לכה דודי מצפת לוורמיזא

חלמישצור,
אולי תשמח לשמוע שלפי כמה חודשים יצא ספרו של ראובן קימלמן "'לכה דודי' וקבלת שבת" המנתח את המשמעויות הקבליות של הפיוט וחוקר את מקורו.
אני מצטטת מהספר:
"כיוון שאין 'לכה דודי' יוצא מידי סודו הקבלי, תוכנו וצורתו של השיר מצריכים קריאה מעמיקה. ספר זה יאפשר לקורא להבין את השיר ולעמוד על הסודות הגלומים בו ועל הרמזים השזורים לאורכו... הספר פותח צוהר להבנת עולמם הדתי של חכמים ומקובלים בצפת בשיא פריחתה, במאה השש עשרה. זהו חלק ממפעל פרשני מקיף הבוחן את סידור התפילה מזווית ראייה היסטורית וספרותית"

חפרפרת
חן חן
מי הוא המחבר והיכן אפשר לעיין בספר
בשו"ט

אני לא יודעת הרבה על המחבר, בכל מקרה אפשר למצוא את הספר בכל ספריה אקדמאית באוניברסיטאות השונות (ירושלים, בר-אילן, ת"א....) וגם במכללות (עמק הירדן, בית-ברל ועוד) כמו"כ שמעתי שרכשו אותו גם בספריה התורנית שקיימת בפתח-תקוה.

אם זה מעניין אותך, יש לספר גם סיכום קצר באנגלית

כל טוב!

ואיך היגעת לספר הזה
את לומדת באחת מהם?

http://www.bakbook.co.il/bookstore/bookstore.asp?category=&id=122123

ממדבש
תודה על ההפניה
המחיר גבוה מאוד לפי ערך כמובן
אבל מי הוא המחבר איזה ספרים נוספים חיבר?
ערב שבת שלום

חלמישצור,
ראובן קימלמן הוא פרופסור לספרות חז"ל באוניברסיטת ברנדייס בארצות-הברית, הוא חוקר את תולדות היהודים בתקופת המשנה והתלמוד ואת ספרות התפילה ותולדותיה, עד-כמה שאני יודעת אין לו עוד ספרים שהתפרסמו בעברית ורוב מחקרו הוא על חז"ל (בהקדמה לספרו זה הוא מסביר איך זה שחוקר כמוהו מגיע להתעסק עם הפיוט 'לכה-דודי').

כל-טוב!

על התקבלות והתפשטות הפיוט באשכנז ובכלל ראה בארוכה מקורות וקורות י. י כהן עמ' 74. וראה שם עמ' 78 שטוען שלמעשה בוורמייזא רק "יחידי סגולה הנהיגו לומר קבלת שבת אבל לא היתה רציפות לאמירה זו. קהילת וורמייזא ההתה אחת הקהילות היחידות בעולם שלא אמרו קבלת שבת בתחומיה. עיין המשך דבריו.

הנוסח האחר של לכה דודי מופיע בספר סדר היום מר' משה ן' מכיר מעין זיתון שליד צפת, הספר נדפס לראשונה בוינציה שלד. הסידור תפלה למשה נדפס מאוחר הרבה.

גם המזמורים שאומרים לפני הפיוט מצפת יצאה.

מעניין לציין שקבלת שבת היא היחידה הליטורגית האחרונה שהתקבלה באופן סוחף בכל מנהגי ישראל, גם אם בהדרגה ובהסתייגויות כפי שצוין קודם (מה שמסביר את זה שבקהילות מסוימות שליחי הציבור בקבלת שבת הם ילדים לפני גיל בר מצווה). מאז התקבלותה של קבלת השבת, לא נכנס לסידור שום אלמנט ליטורגי שהיה מקובל על הכל.

איך באמת אפשר להסביר את הפופולריות של קבלת שבת? אולי זו הוכחה לכך שבדת חיה ופועמת לא יכול להתקיים וואקום ריטואלי וקבלת שבת באה לענות על צורך ריטואלי שכזה?

חפרפרת, ראובן קימלמן מעניין לדעתי במחקריו הפנומנולוגיים של התפילה, לא פחות מאשר במחקריו על ספרות חז"ל. יש לו ניתוח מקסים (אם כי לא מבורר מבעיות) על חטיבת השמע (התפרסם ב'כנישתא' הראשון) ומאמר יפהפה על 'אשרי' שהתפרסם ב'מנהג עמי' ועוד כהנה וכהנה.

אין הדבר נכון, יש עוד נוסחים ואמירות מזמורים מצפת שהתקבלו על כולם או על רובם ככולם. (האם את מתכוונת מחות ליהדות האורתודוקסית?)

יש אמירת "מודה אני" אני נסוח כל כך סטנדרטי וקבוע ביהדות אורתודוקסית לכל חוגיה. ומקורה בספר סדר היום חי ופעל כפי שכתבתי לעיל, בתחילת שנות השי"ן, ולאט לאט חדרה עד נשהפך לטקסט הכי קדוש לכל ילד ומבוגר.

אמירת מזמור לדוד ה' אורי בחודש אלול, מקובלת ברוב העדות. מוזכרת בפעם הראשונה בקונטרס בן כמה דפים שנקרא ספר שם טוב הקטן נדפס לראשונה בת"ס לערך. הספר שהולך לפי תורת האר"י ממליץ לומר מזמור זה. ומשם הובא הדבר - ללא איזכור מקורו - בספר חמדת ימים החשוד בשבתאות, ומשם הובא על ידי החיד"א ומאז נתפשט הדבר בכל החוגים. למעט קהילות חסידיות שונות והגר"א. ויש עוד

אני מתנצל שאני מסיט הלאה מענין לענין. אבל אני מוצא הזדמנות לשאול אתכם על דבר שהפליא אותי כאשר הדגישו לי (אולי בפורום) את ההבדל בין המזמור בבית האבל הנאמר ביום חול וזה הנאמר בשבת שאיכשהו פחות עצוב.

מענין אותי המקור לזה.

אשמח אם היודע יודיע!

מסתברא,

בדבריי התכוונתי ליחידה (חטיבה) ליטורגית שלמה כקבלת שבת.

לגבי 'מודה אני', התיעוד המוקדם ביותר הידוע לי לאמירתו הוא ספר המכיר (צרפת, שס"א), וראה ברלינר, כתבים נבחרים, ח"א עמ' 56. אם כי ייתכן שמקורו קדום הרבה יותר.
ההתייחסות ההלכתית המוקדמת ביותר ל'מודה אני', היא עד כמה שידוע לי במגן אברהם (או"ח ד, כח), דהיינו במאה הי"ז.

גם פרשת הקטורת ופטום הקטורת הם יחסית חדשים מקרוב באו. ברלינר טוען שהן הוספו במאה הט"ז כסגולה להינצל ממגיפת הדבר (ברלינר, שם, עמ2 28). על תוספת זו לתפילה מגיב אלבוגן בדרכו האופיינית: "ללמדך מה מוזרים הם הגורמים שהשפיעו על עיצוב סדר התפילות" ('התפילה בישראל', עמ' 406, הערה 16).


מעניינים בהקשר זה דבריו של חלמיש, הטוען שבוויכוחים שונים לגבי ברכות שנויות במחלוקת היתה זו מסורת האר"י שהכריעה בסופו של דבר. ככה למשל לגבי ברכת 'מגביה שפלים', שהייתה נהוגה בהרבה קהילות (ועד היום בכמה ממנהגי האיטלקיים) והוסרה בסופו של דבר בשל התנגדותו של האר"י.

אינני מכיר שום ספר בשם ה"מכיר" ואין לי ברלינר.וכלום הדפיסו ספרים בצרפת בשס"א?

הספר סדר היום שציינתי אליו התחבר בידי רבי משה ן' מכיר מעין זיתון ליד צפת ונדפס לראשונה בווינציה של"ד ואולי לזה התכוונת ה"מכיר"?

אמירת הקטורת גם מן הקבלה היא מוזכר בספר סדר היום ובספרי ר' חיים וויטאל ועוד מקובלים.