לא תשא שם א-להיך לשווא - פירוש ויישום

המאמר "לא תשא את שם ה' א-להיך לשווא" פירושו לפי חז"ל הוא שאסור להישבע בשם ה' לשווא או לשקר.
האם פירוש הדבר היא כפי שהפירוש או המשמעות שמייחסים לפסוק זה בזמננו?

בזמננו מייחסים לכך את המשמעות שאסור להוציא מן הפה או על גבי הכתב כל מה שמזכיר בצורה כלשהיא שם משמותיו של הקב"ה.

כותבים: "אלקים", "קה", "צבקות", "יקוק", וכו'
אני שמעתי גם מי שאומר בפיו את שם הישוב "בית אל": " בית קל".

וראו כתבה מהעיתון "את" בקטע הראשון של הפרק בכתבה המדבר על שמות במגזר הדתי. הנה:

http://images.maariv.co.il/cache/ART436755.html

האמנם לכך הכוונה בפסוק האוסר נשיאת שם ה' לשווא?

או אולי דווקא כפי הפירוש שהכוונה היא לשבועת שווא או שקר (ויש הבדל בין השניים!)

או אף במשמעותו הרעיונית שאומרת שאין להשתמש בשם שמים לתכלית חומרית, או נחותה בכל מובן.

והרי במקרא השתמשו בשם השם במצבים בינאישיים וחברתיים שונים.
קראו לבני אדם שמות שהכילו בתוכם את צירופי "אל", צירופי שם "הויה" בלא שמישהו יערור על כל או יראה בכך איסור כלשהו.

האם שימוש כזה, בצורה של "שיבוש" שמות האל בחיי היומיום והימנעות משימוש בשמות בני אדם המכילים בתוכם את שם הא-ל, אין בכך צורה של התרחקות, (במובן מסויים) ממנו, מקרבתו ומעירובו המעשי בחיי היומיום?

ולפעמים מגיעים אף לאבסורדים, כאשר לא רק בעיתונות או בענייני חולין, משתמשים "בשיבושים" אלה, אלא אף בספרי קודש חדשים, כותבים במקום "א-להים": "אלקים", והאבסורד מגיע לכדי שאם אני משתמש בפה במילה: "א-להים" באות הא, ולא "אלוקים" באות קוף, רואים השומעים בכך חילול הקודש ועשיית איסור ומעירים על כך.

האם לא הגיע הזמן לצאת חוצץ נגד מנהג "מוזר" זה אשר מרוב זהירות יתרה, מוגזמת ומיותרת אשר אין בה כל צורך, רק גורמת להתרחקות מהרגשת קרבת האל והרי אנו רוצים בהרגשת קרבתו, ככתוב בדברי המשורר בספר תהלים: " ואני קרבת א-להים לי טוב".

והערה:
אכן השתמשתי כאן ב-"א-להים" (עם מקף מפריד) ונמנעתי מכתיבתו ללא המקף המפריד, זאת: א. כי מקף מפריד הוא רק צורה גרפית שיש בה כדי להדגיש שמדובר בשם קודש. ב. משום אי ידיעתי את ההלכה על בוריה. ג. זה אינו משבש את הקריאה ואת הביטוי, הנשארים כמקורם. ד. משום ההרגשה וההרגל, לשים סימן "מזהה" כאשר כותבים שם משמות הקודש.

דעתכם חשובה.
רונן

בוא נבדוק איך נוהגים "המחמירים" מקרב הציבור הדתי (היינו החרדים, בעיקר חרדים אשכנזים, וספרדים חרדים המחקים אותם)

"מחמירים" אלה כאשר בשיחת חולין ירצה לומר למישהו שא-להים עזר/יעזור לו, הוא יאמר: "אלוקים עזר/יעזור לי" או: "השם עזר/יעזור לי"

לעומתו אדם מסורתי/חילוני יאמר: "א-להים עזר/יעזור לי"

ומעניין לבדוק איך נהגו בעבר בתקופות התנ"ך, המשנה והתלמוד.

הנה בתקופת האבות:
מה אמרו אחי יוסף?
"מה זאת עשה א-להים לנו"?
ובתקופת שפוט השופטים?
"ויאמרו לבועז ה' (באדנות) עמך, ויאמרו יברכך, ה' (שוב באדנות)

ולגבי תקופת המשנה והתלמוד, אני משאיר זאת לאחרים.

וכן בספרים הישנים, לא זכור לי שהשתמשו הרבה באותיות חלופיות (ק' במקום ה', וכו')
הו, כן, רשמו בספרי החומשים והתפילה, שני יוד'ים במקום שם מלא ככתבו.

לדעתי ולהרגשתי, בצד החומרה שבמקרים רבים היא מיותרת, יש "קולה" בכך שבאופן זה פוגם בהרגשת הקירבה לא-להים, כפי שציינתי בהודעתי הראשונה, ("ואני קרבת א-להים לי טוב)

מה ראוי, נכון ומותר לנהוג?
דעתכם ראויה להיכתב.

רונן,

חושבני שזה עניין אינדיבידואלי לכל אחד לפי נקודת האיזון בין קרבת אלוקים לכיבוד שמו, בה הוא נמצא.

ידועה האנקדוטה על צעיר ןצעירה חרדים -אליהו ובתיה- שנפגשו למטרת שידוך.

'איך קוראים לך?, שאל הבחור.
הבחורה החרדיה המחמירה החוששת מהוצאת השם לבטלה, עונה: 'בתקה'. 'ולי קוראים קליקקו', מגיב הבחור!

רונן

עמדת על נקודה חשובה מאד, לפחות בעיני.

הזהירות שלנו שלא לומר את שם ה' כלל נובעת ממניעים טהורים.
אך היא גם יוצרת חיץ מבחינה מסויימת, כפי שאני סבור שביטאת היטב בדבריך.

מותר למשל לומר את שם ה' בתוך פסוק, ועם זאת נמנעים מזה.
כפי שביאר וטו, יש נטיה להחמיר, שבאה לידי ביטוי בהלכות רבות. מתרחקים מאזכרת שם ה' גם כשזה מותר.

לפעמים זה חסרון גדול. נניח שאני מדבר עם ה' בתפילה פרטית בתוך ליבי. האם לא יפה יותר, אמיתי יותר, חי יותר, להזכיר שם אלקים, אדנות וכו' כפי שהם (ולא העתקתים כאן מסיבות שהתבארו בדיני כתיבה במחשב) במקום בכינויים?
וכן בכל הדוגמאות שהזכרת.

כמובן, עד שנגיע להלכה למעשה יש לזכור כי בציבור אין זה מקובל.
אבל כפי שהזכירו עם הקמת הפורום, האם ג'פרסון לא קורא לנו לחזור ולקרוא בשם אלקים במקום שזה ראוי?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מימוני
תודה על דבריך.
שמתי לב שההחמרה במקום שמעיקר הדין מותר, באה לידי ביטוי אצל האשכנזים, בעיקר החרדים שביניהם דווקא, ואילו אצל ספרדים ועדות המזרח, אין נטיה להחמיר היכן שמותר. מלבד ספרדים "ששוכנזו".
כך נדמה לי ואיני יודע אם זו הרגשה שלי, או שזה אכן כך.
האם לא ראוי לצאת נגד מגמה זו, שרק גורמת לאי הרגשת האינטימיות והקירבה אל ה' כפי שניתן לזה ביטוי בפסוק מתהלים שהזכרתי?

ולווטו
איני חושב שזה עניין אידיבידואלי, כי אם כאן זה אידיבידואלי, ואין צורך בהוראה כללית, אז בכל דבר איסור, זה גם כן אינדיבידואלי.
אולי התכוונת שזה אינדיבידואלי בחינת: "המחמיר יחמיר על עצמו", אבל כאן זה הפך למעין החמרה כללית וציבורית, שעד כדי כך שאם תבטא בשיחת חולין ותגיד למשל:
"תודה לא-ל" (עם אות אל"ף") או תודה לא-להים (עם אות ה"א) בסביבה של ציבור דתי המחמיר באופנים אלה היכן שאין צורך מעיקר הדין להחמיר, יסתכלו עליך כמי שעשה איסור חמור (וככל הזכור לי, נתקלתי בכך)

אני חושב שצריך "להחזיר עטרה ליושנה" והיכן שמותר, יש לבטא ולכתוב ללא שינויים שאינם מוכרחים.

זו בכל אופן דעתי והרגשתי, ואני משתדל לנהוג כך, מלבד אם אני מרגיש שזה עלול להתפרש אצל השומעים כחלילה עבירה, רק במקרים כאלה אני משנה.

כל טוב ושבת שלום.
רונן

תוקן על ידי - רונןעבאדי - 2/28/2003 3:31:26 PM

רונן,

על הוכחתך "כי אם כאן זה אידיבידואלי, ואין צורך בהוראה כללית, אז בכל דבר איסור, זה גם כן אינדיבידואלי." - נכון ולא נכון!

בכל דבר יש אמנם את השטח ה"כללי-שולחן ערוכי" של הלכה ומורין כן [יחידי ], אבל יש כאן את השטח ה"אפור-תת שולחן ערוכי" בו אמורה ההכרעה להיות אינדיבידואלית. והרי עצם צורת העלאת הדיון שלך באשכול זה כולה מכוונת ומוכיחה שהנידון הוא בשטח האפור.

במצב האידיאלי אכן אמור הכל להיות אינדיבידואלי "ומלאה הארץ דעה" - "תורתי אתן בקרבם".

בתחום זה דוקא הספרדים מחמירים יותר. בספרות הספרדית מלפני מאות שנה כותבים "יאודה" יאושע" וכיו"ב.