פירסינג לפי התורה

פירסינג הפך להיות תופעה חברתית.
אופנה המתחדשת אפשר לאמר שכבר עוד מעט מאבדת ממקוריותה.צריך למצוא משהו הרבה יותר פרובוקטיבי כדי למשוך את העין, להיות מיוחד לכאורה. אם נצליח להיות אובייקטיביים- הרי שפירסינג כמו עגילים, קעקועים, שיער צבוע
תספורת משונות עם צבעים וסרטים, בגדים עם אביזרים מאביזרים שונים וכל ההתעסקות עם החיצוניות הזאת היא סממן של אופנה, של חיפוש ייחודי, לפעמים אפילו צורך פסיכולוגי שלא מצא את עצמו בדרכים אחרות.
לדעתנו וטעמנו אין חשיבות -מה שחשוב הוא אם הדבר מזיק לאדם עצמו או לסביבתו.
ישנן מוסכמות חברתיות שעל פיהם אנו נוהגים מכורח החינוך, ההרגל, החברה.
כמו לאכול עם סכין ומזלג, אצל הערבים בידיים, ובכן ישנם תמיד אנשים המנסים לשבור את המוסכמות החברתיות, להיות שונים, לא להיות חלק מהזרם, מהעדר החברתי, חלק מהשיוך הקבוצתי, מהסביבה שבה הם חיים, וכדי להבליט את חוסר ההתאמה הם עושים דברים כאלה.
אם מישהו מחליט לעשות פירסינג- עליו לבדוק מי עושה, איך עושה, אפילו להתייעץ עם רופא או מומחה- משום שהנזק לאברים ואפילו האינטימיים הוא גדול ולא שווה את התענוג שב"ייחודיות".

דרך אגב למה לא להתעסק יותר עם ספרים מאשר עם תכשיטים- הרבה יותר יפה, מקורי, מיוחד....?

תשובה של הרב שרלו באתר מורשת בנוגע לפירסינג:

"אף שאר דברים של קישוט הגוף שנהגו בהם הגויים נתרבו בכלל חוקות הגויים, וכן דרשו מן הכתוב ובחוקותיהם לא תלכו – שלא תנחור, היינו שרואה עצמו במראה לנאות את עצמו או שמושח בושם להצהיל פנים והוא דרך הגויים שמקשטים עצמם לזנות" (אינצקלופדיה תלמודית , כרך יז, עמ' שיא-שיב).
דברים אלה מלמדים כי הציווי על בחוקותיהם לא תלכו אינו נוגע רק בעבודה זרה, אלא גם נוגעת לאורח חיים שעיקרם תרבותי.
הפירסינג אינו קישוט סתם אלא בעל מסר תרבותי מובהק. בשל כך נראה לי שהדבר אסור לבנים ולבנות. כשהוא יהפוך לקישוט רגיל בלי מסר אזי מבחינה זו יהיה מותר, אלא שאז יש לבחון את דיני "לא ילבש" לגבי בנים.
לבושם של ישראל והדרך שבהם הם מתקשטים הינם חלק בלתי נפרד ממהות האומה ושמירה על קדושתה וייחודה. זה המקור לאיסור הפירסניג.

תשובות נוספות בשו"ת של מורשת.