן על עטיפה של מוצר פונה לקהל הרחב שאינו בר הכי לגבש עמדה, ומטבע הדברים יקבל את האישור הזה אוטומטית. גם לא ניתנים שם נימוקים שניתן לשקול אותם. זוהי הכשלת הרבים, ומי שנותן כשרות כזאת עובר על "לפני עיוור" לרבים ועוונו גדול מנשוא. זאת גם אם יש לו עמדה הלכתית מבוססת משלו.
אמנם כמה פעמים בעבר (ראו למשל במאמר הזה) הבאתי את דברי הריטב"א (סוכה י) שמתיר לראובן להכשיל את שמעון בדבר שמותר לשיטתו ואסור לשיטת שמעון. אבל הבאתי שהריטב"א עצמו כותב שם שזה רק אם המכשיל מודיע לשמעון ומסב את תשומת ליבו לכך שזהו המצב, כדי ששמעון יוכל לגבש עמדה משלו (ראו שם מה החידוש בזה). זה כמובן לא נעשה לגבי עוגיות מצה עשירה, בפרט שהקהל אינו מורכב רק מתלמידי חכמים שיכולים בכלל לשקול את הדברים. הריטב"א כותב בפירוש שההיתר הזה נאמר רק למוכשלים שהם תלמידי חכמים.
במצב כזה מן הראוי היה לכתוב על העטיפה שזה כשר לשיטת הרב עובדיה, ולציין שיש רבים שחולקים. אפשר לנסח שזה "כשר לנוהגים לאכול מצה עשירה", או משהו כזה. ושוב, החוצפה והשחצנות של משפחת יוסף שניכרת בכל שיעור ושיחה, חוזרת גם כאן. זאת מעבר לשאר מעלותיהם התרומיות, כמו ההתנהלות המאפיוזית שלהם כמשפחת פשע שנוהגת ברבנות ובמשרות ציבוריות כבשלה, שעליה עמדתי לא פעם בעבר. ניתן לשמוע את השיעורים שבהם יצחק יוסף או מישהו אחר מבניו של הרב עובדיה מביע עמדה (לפעמים מופרכת לגמרי) בשחצנות גמורה כאילו הקב"ה עצמו מדבר מתוך גרונו, תוך זלזול בדעות אחרות, אם הוא בכלל מזכיר אותן. זה מקומם שבעתיים כשמדובר בבור מושחת וחסר שכל כמו יצחק יוסף. כאשר הדברים מופנים לקהל החסידים השוטה, כמו רוב הקהל שלהם, זה חמור כפל כפליים, שכן הקהל הזה הולך אחריהם כסומא בארובה ובטוח שכל דבריהם דברי אלוהים חיים. הבעיה מחריפה כאשר מדובר באישור שמופנה לציבור הרחב שלא בהכרח מחויב לשיטתה ההלכתית של משפחת יוסף וסומך על האישור לתומו. צר לי על הדברים החריפים, אבל מישהו צריך לשים קץ למאפיית הטמטום החצופה והשחצנית של המשפחה הזאת.
