פילוסופיה במצוקה

מאמר של גבריאל רעם.

האשכול מוקדש לרבנו המיימוני שליט"א


הפילוסופיה האמיתית, כפי שאני מבין אותה, יותר מאשר היא תחום מחקרי ולימודי, היא תחום יצירתי ואינדיווידואלי מאוד. זוהי זכותו וחובתו של הפרט לתהות על החיים שוב ושוב ולא להירדם ולהיבלע על ידי המכניזציה של הקיום כשלעצמו. הפילוסופיה האמיתית, הטבעית, חייבת לשאת בתוכה את עוצמת החיים, לגעת, לזעזע, לבוא מתוך הבטן ואל הבטן ולא רק מתוך ואל הראש. הרי בסופו של דבר מדובר כאן על נושאים המרכיבים את חיי כולנו, כאן ועכשיו: הזמן, המוות, האושר, פשר החיים, וכו'. הפילוסופיה חייבת לבוא לא רק מן הבטן, אלא גם מן הלב, ועל כן היא חייבת לשאת בתוכה הרבה מן השירה, כדי שזו תפרה את היובשנות האינטלקטואלית. כיום כדי לגשת לפילוסופים מודרניים כמו לוינאס, דרידה, פוקו, מרלו פונטי ואחרים - אדם צריך כוח עמידות בלתי רגיל. הטקסט אינטלקטואלי - קשה, יבש, מלא במילים ומונחים קשים, שיותר מאשר נועדו לקרב את הקורא אל תוכנם הם נועדו להרחיק ממנו את מי שלא שייכים לקליקה האקדמית.

הבעיה אינה עם אלה שלא מעונינים בפילוסופיה, אלא עם המעטים שלא ויתרו על הרצון להבין מה קורה כאן ומה זה אומר להיות קיים, מבלי לוותר על חרות המחשבה לטובת קליקה אקדמית, דתית או ממסדית כלשהי. אותם אנשים הנוטלים לידם ספר פילוסופיה וטובעים בים של תיאוריות ומילים, או נרשמים לחוג לפילוסופיה והולכים לאיבוד ביער של זרמים ותפישות מחשבתיות.

הפילוסופיה ניתקה מן החיים והפכה לנחלתה של קבוצה אליטיסטית-אינטלקטואלית ומנוכרת. היא נעקרה מידי היחיד המנסה לחשוף את האמת מתחת לכיסוי המכזב של הריאלייה החברתית והסתפחה אל תלוש המשכורת והפנסיה של ההשתייכות לממסד האקדמי. מיום שהפכה הפילוסופיה למדע היא חדלה לעשות את מה שהשירה בפרט והאמנות בכלל, מנסות כל הזמן לעשות, לגעת בלב ליבה של הישות, לגאול ולשחרר את האמת הפנימית מן הכלא של נורמות חברתיות, פוליטיות וכלכליות. הפילוסופיה עוסקת כיום יותר בתיוגים, שיוכים ועשיית סדר בתוויות השונות במקום לנסות להתמקד במהות, שהיא חידת הקיום האנושי בעולם.

בתחום הפילוסופיה קרובים יותר לעיסוק במהות הם הפמנולוגים: הרקליטוס, ברנטנו, הוסרל, מרלו פונטי, אהרון גורביץ', דרידה, ובראש ובראשונה מרטין היידגר. מצבו של היידיגר בתחום של הפילוסופיה האקדמית משול למצבו של הזן בתוך הבודהיזם: שניהם מנסים להגיע לאמת גלעינית הנמצאת בסתירה למתודות בתוכן צמחו ואליהן הם שייכים. לכל היותר הם יכולים (כל עוד הם מדברים מתוך המתודה) לגרום לקורא או לתלמיד לחוות סתירה עמוקה בין האמת ובין הדרך בה הוא מנסה להגיע אליה, שכן האמת נמצאת בישות הפנימית ולא במתודות, בטכניקות ובקונספטים המצביעים עליה.

הבעיה אינה באמת, אלא באצבע המצביעה לכיוונה. גם הדת וגם הפילוסופיה הן אצבעות המורות לכיוון האמת. הבעיה היא, שהאצבע שכל תפקידה הוא להורות כיוון – הופכת להיות לעיקר, למרכז תשומת הלב בפני עצמה. עבור רוב האנשים הכיוון אליו מצביעה האצבע הוא משהו ערטילאי וחסר ממשות, מיתוס או מיסטיקה, בעוד שהאצבע היא ממשית. הם אינם מעונינים או אינם יכולים ללכת לכיוון אליו מורה האצבע ולכן הופכים אותה עצמה לאמת בהתגלמותה (כמו התנ"ך, האופנישדות, ספר הזוהר, הברית החדשה וכו'). הם מתרכזים באצבע, מנתחים אותה, חוקרים אותה. אולם לאצבע אין שום ערך כשלעצמה.

כך הפילוסופיה אינה חשובה אם היא עוסקת בניתוח ובקטלוג של המתודות והזרמים השונים, אלא רק אם היא מחברת אותנו עם ידיעה פנימית אודות הקיום, ואת זה הפילוסופיה המדעית אפילו לא מתיימרת לעשות. הפילוסופיה הלכה והתרחקה מן המהות של עצמה, והמהות של הפילוסופיה היא תהיה על פשר הקיום. וכשמשהו מתרחק מן המהות - הוא עוגן בקונספטים ונאחז במודלים. קונספטים הם קווי מתאר של דברים, ללא מטענם הפנימי. וכשקונספטים הופכים לעיקר, הם הופכים למעטה, לכיסוי המסתיר את הדרך למהות הראשונית. כלומר, הפילוסופיה הלכה והשמינה, הוסיפה עוד ועוד כיסויים ולבושים ושומן סביב הגלעין הפילוסופי הראשוני. היא ייצרה עוד ועוד מודלים שלא רק שלא איששו את הגלעין, את האמת, אלא העבירו את מרכז הכובד אל מגוון הקונספטים המוכללים -במקום אל האמת שבפנים, אל השומן - במקום אל העצמות והשרירים. המהות הגולמית מוסתרת על ידי מכניזמים שמנסים לתאר אותה אך בעצם מסתירים אותה.

ובכלל, להביע עמדות פילוסופיות נהירות וישירות כלפי החיים - לא בדיוק נחשב למשהו שכדאי וראוי לעשותו בתרבותנו: לכתוב סיפורים, להמציא עלילות בדויות - זה כן, אפילו להביע דעות על ענייני חברה, מדינה, חינוך וכו' - אך כשזה מגיע להבעת דעות אודות החיים - ישנה מעין הימנעות מזה. למשל, רוב הכותבים מבליעים ביצירותיהם את עמדותיהם כלפי החיים ומשאירים למבקר או לקורא לנסות ולפרש דברים מתוך הנאמר ביצירה. יוצרים ספרותיים נוהגים להתחמק מהבעה ישירה של עמדותיהם גם בראיונות שהם מעניקים. יש כאן מעין פוזה של הימנעות, של הבעת דברים כלליים סתומים, בדרך כלל בתואנה שהם רק יוצרים, שהם משאירים לקורא (או למבקר) את הפרשנות. ישנם אפילו מחברים שאומרים שאין ביצירה שלהם שום אמירה, שום מסר, שום עמדה - הם רק רצו לספר סיפור. השקפת עולם, אמירה ביחס לחיים ולקיום - אליבא דה הכותבים עצמם זה דבר שאין להם, או שהם מעדיפים לערפלו, כאילו שזה פשוט לא לעניין. אז מה כן לעניין? לבדות סיפורים והתרחשויות שלא היו - זה כן לעניין?

גם הכותבים ספרי פילוסופיה כמעט ולא כותבים את הפילוסופיה שלהם, בשם עצמם, אלא מטמיעים את המסר האישי בתוך חיבורים שכתבו אודות פילוסופים שקדמו להם, או מסתתרים מאחורי מחקרים מלומדים. עמדות פילוסופיות טהורות, כאלו המנותקות מדת ממוסדת, מפוליטיקה, מזהות מינית, מאינטרס כלכלי או לאומני - כאלו יש מעט.

מדוע? מדוע זה לא פופולרי? אולי כי [א] כל עמדה ברורה חד משמעית ומוצהרת, תמיד תמגנט אליה התנגדויות ולכן בטוח וזהיר יותר לא לחשוף את העמדה המדויקת. ואולי [ב] פשוט קשה לגבש עמדות פילוסופיות ברורות בעולם כל כך מבולבל ובעייתי. ואולי גם [ג] משום שהפילוסופיה האמיתית מציבה שאלות ומרחיבה את הבלבול והמבוכה ולא מציעה פתרונות. ואולי [ד] משום שכאשר עוסקים באמת, כל אמת, אך במיוחד באמת שביחס לקיום עצמו - זה מפחיד וזה כואב. הפילוסופיה האמיתית מעולם לא עסקה באושר הפרטי, הקטן היחסי, אלא בהפקעת האושר הפרטי והפנטזיה האישית - למען אמת רחבה יותר ופחות מתפשרת.

אולי באמת משום כך, משום טבעה הבלתי מתפשר של הפילוסופיה האמיתית , יש בה קושי מרתיע, אולי.
כך או כך, יש בעולמנו כיום מעט מידי פילוסופיה, פילוסופים וגישות פילוסופיות גלויות, טבעיות וטהורות. מה כן יש? יש מחקרים על פילוסופיה - מצד המדע. יש מסר הגותי המסתתר ביצירות - מצד האמנות, ויש סמינרים, כתות ותורות רוחניות המציעות תורות פילוסופיות - מהצד הרוחני/מיסטי. מה שהיה פעם תחום אחד שהיו בו גם יצירה אינדיווידואלית וגם ידע ותובנה אינטלקטואליים וגם רוחניות, התפצל לשלושה מחנות: מרכיב היצירה - הצטרף אל האומנות, מרכיב התובנה - אומץ על ידי המדע, ומרכיב הרוחניות - מצא את מקומו במיסטיקה ובדת.

האמנות מסרבת לדבר על תובנה, החוקרים באקדמיה אינם יוצרים משהו אותנטי אישי ומקורי משל עצמם, והמיסטיקנים הרוחניים מסתגרים בדלת-אמותיהם, ובין שלושתם האמת הפילוסופית נפלה לתהום הנשייה.

להלן רשימה ישנה של נקודות הצפי מהפילוסופיה, ונקודות הראויות לבחון בהן.

אם אכן הפילוסופיה היא תורת האדם וחייו על כל המשתמע מכך, נוכל להציב רשימת צפיות ברורות מהפילוסופיה. אם צדקנו בהנחה שמהות הפילוסופיה היא חקר האדם וחייו באופן בו יוודע לאדם מה משפיע על מה במבנה החשיבה ומהו הערך שעל פיו יש לבחור, כמו הנאה, טוב, נכון, ישר וכדומה, הרי שהיא מוכרחה להיות ריאלית ומאלפת כדי שתוכל לסדר את חיינו ומעשינו. כשם שבפיזיקה הצפייה שלנו מהפיזיקאי, שעל ידי מסקנותיו נוכל להסביר ולהבין איך ספינה אינה טובעת ובאיזו טמפרטורה באים מים לידי רתיחה, כך במידה דומה יש לנו ציפיות מהפילוסופיה-
1) ביחס לנושאים בהם הפילוסופיה מתעסקת. על הנושאים להתאים למגמה. אם הפילוסוף יחפש את משכן הרגש, בלב, בראש או בכליות, במקום לחפש את הגורם והבסיס של הרגש, החטיא את המגמה הפילוסופית. נושאי הפילוסופיה אמורים לעסוק בחקר הבנת מבנה החשיבה וההתנהגות, כמו הגורם לרצון ובחירה, הקנה מידה לטוב ולרע והיחס הנכון למציאות. הפילוסופיה אינה מדע החוקר נתונים מסוימים באדם ובחייו כמגמה בפני עצמה, כמו מהו שכל או מהי ידיעה, על הפילוסופיה לעסוק בהבנת הציר של האדם עם חייו, כמו מה משפיע על הבחירה ומהו הערך שעל פיו יש לבחור.
2) ביחס לדרך וצורת המחקר. על דרך המחקר להתאים לנושאים הנחקרים, כל נושא ונושא יש לו את גישת המחקר המתאימה לו. כשם שמיקרוסקופ אינו דרך לשקול דבר, כך לא כל גישת מחקר מתאימה לכל תחום פילוסופי. אי אפשר להוכיח או לחקור את ערכיו של האדם על ידי מעשה אחד שנעשה בהקשר מסויים. כשם שבפיזיקה וכל מקצוע אחר לא ניתן להסיק מסקנות ללא מחקר מקיף ושלם, כך גם בפילוסופיה. המחקר מוכרח להקיף את כל המישורים השייכים לנושא בו הוא מתעסק. אי אפשר להסביר למה אדם פועל, ללא ההתעסקות במניע הראשוני של האדם. כן כאשר מסיקים איזו מסקנה יש לבחון אותה ביחס לכל המרכיבים עליהם התיזה אמורה להשפיע. דבר נוסף, יצירת תזה בו בזמן שהתחושה האינטואיטיבית נוגדת לה בתוקף, מהווה עוולה וחוסר שלימות בדרך המחקר.
3) הצורה בה היא מגישה לנו את הגותה. כשם שפסיכולוג אמור להגיש את מסקנתו לפציינט או למטפל אחר בצורה שיוכל להפיק ממנה את התועלת הרצויה, ולא די שיתן נוסחה שבה טמון בעיית המטופל, כך בפילוסופיה, עליה להגיש הגות רלוונטית וריאלית. מחקר פילוסופי שלא מקדם אותנו בהבנת המציאות ובחיינו, אינו רלוונטי כחלק מהותי בפילוסופיה הרצויה.
תחת קטיגוריה זו ,של צורת ההגשה של ההגות, אפשר להוסיף נקודה שאינה מהותית אך חשובה. אם הפילוסופיה מצפה שמחקרה תיתן הבנה ובהירות על מבנה החיים, עליה להשתדל להבהיר את הנקודות בצורה בהירה וברורה כך שהתלמיד יוכל להזדהות עם דבריה ולא שיישארו כתיאוריה שאינה מתחברת לחיים עצמם.

דרכי הבחינה
1) בחינת עצם הדברים. בבחינת רעיון ישנן שתי נקודות עיקריות, הראשונה היא זו הבוחנת אם ההנחות ופרשנותם נראות לנו כנכונות. שנית, עלינו לבחון אם נכונות הרעיון בהקשר מסוים מחייב ומצדיק את קביעת הרעיון כדבר כללי או גם כשייך לתחומים נוספים. למשל, אם נשמע טענה שכל דפיקה על כל דבר בכל מקום מחייב רעש, הרי שיש לנו לבחון אם אכן ההנחה הזו נכונה ואין דברים שההקשה עליהם אינה גורמת לרעש, ושנית עלינו לבדוק אם ההנחה הזו שנלמדה מהמציאות הידועה לנו יכולה לחייב ולהשליך גם על דברים אשר עוד לא נפגשנו אתם, כמו דפיקה על אדמת השבתי.
כל טיעון הקובע חוק שלא חשבנו עליו קודם, הוא בדרך כלל מבוסס משני התהליכים האמורים. שלב ראשון מניח האדם הנחה מסוימת ושלב שני הוא מקיש ולומד ממנה על דברים חדשים שלא ידענו שההנחה הזו תקפה גם עליהם. במשל האמור הרי שהטוען למד על רעש הדפיקה ולמד ממנה על כל דפיקה, גם על זו שאיננו מכירים. דווקא בגלל זה שההוגה מסיק מדבר ידוע וברור על תחום חדש, יש צורך גדול לבחון היטב את התחום החדש, שכן עצם הדבר שההוגה צריך ללמד עליו את מסקנתו ממקום אחר, מוכיח, שבדבר עצמו אין בהכרח את אותם הנתונים שיש בדבר המלמד, וא"כ ייתכנו תמיד נתונים חדשים הסותרים לדימוי של ההוגה.

מיותר אולי לציין, שבחינת הדברים מחייבת בראש ובראשונה, שהדברים יהיו מובנים, גם לוגית וגם שיתאימו למציאות.

2) הבחינה במישורי החוויה. בכדי להסביר את משמעות הבחינה הזו, עלינו להקדים ולבאר את המושג של זיהוי אינטואיטיבי. הרבה מאוד מהדברים שאנחנו יודעים להסביר אותם היום על ידי מילים, לא היו מוסברים לפני כן על ידי מילים אלא על ידי תחושת אינטואיציה. למשל אנו נפגשים עם חבר לראשונה, ואנו אומרים לעצמנו או לאחרים: "יש בינינו חימיה", כאשר נישאל מדוע בדיוק יש ביניכם חימיה, לא תמיד נוכל לענות, נענה "זו תחושה". כאשר נוסיף להיפגש עם החבר עוד ועוד, נוכל כבר להצביע יותר ויותר על הנקודות הגורמות לחימיה ולתאר אותם, כמו חשיבה דומה, גמישות, בגרות ונינוחות. אין לנו ספק שתכונות אלו הם הסיבה לחימיה שהתחילה כבר בהתחלה. זאת אומרת שבעצם כבר במפגש הראשון זיהה את התכונות האמורות או חלקן, אלא שעדיין הם לא היו מודגשות ובהירות בזיהוינו כדי שנוכל להתמקד ולהגדיר אותם. ככל שעבר הזמן התעצם הדגש על כל תכונה עד שכבר יכולנו להגדיר את התכונה, לתמלל אותה ולדבר עליה. זאת אומרת שהתחושה האינטואיטיבית היא בעצם זיהוי של נתון וכדומה, אלא שעדיין אינו מודגש וחד בכדי שנוכל להגדיר אותו כמו זיהוי הכרתי ברור. מעניין לדעת כי מהמתחים בעיסוק התת מודע, הוי אומר אינטואיציה, טוענים כי מעל לשמונים אחוז מפעולות האדם באים מהתת מודע ולא מהמודע הברור.
כעת אנו מבינים כי האינטואיציה היא בעצם מסקנה שאנו חשים מתוך זיהויים שעוד לא הגדרנו והבהרנו אותם לעצמנו, האינטואיציה משקפת את ידיעתנו את המציאות, רק שאין זה ברמת ידע מתמלל, כלומר אינו מתבסס על ידע שכבר הובהר לנו בבהירות ושנתנו לו מילים ברורות. כיוון שכך הרי ברור שבדרך כלל למרות כל הידע הברור, תמיד נשאר ידע רלוונטי שעדיין לא נותח והוגדר והוא עדיין בתחושה אינטואיטיבית בלבד. לכן מלבד מה שלאינטואיציה משקל הראוי להתחשבות היות והיא משקפת ידע מסוים, גם מן ההכרח שלא להתעלם ממנה ולבחון אותה, כיוון שהסבירות נותנת שייתכן וחיסרנו פרט ובפרט כאשר הוא ידוע רק ברמת האינטואיציה. לקבוע על אינטואיציה שהיא טעות יש צורך בהוכחה שתסביר על מה היא מתבססת ולמה זו טעות. זאת אומרת, שאם יש לנו אינטואיציה הסותרת תזה עלינו לתמלל אותה ולהעביר אותה לידי ידע ברור ואז לשפוט את הידע עליו התבססה התחושה לעומת הידע עליו התזה מתבססת.
לכן נראה שיש לקבוע את האינטואיציה ככלי בחינה לתזה פילוסופית וכל תזה הקשורה לחיים כמו פסיכולוגיה ודת. בפילוסופיה בפרט, הרי מטבע הדברים שהוא בא לקבוע הגדרות "חדשות" שלא חווינו קודם ביחסנו אל החיים, א"כ יהא מצוי יותר ההתנגשות בין הידע הברור לידע האינטואיטיבי שכאמור הוא די עיקרי ביחסנו אל החיים.

3) השלמות והתועלת ביחס למטרה. בתחילת הדברים בקטע "מהי פילוסופיה", דובר על משמעות הפילוסופיה ובהתאם לכך בנינו את "צפייתנו לפילוסופיה". במשפט קצר ניתן לסכם את הצפייה מהפילוסופיה כצפייה למפה, מפת האדם וחייו. במפה אמור להיות שירטוט מהנקודה הראשונית של יחס האדם וחייו ועד לנקודה האחרונה בה כבר יש מנגנון ברור ומסודר, הנקודות יעברו במה ואיך מעבד אדם ידע דרך הבחירה הרצון עד למעשה, וכן מבנה הערכים הבסיסיים מולם ניצב האדם ואשר על פיהם עליו לכוון את חייו.
בהתאם לכך, עלינו לבחון כל רעיון פילוסופי. ראשית כל עלינו לבחון על איזה נקודה במפה הוא מתמקם, זאת אומרת לבדוק אם אכן יש לנו ממנו תועלת רלוונטית למפה שאנחנו רוצים לבנות. פעמים רבות יהיו רעיונות פילוסופיים המתייחסים להיבטים שוליים או צדדיים למגמת המפה ששרטטנו. שנית עלינו לבחון מה רבה השפעת הרעיון וכמה נקודות היא מקיפה במפה, כמה היא נותנת לנו משהוא שלם וכללי וכמה הרעיון הוא אך מקומי.

שוב מן הראוי לחזור ולציין, ששלושת נקודות הבחינה האמורים אינם הבחינה השלימה ואף לא הבחינה הקלאסית. הנקודות האמורות מתייחסות לנקודות קבועות המתייחסות לשלושת המישורים המקיפים כל רעיון, אך תמיד נשארת הבחינה הלוגית הנקודתית, הן בדיוק ההגדרה והן בחישובו עד תומו, כמזוהה בפשטות וזורם בהבנת החיים.

ווטו1,
ההשואה בין אריסטו לר' גדליה, רק מוכיחה על רוחב דעתו של המספיד, כמו הדרשות של המשגיחים בחנוכה על חכמה יוונית.

 יעוץ פילוסופי / אדם מחפש משמעות

http://www.haaretz.co.il/news/world/1.1780197