מתוך מאמר שקראתי, חשבתי לנכון להביאו לפני קהל החכמים.
האדם בא לעולם, גדל, וגדל, לאט לאט, מקבל מושגים חדשים, יוצר במוחו תבניות של רשמים, ציורים, חיים, מוות, מושגי דת, וכן הלאה.
מגיע השלב ובו הוא מחפש ליצוק תוכן לחייו, את התוכן הוא בונה לפי המושגים בהם גדל כל חייו, מחפש להידמות למישהו, לתופעה כלשהי, שואף לכיוון בו חונך, ועם הזמן יש במוחו עוד ועוד ציורים ומחשבות על אנשים שונים, דעות שונות, ומנסה לתוות את הדרך בה הוא הולך, לא בהכרח שיוכל למצות את חייו לפי כל מראי עיניו במשך חייו עד כה. אך בשאיפה ובצעידה הוא מנסה לטפס אל על, להגיע את צוק ההר, שמא שם נמצאת האמת, האושר, התכלית.
מטפס ומטפס, חושב ומהרהר, האם באמת שם היא דרכי, ואולי בניתי לעצמי דרך עפ"י קוים מונחים, לפי יסודות מוסכמות, לפי אקסיומות שאותן לא בדקתי, שמא כל חיי להבל ולריק, למה לי כל זאת, ננסה להתחיל מתחילה, לראות אם יסודותי מוצקים, אם אינני בונה הר על קליפת השום ונוצות התרנגולת.
וכך, שוב, אל תחתית ההר, אל הקרקע הכביכול מוצקה שגדל עליה, ומנסה לחפור בה, והנה מוצא סביבו המון לכלוך, המון בוץ, חופר וחופר, ולבסוף מוצא את היהלום, את הזהב, דוקא בתחתית האדמה עליה חי כל חייו.
מכאן הדרך קלה יותר, הינו יודע שהאדמה אינה אדמה, הינה פיסת זהב אמנם לא טהור, אך ע"י הליטוש יגיע אל היקר מכל, אל הזהב הנקי והצרוף, ועבודתו החלה בניקוי וליטוש היהלום, הזהב, שבסך הכל עד לפני זמן לא רב היתה אדמה הכוללת רפש וטיט, אך לא אדם שהסכים לרדת מן ההר יתיאש בניקוי היהלום והזהב, אדרבא, כוחותיו עומדים לו ברגעים אלו, אני שטפסתי כ"כ הרבה, והסכמתי לרדת, ולו בכדי לבדוק את יסודות חיי, לא אתן למלאכה קשה-קלה זו של ניקוי וליטוש היהלומים לייאש אותי, דוקא משום שהגעתי עד הלום, כוחות אלו יהו במותני להגיע אל התכלית הנכספת.
אלא אליה וקוץ בה, אולי גם כאן דמיוני מטעני, ואין זו דרך הזהב, כ"א דמוי הזהב, דמוי היהלום, אך לא, גם תהליך הניקוי והליטוש יביאוני לראות היכן טמון האור, היכן טמונים היסודות, והזהב יתגלה לבסוף לעיני המרוטות מחיפוש. וגם אם דמוי הזהב יתגלה כדימוי מלאכותי, לא אתן יאוש לעיני, מאחר וכאן נבנים יסודות חזקים, יסודות בריאים, עליהן אעלה ואבנה את חיי.
וכך, מתנהל החיפוש, הניקוי, הליטוש, ולבסוף מתגלית האבן במלוא אורה, במלוא תפארתה, כן, קטנה מאוד, אבל שויה לאין ערוך, אין מי שיוכל לשער אבן קטנה זו, היא למעלה מהשערות, היא גדולה בשויה כהרים שלמות שנבנו על יסודות בלתי מוצקים.
ההר שיבנה על אבן יסוד זו, לא יפול, ולא יסדק, לא יהו בו שברים, ולא תזוזות, ההר יהא הר בריא וחזק.
במשך זמן החיפוש, הנקוי, יעלה במוחי שבב של מחשבה, וכי היה שווה לרדת את כל ההר, בשביל אבן כ"כ קטנה, והתשובה מיידית, וכי יש לך צל של ספק, הלא אם הייתי ממשיך לעלות בהר, לעולם לא הייתי מגיע לאבן זו. ולכן לא אוותר על כל הזמן בו שהיתי בירידתי מן ההר, היה שווה כל מאמץ ולו בכדי למצוא את האבן היקרה הזו.
האם יהא נכון לשאול אם באתי להר בשביל למצוא את האבן?, לא ולא. למה באתי להר?, כי באתי. אבל אחרי שבאתי, זו בהחלט עבודתי, למצוא את היהלום, לתכנן ולשרטט את ההר, בצורה הטובה ביותר, והכל לפי יכולתי אני, ולא לפי יכולת שכני או חברי, משום שלעולם לא הייתי מוצא את האבן לו הייתי מטפס בכוחו שלו, מאחר והוא לא חיפשה.
אבל אני שעליתי בכוחות עצמי, וחפשתי בכוחות עצמי, אני הוא שהגעתי, ויכולתי להגיע אל מציאת האבן הזו, נכון שללא חברי או שכני שהביאו אותי אל ההר, לא הייתי משיג לעולם את האבן, ותודה להם, אך לו הייתי ממשיך איתם, לעולם לא הייתי מגיע.
אך מהיכן אדע אם כוחותי יעמדו לי בחיפוש ובנקוי האבן, זאת לא אדע, אך בודאי שאמשיך להתאמץ, מאחר והגעתי עד נקודת מציאת היהלום, לא אזניח ולא ארפה עד שאצליח במבוקשי. דבר אחד אדע, שבכוחי היה לרדת מן ההר גם לאחר טיפוס של למעלה מחצי ההר, ובלבד שאדע אם היסודות אכן איתנים, כוחות אלו מספיקים בכדי לתת בכוחי את האומץ ואת הגבורה הנפשית להמשיך ולנקות את האבן.
היסוד לחיים הוא ה"אני", למצוא את עצמי בתוך כל היקום, מי אני ומה מעשי בכל הקוסמוס הנפלא הזה. האני הקטן הוא אטום פצפון מתוך מערכת גדולה וענקית. אין להכחיש כי יש כאן מערכת גדולה, ואני הוא חלקיק זעיר, זאת מציאות ברורה. אני בתוך כל מערכת זו, אנסה להתאים את עצמי לכלל הגדול הזה, להיות אכן אטום שלא יזיק למערכת, לבניה ושיפוץ תמידי של אטום זה למען לא אתפוצץ ושמא אזיק בהתפוצצות זו.
כל מערכת החיים בנויה אצלנו מהענות מבוקשנו, רצינו עט, וקנינו, רצינו בית ויש לנו. וכן הלאה, יש כאן תרכובת של רצונות ומעשים התלויים זה בזה, ובכך אנו בונים לנו מערכת משלנו. והכל עם רצון ועשיה, היינו רצון, עשיה, והענות.
נמצא שכל המערכת פועלת מתוך עזרה דו צדדית, יש אותנו הרוצים, ויש את העשיה שבאה מחוץ לנו, יש את החנות המוכרת, את האפשרויות שבהן אנו ממשים את רצונותינו, שגם אלו חלק מכל המערכת, ומשמשים לנו לבניה וטיפוס בתוך ההר הגדול.
הראש לכל העשיה בה אנו שותפים, הוא הדעת, הוא הדמיון, הוא המח המפתח לנו את הדמיון, ומכאן מתפתח תהליך בה אנו בונים את עצמנו ואת עתידנו.
בדעת עצמה יש את שני המרכיבים החשובים, הלא הם, השכל והרגש, השכל מדמיין דבר מסויים, והרגש נותן את אותותיו בהתפעלות הדבר הנמצא וקיים במוחינו, הרגש גם הוא שדוחף אותנו אל הדבר, וכפי חשיבות הדבר בעיני רוחינו כך הרגש ידחוף אותנו אל עשיית הדבר.
נמצא, שאף הדעת, הדמיון, התחושות, הם שותפים מלאים במערכת כולה ובבניית ההר הגדול, לא רק היקום הנמצא פיסית, אלא אף הנמצא במוחנו, בתוכנו הוא חלק במערכת, ואף חלק חשוב מאוד.
ובעצם, ניתן לומר שנקודת ההתחלה של כל המערכת אשר לפננו היא בעצם תוצאה של הדעת, של הדמיון, לפחות בהתפתחות אותה אנו חווים בעינינו, שכולה נעשית דרך אותו הדעת, אותו פרי דמיון של כל אחד ואחת שהמציא התפתחות זו.
נקודה זו, היא בעצם נקודה כללית לא פרטית הנמצאת אצל כל אחד, אלא כללית, והיא ה"דעת".
אם נמשיך לבחון את המערכת, נוכל ללמוד, שבכל דבר במערכת הקוסמוס טמונה נקודת הדעת, הנקודה בה התחילה התופעה הקיימת.
נקודה זו בכללותה, היא היא נקודת הקיום של כל דבר, היא בעצם כלום, היא לא קיימת פיסית, אבל היא הקיום כולו, היא היסוד לכל המערכת, והיא כלל הקיום של הנמצא והבלתי נמצא.
אם נבוא לשאול אם שייך ידיעה ללא יודע, לכאורה במבט שטחי, התשובה היא "לא". אבל זו טעות. תשובה זו נובעת ממחשבה שכביכול הדעת הוא פיסי בתוך מימד מסויים, אבל מכיון שאין זה כך, והדעת הוא דבר בלתי תפיס, בלתי נגיש, א"כ הדעת קיימת, הדעת פועלת אף ללא יודע, אלא שנוכל לומר במובן מסויים, שהיודע והידיעה אחד הם, הידיעה עצמה היא היודע היא הדעת והיא הכל. כל נמצא הוא הדעת והוא הידיעה, מאחר ואין נמצא ללא ידיעה, והנמצא הוא תוצאה של יודע וידיעה אחדותית.
אם באנו עד כאן, נוכל להמשיך ולומר, שיש כאן אחידות נפלאה בין כל המערכת, בני אדם, בעלי חיים, צמחים, ושאר הקיום כולו, והוא נקודת הדעת שבכל דבר, רק שבבני האדם נוסף כח הידיעה מחוץ להאדם, הוא גם "יודע". אבל שורש הדעת ישנו בכל דבר, כי הדבר הוא הידיעה בעצמה.
כל הידיעה הנפלאה הזו, נגדירה במילה אחת, "הווה", מילה זו היא כוללנית להכל, היא נותנת אור וחיות לכל הקיום הפיסי והלא פיסי, היינו דמיון, תחושה.
זה בעצם איחוד כל הכוחות הקיימים בעולם, כל התופעות הקיימות בעולם, וכל מה שנעלה בדעתנו.
ועכשיו נכריז כולנו "הווה" יהא "אלוהינו". ופירושו, הווה זה ינהלנו, יניע אותנו בחיינו, יאמר לנו כיצד להתנהג, וכיצד לפעול בכדי להמשיך את הקיום הכוללני הנ"ל.
נשייך את עצמנו "אליו" נכניע את עצמנו "אליו" מאחר ואנו כאמור חלקיק קטן בכל "הווה" זה.
לכשנדע, כי אנו חלקיק זעיר, וננהג עפ"י מערכת שלמה זו, באמת האבן תהא זהב טהור, מאחר ואיננו "קיום" בפנ"ע כי אם חלק זעיר, ונשמור על הכלל כפרט מתוך הכלל.
מכיון והיהלום נוצץ, נוכל לעשותו כיסוד הבנין-ההר, ולהתחיל לבנות.....
 |
|
|
