תנו לחיות לחיות

בגט סתרים

תמה אני על הערותיך לעיל, ושמא לא בארתי עצמי יפה.

א. כואב לי כאשר אני נתקל בחילול שבת לנגד עיני. מן הראוי היה שאצטער על כל חילול שבת שהוא, בין הידוע ובין שאינו ידוע. אך איני מסוגל לחיות ולתפקד בצורה כזו. אמנם כאשר אני נתקל בדבר כזה פנים אל פנים, זה מפריע לי.

מדוע זה מפריע לי? האם זה מוצדק? ובכן, אני סבור שהעובדה שזה מפריע לי היא סימן לדבר טוב, שאכפת לי מההלכה. ואם יש יהודים שוגגים בדבר, שאינם יודעים מן ההלכה, זה עצמו דבר שצריך לכאוב ולהצטער עליו. לא יותר מדי, כי אז לא יישאר זמן לשום דבר אחר, והשתקעות ברגש היא משתקת, אבל במעט - כן.

אבל הלשון שבה השתמשת, "זה שבר אותו" או משהו כזה, תמוהה בעיני. במידה שהבנתי אותה, סבורני שאינה נכונה.

ומה שהערתי על זה באשכול, הוא משום הפן ההלכתי שבא לידי ביטוי גם בתקנות הפורום.

ב. היחס לבהמות ולעופות מפריע לי. אבל ברמה פחותה בהרבה. הענין הוא כך: יש הרבה דברים שמפריעים לי, ורק על חלקם אני חושב ברגע נתון, ורק את חלקם אני זוכר. זה מבנה הפסיכולוגיה האנושית, ואני בן אדם (אאוטינג!).

היחס לבעלי חיים הוא נושא חשוב, אבל הוא משני יחסית לדברים אחרים שמעסיקים אותי. כוונתי לתחום הערכי, שגם הוא אינו זוכה למקום הראוי לו משום שאי אפשר. הרי רוב חיינו מוקדשים לדברים שהם חלק משיגרת החיים. המשפחה, דאגה לפרנסה, המצוות. רק בשעות מעטות אפשר להגות בשאלות מוסריות, ערכיות ופילוסופיות. ואשרינו שיש לנו את הפורום הזה לשם כך.

צא וראה כי רק מיעוט שבמיעוט מאשכולות הפורום עוסקים בנושא שלנו. מדוע? מפני שיש דברים שהם יותר חשובים. לא שהנושא של צער בעלי חיים אינו חשוב. הוא חשוב מאד. אבל לא כמו צער של בני אדם וסבל ומחלות וטרור ועוד ועוד, כמו נושאים אחרים בפורום.

לכן, אם עלי לחלק את זמני בין נושאים שונים בפורום, או דברים הראויים להידון בפורום, כגון הנושא של צער בעלי חיים, אך גם נושאים אחרים כמו בירורים פילוסופיים של נושאים אחרים היקרים לי יותר - הנושא של צער בעלי חיים ירד לדרגה נמוכה ויידחה. לא מפני שאינו חשוב, אלא מפני שדברים אחרים חשובים יותר.

הגע בעצמך, אילו היה עליך לטפל בשאלה הנוגעת לבני אדם או לבעלי חיים. ולא לבני אדם הקרובים אליך אישית וגם לא לבעלי חיים הקרובים אליך אישית (כגון חיות מחמד, שכל המגדלן יודע שהן בעלות אופי ואישיות ולמרות שאין הן בני אדם, הן חביבות על בעליהן והן ממש חברות לנפש). האם לא תקדים את הנושא האנושי? לדעתי, כך ראוי לנהוג.

גישה זו עומדת מאחורי מה שכתבתי.

***
לגבי עצם הבעיה, נראה לי שצדק אראל סגל. גם אם לא נרחיק לכת עד שיטת וטו, שצמחונות ראויה לו לאדם, ודאי שראוי למעט בצער בעלי חיים. אבל להקדיש משאבים לנושא זה, שעה שנושאים אחרים עומדים על הפרק, נראה לי טעות בשיקול הדעת.

וכמובן, יתכן שאני טועה, ואשמח אם תציג אתה ויציגו אחרים את עמדתם.

שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

מיימוני,לפעמים אני תוהה האם קיימת חובה דתית לכתוב תגובות בפורום זה או בפורום כל שהוא. שהרי אין  חובה כזו קשה להבין מדוע טרחת לכתוב את הודעתך האחרונה. האם היא מתיחסת לדברי?או  שחשוב היה לך לומר את דבריך  ורק, ללא קשר, לציין את שמי בראש.
אני,להזכירך,ציינתי  שהתיחסותך כללה שתי מילים והם: "ניפוח רגשי" על טענתי ולכך לא הגבת כלל. ועל כך ציינתי בסראקאסזם שהשבת ושמירת חוקת הפורום חשובה לך מסבל.

בנוסף שכבר מתגובות שונות בנושאים שונים,אצלך, למדתי שמילים אלו לא כלאחר יד ומבלי משים כתבת אותם.אלא הם מבטאים, מאחורי מסך של ענוה ומתק שפתיים,דעות מיליטנטיות שעולמן צר כעולמה של נמלה בני ברקית. אם אדם מתאר סבל של בעלי חיים הרי שאתה מאשים אותו בניפוח רגשי. אבל להטיף ללא הרף לחזרה בתשובה  זה לא ניפוח רגשי אלא ביטוי לאמונה שורשית ומעמיקה...

מעבר לזה, כל מה שכתבת כלול בדברי, גם אני לא מרכז את עיקר מעייני בנושא זה.אך אני מכבד ואף אולי מקנא באנשים שנפשם חסה על חיות ורגישים לצערן.
 
אני גם מאמין שאנשים קהים לצער בעלי חיים אם תחפור מעט יותר נגלה שגם על בני אדם אינם חסים.

בגט סתרים

בגט סתרים

לא זכור לי שייחסתי לך "ניפוח רגשי". אם השתמשתי במילים אלו, הן התייחסו לכתבה של שיר שהבאתי בראש הדברים.

אלא אם כן אתה הוא "שיר"?

הטענה שלי נגד הכתבה היא שהיא מכילה גם עובדות (אני משער שמה שמתואר שם הוא עובדות, אם כי לא בדקתי. זאת מפני שאני מניח שמי שרוצה להטיף למען שיפור היחס לבעלי חיים ייזהר ויכתוב רק עובדות ולא ישנה מן העובדות כדי שלא ייתפס) - אך גם תיאורים שאינם עובדות.

כיון שאיני עובר עכשו על הדברים שוב, אני מצטט מזכרון לא מדוייק במיוחד. יש שם תיאור שכאילו כותב העגל על אמו. הרי עגל אינו בר כתיבה. והכותב/ת מציגה אותו כבעל רגשות אנוש. ובכך היא מעוררת את רחמינו. כאילו היא אומרת: לאדם לא הייתם מסכימים שיתיחסו כך, נכון?

בעוד שעד כמה שידוע לי, לבעלי חיים אין רגשות ומחשבות כפי שיש לנו. כלומר, מסתבר מאד שהם חשים כאב ושאר רגשות כמונו, אבל רגשות של סבל וכל דבר שטעון חשיבה אני משער שאין להם.

לכן, כיון שיש כאן פניה לרגשותיו של הקורא בהתבסס על ייחוס תכונות אנושיות לבעל חיים, השתמשתי בביטוי "ניפוח רגשי". ניפוח - מפני שהוסיפו על הדברים. רגשי, מפני שהם פונים בצורה זו אל הרגש.

עד כאן ההסבר.

***

דברי היו מיועדים אליך מפני שלעיל ראיתי שכתבת ש"נשברתי" או משהו כזה מאי שמירת שבת אך לא מדברים אחרים. ולכן באתי לבאר את טעמי.

***

אם עולמי צר, מה אעשה. אדם מוגבל למה שעיניו מראות לו. בין עיניו הפיזיקליות, בין עיניו במובן מושאל.

אני מנסה לשמור על פתיחות ולהקשיב ולשמוע, אך איני ממהר לקבל מה שאינו עולה בקנה אחד עם הנחות יסוד שאני מאמין באמיתותן ואני סבור שאני יודע שהן נכונות.

לפי אותן הנחות יסוד אני סבור שראוי לכל אדם לחזור בתשובה. החל ממני וכלה בכל אדם. ואם יש מי ששומע לי, זאת בוודאי ארצה לומר לו.

כבר כתבתי לעיל כי הניפוח הרגשי אינו מתייחס להשתתפות בצער בעלי חיים אלא לגוזמה שבתיאור הרגשותיהם ומחשבותיהם.

***
כתבת כי מי שאינו רגיש לצער בעלי חיים אינו חס גם על בני אדם. אני סבור שזה לא נכון. אמנם איני מכיר בני אדם לפני ולפנים, כי איני קורא מחשבות. אך ממה שאני מכיר בחיים הלא וירטואליים וגם מן הספרות, ניתן לראות כי יש כאן כמה רמות שונות.

א. השתתפות בצער של אחרים.

ב. עשית פעולות להיטיב עמהן.

ג. השתתפות בצער של בעלי חיים.

אני סבור כי יש כאלו שהם מסוג א' אבל לא  מסוג ג'. נראה לי גם שיש כאלו שמקיימים את ב' ובכל זאת אין להם את ג'.

הסיבה לכך עשויה להיות, בין השאר, שהם אינם רואים בבעלי חיים יצורים שיש להתחשב בסבלם.

זה מעורר את השאלה המעניינת: כיצד אנו לומדים לזהות סבל של הזולת ולהתחשב בו, ולראות בו דבר חשוב.

יתכן כי בשעה שאנו לומדים זאת, בגיל צעיר למדי, אנו עושים הכללה מעצמנו לעבר אחרים, שהרי אף הם בני אדם.

אבל ההכללה נעצרת אצל בני אדם. (ואצל חלק מאיתנו, אצל אלו שהינם בני הקבוצה החברתית שלנו). מדוע היא נעצרת שם? האם בגלל שהכללות מטבען הן קצרות טווח? או משום שמישהו בסביבה מסביר שעד כאן יש לרחם ותו לא?

אני מזכיר ציטוט מעניין, אם איני טועה, מספרו של שלמה מיימון, בו הוא מתאר כיצד הוא מסביר שבעלי חיים אינם מרגישים באמת ואין צורך לחוס עליהם.

יצויין שמהלך חייו, לפי האוטוביוגרפיה שלו, אינו מעיד שהיה בעל רגש כלפי בני אדם אחרים... אולי זה ממחיש את טענתך...

על כל פנים, הבסיס לחוסר ההשתתפות שלו היה אונטולוגי פיזיקלי. כיון שבעלי חיים אינם באמת מרגישים, מה לו לחוס עליהם.

אוסיף עוד כי לאחר תגובתי באשכול גיליתי בYNET מאמר שכתבה פלונית בשם טל, בו תארה כיצד אביה לימד אותה בגיל שלוש לא לרחם על ארנבות אלא לאכול אותן. הנה דוגמא כיצד אדם מרחם מטבעו על בעלי חיים עד שמחנכים אותו שזה לא חשוב.

(אם זה מעניין אותך, אולי תרצה לצרף לצרות השקפת עולמי את העובדה שצר היה לי שאותה כותבת נכשלת באכילת טריפות, היא ומשפחתה... מה שבעיניך הוא ביטוי של צרות אופקים, בעיני הוא מסקנה מתוך מערכת האמונות שלי, שאני טורח לברר אותה עד כמה שאני יכול).

*****
תוקן טעות מ"כתבתי" ל"כתבת" תוקן על ידי - עצכח - 29/08/2006 9:16:44

ואטריח אותך פעם שלישית לקרוא את דברי.

א. לא שמתי לב לדבריך כי אתה מסכים איתי שיש סדר עדיפויות. וצער בעלי חיים אינו תופס מקום גבוה שם. ובכן אנו שוים בדבר.

ב. אני מבקש להתייחס לדבריך כי אתה מעריך אנשים שרגישים גם לסבל של בעלי חיים. ובכן, גם אני כמוך בדבר זה. (וכמובן, כל דבר לפי חשיבותו).

האם יכול להיות שהמחלוקת בינינו אינה כה רבה, אם בכלל?

לפחות לא בנוגע לצער בעלי חיים...

שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

האם יכול להיות שאיסור לא תבשל גדי בחלב אימו בא להגביל את זלילת בעלי החיים ואת הבוטות בה עלולים בני האדם לנהוג בכך?
כאומר, אכול בעל חיים אך אל תבשלו במיץ של אימו, הגבל את אדישותך.  מאיר

מאיר

זה כמובן יתכן, שהרי דברי תורה, כפטיש יפוצץ סלע, כאשר עפים ניצוצות הרבה, כך דבר תורה מתפרשים לכיוונים רבים.

אמנם מעניין כי לשיטת הרמב"ם, במורה נבוכים, מה שאסרה תורה (או חכמים) צער בעלי חיים, לא נועד כלל כדי למנוע סבל מבעלי חיים, אלא כדי לחנך את האדם. כי אדם שמרחם על בעלי חיים, כל שכן שידע לרחם על בני אדם, כפי שכבר כתב בגט.

שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו