"מפני קדושת המועד"
הגם שימי חול המועד הם, מצווה וחובה עלי לכתוב דברים כואבים אלה.
יש רגעים בחיים שבהם המילים פשוט לא מצליחות לתאר את עומק הכאב והזעזוע. כזה הוא הרגע הזה, כשאני כותב אליכם מעומק ליבי הפצוע.
יהודה גדליהו. שם שמאחוריו אדם שלם, עולם ומלואו. בן אהוב, אח יקר, חבר אמיתי, אדם שהכרתי אישית. נשמה טהורה שכבר איננה עמנו.
כמי שהכיר את יהודה, כמי שהיה בקשר עם משפחתו לאורך השנים, ליבי נקרע לראות כיצד בנוסף לאובדן הנורא מכל, מתמודדת המשפחה עם אכזריות אנושית שקשה להבין. אני עד לכאבם העמוק, לדמעות, לשאלות, ובעיקר – לתחושת חוסר הצדק המשוועת.
אני פונה אליכם היום, לא כדובר רשמי, אלא כאדם שרואה מקרוב את השבר האיום, את הפגיעה הכפולה, ואינו יכול עוד לשתוק.
בימים האחרונים התפשטו ברשתות ובקבוצות שמועות מרושעות על נסיבות מותו של יהודה. כמה קל להפיץ שמועה, כמה מהיר המעבר מ"חשש להתאבדות" ל"עובדה" שאיש לא טרח לאמת. כמה נורא הנזק שגורמים חצאי דברים, רמיזות, והשערות חסרות ביסוס.
האמת היא שאיש מאיתנו – גם לא המשטרה שטרם סיימה את חקירתה – יודע בוודאות מה קרה ליהודה באותו יום מר ונמהר. מה שכן ידוע בוודאות הוא שבתעודת הפטירה הרשמית נכתב "דום לב". לא התאבדות. לא נפילה מכוונת. דום לב.
המציאות מספרת סיפור שונה לחלוטין מהשמועות: יהודה לא השאיר מכתב פרידה, לא רמז ולו ברמז הדק ביותר על מחשבות קודרות, לא הראה סימני דיכאון לאיש ממקורביו. נהפוך הוא – יום לפני האסון בילה עם משפחתו בפארק לאומי, צחק, הלך, היה נוכח בשמחה. באותו בוקר גורלי שוחח עם יקיריו כרגיל, ללא שום סימן מקדים למה שעתיד היה להתרחש.
ואגב, יהודה נמצא כשגופו כמעט ללא פגע – רק שן שבורה אחת וסריטה קטנה במצח. מוזר, לא? איך מתיישב מצב כזה עם הסיפורים על נפילה מגובה רב, כפי שאותן שמועות מספרות? עוד פרט שלא מתחבר לפאזל השקרי שמנסים לבנות סביב מותו.
אולי ליהודה היו קשיים – כפי שלכל אחד ואחת מאיתנו יש. מי מאיתנו חי חיים מושלמים? מי מאיתנו לא התמודד מעולם עם אתגרים, עם מכשולים, עם רגעים של חושך? האם קשיים אלו הופכים באופן אוטומטי את ההשערות הקשות לנכונות? האם הם מצדיקים את הפצת השמועות הפוגעניות?
מה שידוע בוודאות הוא שבאותו יום, יהודה יצא לירושלים בקור עז, כמעט ללא אוכל בקיבתו. אמו, שליבה עתה שבור לרסיסים, סיפרה לי בדמעות כיצד התחננה בפניו לאכול בימים האחרונים, אך הוא בקושי נגע במזון, והיה חלוש מאוד מאוד. אותו בוקר, כך ידוע בוודאות, לא אכל דבר. האם לא סביר להניח שגופו החלש, ללא מזון, בקור הירושלמי, פשוט קרס? האם לא זו הסברה ההגיונית והפשוטה ביותר?
עצרו לרגע וחשבו: אם היה זה הבן שלכם, האח שלכם, החבר היקר שלכם – איך הייתם מרגישים לקרוא בקבוצות ווטסאפ, בפורומים אינטרנטיים, בשיחות רכילות, שהוא בחר לשים קץ לחייו – כשאין לכך שום הוכחה, ואפילו יש פרטים רבים שסותרים זאת? איך הייתם מרגישים, בעודכם מתמודדים עם האובדן הגדול בחייכם, לגלות שאנשים שאינם מכירים את העובדות מפיצים שמועות שמכתימות את זכרו של יקירכם?
אני ראיתי את עיניה של אמא שקוראת דברים כאלה על בנה. ראיתי את אביו, שבור ורצוץ, מנסה בכוחותיו האחרונים להגן על כבוד בנו. ראיתי משפחה שלמה שבנוסף לכאב האיום והבלתי נתפס של השכול, נאלצת עכשיו להילחם גם על האמת, על הזיכרון, על הכבוד האחרון שמגיע לאדם שהלך לעולמו.
אני פונה אליכם, לא רק בשמי אלא בשם איסור לשון הרע ורכילות שעליו חונכנו: עצרו את מעגל הרכילות המרושע הזה. תקנו את העוול. דרשו מאותן קבוצות שהפיצו את המידע השקרי לפרסם הבהרה, תיקון, התנצלות. אפשרו למשפחה להתאבל על בנם בשקט, בכבוד, בלי לפקפק בחייו או במותו.
כאנשים אנושיים, חייבים לעצמנו רף גבוה יותר. חייבים לילדינו עולם שבו האמת חשובה יותר מהסנסציה, שבו הכבוד לאדם – בחייו ובמותו – עומד מעל הרצון לרכל, לשתף, להיות הראשונים שיודעים.
כל אחד מאיתנו יכול להיות המשפחה הזו יום אחד. כל אחד מאיתנו יכול להיות האדם שמאחורי השמועה. האם לא מגיע לנו יותר? האם לא מגיע ליהודה יותר?
אני מבקש מכם, בדמעות ובתחינה אמיתית: תנו ליהודה לנוח בשלום. תנו למשפחתו את הכבוד, האמת והחמלה שמגיעים להם. חשבו פעמיים, שלוש, אין-ספור פעמים לפני שאתם מפיצים מידע כוזב שעלול לפגוע במי שכבר נפגע יותר מדי.
עם לב כבד וכואב
שמואל גרוסמן
זכות תורתו ומעשיו הטובים יעמדו לזכרו ולעילוי נשמתו.
 |
|
|
