בית פורומים עצור כאן חושבים

תהליך התכלית: החזק וקלף גם יחד! [לרוני]

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-9/3/2003 18:05 לינק ישיר 
תהליך התכלית: החזק וקלף גם יחד! [לרוני]

אשכול זה בא ליישב ויכוח עקרוני הנמשך עם רוני_גרין לאורך הפורום ובמיוחד בכמה אשכולות שהוא פתח;

להתגדר או להתגבר? -
http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=202962
שכליאל ויראיאל -
http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=306153
5,000,000 $ בעד שם גנאי (טבע האדם) -
http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=330638
משולה התורה לבית -
http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=149028

*****

התקדמות האדם בחיים דומה ללטישת יהלום. המטרה היא להשיג את הנקודה היסודית בטהרתה ומתוכה לחוות את כל החיים בצורה הטובה ביותר.

אבל כדי לא לאבד את הנקודה, צריך לקחת אותה איך שהיא באה, עם הרבה בוץ. כי אם לא ירצו לקחת את הבוץ, אז גם אותה לא יקחו שהרי בבוץ היא טמונה.

לבוץ הזה קוראים "עוול הכרחי" או "שקר קדוש" וכדומה.

אי לכך השלב הראשון הוא: לקיחת כל חבילת הבוץ באופן שאין חשש שיאבד היהלום.

אז מתחיל השלב השני: של שיפור המיקוד על נקודת היהלום, כך שניתן לאט לאט להוריד את הבוץ המיותר להחזקת היהלום מאחר והמיקוד המשופר מאפשר להחזיק את היהלום עם פחות בוץ. שלב זה מסתיים כאשר הוסר כל הבוץ הנמצא מסביב ליהלום הגולמי. אז כאשר מחזיקים אך ורק ביהלום עם הבוץ שממש דבוק ביהלום, נגמרת ההתעסקות בבוץ.

השלב השלישי הוא: הלטישה המתעסקת ביהלום הגולמי עצמו, כך שלאט לאט מסירים את הפסולת של היהלום עם הבוץ הדבוק בו עדיין. שלב זה נגמר כאשר מקבל היהלום את צורתו הסופית, אבל הוא עדיין מוכתם בלכלוכי הבוץ והפסולת.

השלב הרביעי הוא: צחצוח היהלום עד להברקתו ותפארתו.


הנמשל הוא חיבור-מודעות האדם למציאות מתוך נקודתה העקרונית ; הווה - דיוק דעת דברים כהוויתם.

בשלב הראשון מקבלים כל מיני דעות משובשות בלתי מדויקות, שלמרות אי דיוקן יש את התחושה שבלי להיאחז בהן יתרחקו מהנקודה. בשלבים הראשונים מאבטחים את החזקת הנקודה על ידי שני השומרים; "יראתו קודמת" מימין ו"מעשיו מרובים" משמאל.

רק כאשר בטוחים בשיפור המיקוד בנקודה, מתאפשרת הלטישה עד שסוף סוף מתקרבים [לא עליך המלאכה לגמור ...] להשגת הנקודה במלוא הברקתה ותפארתה.

הקליפה האחרונה, היא הדיבור.

חז"ל אומרים שבעולם הבא לא יהיה דיבור. אין הכוונה שנהפוך לאלמים ללא כישרון המלל וללא שפה ולשון. הכוונה היא שהמילים יבטאו במדויק את שמזהים חוויתית ולא יהיו זקוקים לדיבור המעביר ומדביר [מלשון דיבור-לקיחה מחוץ להקשר ההוויתי המדויק] את החוויות לתוך מילים כדי להחזיקן. החוויות תהיינה ברורות לגמרי.

עד אז אנחנו עדיין זקוקים לדיבור. אבל זה אין אנחנו בני חורין מתהליך הפשטת הדיבור עד לחוויות טהורות.

אי לכך, ננטרל את ההשפעות האסוציאטיביות של המילים. אם ישלמו לי כדי להחליף אץ שמי מנחמן למפגר רק כדי לבדוק את יכולתי להתנתק מהאסוסיאציה למפגר בשכל, הרי הקריאה הזאת של מפגר, תתנתק מפירושה של פיגור שכלי לפירוש חדש ניסיון התנתקות נוסח קלם.

זו אכן תהיה עבודה אינטלקטואלית קשה, אבל כמובן שאדרוש עבורה מחיר מצדיק ומספיק מניע לשאעשנה כראוי.

כמובן שזה תלוי בטוהר כוונת המשלם שהיא אך ורק לתרגל אותי בניתוק מהאסוסיאציה לשימוש הרגיל של המלה שהוא שלילי ודיוק משמעותה בקריאה המופנית אלי הקוראת לי "איש ניסיון ההתנתקות מהדיבור הטפל למהות מתוך מיקוד מדויק במהות.

אבל כמובן אם המשלם הוא רשע ומשקר אותי שהוא לוקח אותי לניסיון, אבל באמת כוונתו לתפוס הזדמנות להציגני כמפגר, זה סיפור אחר ואז דרוש נתק מהכוונות הזדוניות של החברה הסובבת שהן בעצם שמות אותי במצב חברתי מסוכן וחשוף לפגיעות.

זו עבודה קשה ביותר שהיא להתנתק מהסולם ההיריארכי של אברהם מסלוב, הקובע את צרכי האדם מהבסיסיים ביותר כמזון ומחיה עד למופשטות ביותר שהיא הגשמת העצמיות המופשטת. לאור האמור למעלה, זו סוף ליטוש היהלום.

באשכול "הניתן לדתיים להיות מגשימי עצמיותם"
[http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=276055]
צויין כי ר' עקיבא של "מתי יבוא לידי ואקיימנה" התנתק לכאורה מהסדר של מסלוב, כי אי נוחות סירוק בשרו במסרקות של ברזל היה לו לתענוג של הגעה לדרגה שהתאמתו להווה נוחה לו יותר.

אך יש להעיר כי גם ר"ע היה עדיין זקוק למסרקות כדי להתעלות [כפי שאברהם היה זקוק לעקידה] וכן שהצליח בכך ברגע מיוחד ומרוכז של המוות [של "קונה עולמו בשעה אחת"]. המטרה היא שכל החיים יתנהלו טבעית ברמה הזאת וזו עבודה עצומה הניצבת עדיין בפנינו.


סוף דבר: יש להחזיק בבוץ, אבל כפי שכתב הגיוני בשם החזון איש על עוול ההחזקה בבינוניות, אין להרפות ממלאכת הנקיון והליטוש.

לכן איני רואה שיש מחלוקת בין רוני לביני, אלא כל אחד נוקט במלאכה לפי הרקע ההשקפתי שלו. מסתבר שבחינוך שלי קברו אותי בבוץ כה עמוק כדי להחזיק בנקודה, שהחשש העיקרי שלי אינו אבדן הנקודה, אלא החזקה מוגזמת ומיותרת בבוץ. לכן אני מתמקד ושואף להסרת הבוץ עד כדי קילוף המלה מפגר ממשמעותה הסטנדרטית למשמעות הנסיבתית המדויקת. ואילו רוני חש שלא נתנו לו מספיק בוץ כדי להחזיק בנקודה, שהוא מתמקד ושואף לא לאבד את הנקודה ומוותר על קילוף מהיר מדי!



דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-9/3/2003 23:11 לינק ישיר 

לווטו!
התחלתי לאחרונה לקרוא כמה מהפורומים ורציתי הפעם להגיב.
התאור על היהלום נכון, אך לפעמים כשמורידים את הלכלוך אפשר לגרום לסדקים, חתכים, ואז היהלום פגוע וערכו יורד.
צריך וכדי להוריד את הליכלוך, אך מאד בזהירות בכדי לא לפגוע ביהלום כי הנזק יכול להיות גדול, לכן מתגדרים.
נשאלת השאלה מה עדיף קצת לכלוך [שקרים קדושים וכו] עם אבן מבריקה ושלמה מוסתרת או אבן פגועה שיכולה גם להפוך לחסרת ערך?



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/3/2003 01:01 לינק ישיר 

מילכה, ברוך בואך!

המוסתרת אם כי לא מבריקה, עדיפה כל שהיא כך מחמת זהירות ולא מחמת עצלות.

עד כמה להשתדל ליטוש והברקה, זו שאלה מאד אינדיבידואלית שגם תלויה בגיל, בכוח, בסביבה ובתקופה וזה בדיוק מה שניסיתי להעביר לרוני.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/3/2003 10:23 לינק ישיר 

לאחרונה השתתפתי בהכנסת ספר תורה והמנגינות היהודיות העתיקות מאד ריגשו אותי [וגם דמיינתי על הכנסת ספר תורה בקדושית].

חשבתי לעצמי: "נ. רגע, על מה בדיוק אתה מתרגש? ממה נפשך אם יש משהו אובייקטיבי, אז תתרגש בלי המנגינות ואם אין אז אל תתרגש למרות המנגינות!"

התשובה היא שכמה שננסה להיות אובייקטיביים אנחנו עדיין רחוקים מהמצב המיוחל ולכן מושפעים מאד מאד מהתעוררויות חיצוניות ועמדותינו מאד "יחסיות" לנסיבות צדדיות אסוציאטיביות.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/3/2003 15:08 לינק ישיר 

שוב


אז אדרבה שניכם -רוני ווטו- יכולים ליצור שותפות אידיאלית בין מחזיק למקלף



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-19/3/2003 12:59 לינק ישיר 



במילים אחרות, יש הסובלים מחוסר דת ויש הסובלים מעודף דת - יבינו זה את זה וישתפו פעולה



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-2/4/2003 13:36 לינק ישיר 

מתוך מאמר שקראתי, חשבתי לנכון להביאו לפני קהל החכמים.

האדם בא לעולם, גדל, וגדל, לאט לאט, מקבל מושגים חדשים, יוצר במוחו תבניות של רשמים, ציורים, חיים, מוות, מושגי דת, וכן הלאה.
מגיע השלב ובו הוא מחפש ליצוק תוכן לחייו, את התוכן הוא בונה לפי המושגים בהם גדל כל חייו, מחפש להידמות למישהו, לתופעה כלשהי, שואף לכיוון בו חונך, ועם הזמן יש במוחו עוד ועוד ציורים ומחשבות על אנשים שונים, דעות שונות, ומנסה לתוות את הדרך בה הוא הולך, לא בהכרח שיוכל למצות את חייו לפי כל מראי עיניו במשך חייו עד כה. אך בשאיפה ובצעידה הוא מנסה לטפס אל על, להגיע את צוק ההר, שמא שם נמצאת האמת, האושר, התכלית.
מטפס ומטפס, חושב ומהרהר, האם באמת שם היא דרכי, ואולי בניתי לעצמי דרך עפ"י קוים מונחים, לפי יסודות מוסכמות, לפי אקסיומות שאותן לא בדקתי, שמא כל חיי להבל ולריק, למה לי כל זאת, ננסה להתחיל מתחילה, לראות אם יסודותי מוצקים, אם אינני בונה הר על קליפת השום ונוצות התרנגולת.
וכך, שוב, אל תחתית ההר, אל הקרקע הכביכול מוצקה שגדל עליה, ומנסה לחפור בה, והנה מוצא סביבו המון לכלוך, המון בוץ, חופר וחופר, ולבסוף מוצא את היהלום, את הזהב, דוקא בתחתית האדמה עליה חי כל חייו.
מכאן הדרך קלה יותר, הינו יודע שהאדמה אינה אדמה, הינה פיסת זהב אמנם לא טהור, אך ע"י הליטוש יגיע אל היקר מכל, אל הזהב הנקי והצרוף, ועבודתו החלה בניקוי וליטוש היהלום, הזהב, שבסך הכל עד לפני זמן לא רב היתה אדמה הכוללת רפש וטיט, אך לא אדם שהסכים לרדת מן ההר יתיאש בניקוי היהלום והזהב, אדרבא, כוחותיו עומדים לו ברגעים אלו, אני שטפסתי כ"כ הרבה, והסכמתי לרדת, ולו בכדי לבדוק את יסודות חיי, לא אתן למלאכה קשה-קלה זו של ניקוי וליטוש היהלומים לייאש אותי, דוקא משום שהגעתי עד הלום, כוחות אלו יהו במותני להגיע אל התכלית הנכספת.
אלא אליה וקוץ בה, אולי גם כאן דמיוני מטעני, ואין זו דרך הזהב, כ"א דמוי הזהב, דמוי היהלום, אך לא, גם תהליך הניקוי והליטוש יביאוני לראות היכן טמון האור, היכן טמונים היסודות, והזהב יתגלה לבסוף לעיני המרוטות מחיפוש. וגם אם דמוי הזהב יתגלה כדימוי מלאכותי, לא אתן יאוש לעיני, מאחר וכאן נבנים יסודות חזקים, יסודות בריאים, עליהן אעלה ואבנה את חיי.
וכך, מתנהל החיפוש, הניקוי, הליטוש, ולבסוף מתגלית האבן במלוא אורה, במלוא תפארתה, כן, קטנה מאוד, אבל שויה לאין ערוך, אין מי שיוכל לשער אבן קטנה זו, היא למעלה מהשערות, היא גדולה בשויה כהרים שלמות שנבנו על יסודות בלתי מוצקים.
ההר שיבנה על אבן יסוד זו, לא יפול, ולא יסדק, לא יהו בו שברים, ולא תזוזות, ההר יהא הר בריא וחזק.
במשך זמן החיפוש, הנקוי, יעלה במוחי שבב של מחשבה, וכי היה שווה לרדת את כל ההר, בשביל אבן כ"כ קטנה, והתשובה מיידית, וכי יש לך צל של ספק, הלא אם הייתי ממשיך לעלות בהר, לעולם לא הייתי מגיע לאבן זו. ולכן לא אוותר על כל הזמן בו שהיתי בירידתי מן ההר, היה שווה כל מאמץ ולו בכדי למצוא את האבן היקרה הזו.
האם יהא נכון לשאול אם באתי להר בשביל למצוא את האבן?, לא ולא. למה באתי להר?, כי באתי. אבל אחרי שבאתי, זו בהחלט עבודתי, למצוא את היהלום, לתכנן ולשרטט את ההר, בצורה הטובה ביותר, והכל לפי יכולתי אני, ולא לפי יכולת שכני או חברי, משום שלעולם לא הייתי מוצא את האבן לו הייתי מטפס בכוחו שלו, מאחר והוא לא חיפשה.
אבל אני שעליתי בכוחות עצמי, וחפשתי בכוחות עצמי, אני הוא שהגעתי, ויכולתי להגיע אל מציאת האבן הזו, נכון שללא חברי או שכני שהביאו אותי אל ההר, לא הייתי משיג לעולם את האבן, ותודה להם, אך לו הייתי ממשיך איתם, לעולם לא הייתי מגיע.
אך מהיכן אדע אם כוחותי יעמדו לי בחיפוש ובנקוי האבן, זאת לא אדע, אך בודאי שאמשיך להתאמץ, מאחר והגעתי עד נקודת מציאת היהלום, לא אזניח ולא ארפה עד שאצליח במבוקשי. דבר אחד אדע, שבכוחי היה לרדת מן ההר גם לאחר טיפוס של למעלה מחצי ההר, ובלבד שאדע אם היסודות אכן איתנים, כוחות אלו מספיקים בכדי לתת בכוחי את האומץ ואת הגבורה הנפשית להמשיך ולנקות את האבן.
היסוד לחיים הוא ה"אני", למצוא את עצמי בתוך כל היקום, מי אני ומה מעשי בכל הקוסמוס הנפלא הזה. האני הקטן הוא אטום פצפון מתוך מערכת גדולה וענקית. אין להכחיש כי יש כאן מערכת גדולה, ואני הוא חלקיק זעיר, זאת מציאות ברורה. אני בתוך כל מערכת זו, אנסה להתאים את עצמי לכלל הגדול הזה, להיות אכן אטום שלא יזיק למערכת, לבניה ושיפוץ תמידי של אטום זה למען לא אתפוצץ ושמא אזיק בהתפוצצות זו.
כל מערכת החיים בנויה אצלנו מהענות מבוקשנו, רצינו עט, וקנינו, רצינו בית ויש לנו. וכן הלאה, יש כאן תרכובת של רצונות ומעשים התלויים זה בזה, ובכך אנו בונים לנו מערכת משלנו. והכל עם רצון ועשיה, היינו רצון, עשיה, והענות.
נמצא שכל המערכת פועלת מתוך עזרה דו צדדית, יש אותנו הרוצים, ויש את העשיה שבאה מחוץ לנו, יש את החנות המוכרת, את האפשרויות שבהן אנו ממשים את רצונותינו, שגם אלו חלק מכל המערכת, ומשמשים לנו לבניה וטיפוס בתוך ההר הגדול.
הראש לכל העשיה בה אנו שותפים, הוא הדעת, הוא הדמיון, הוא המח המפתח לנו את הדמיון, ומכאן מתפתח תהליך בה אנו בונים את עצמנו ואת עתידנו.
בדעת עצמה יש את שני המרכיבים החשובים, הלא הם, השכל והרגש, השכל מדמיין דבר מסויים, והרגש נותן את אותותיו בהתפעלות הדבר הנמצא וקיים במוחינו, הרגש גם הוא שדוחף אותנו אל הדבר, וכפי חשיבות הדבר בעיני רוחינו כך הרגש ידחוף אותנו אל עשיית הדבר.
נמצא, שאף הדעת, הדמיון, התחושות, הם שותפים מלאים במערכת כולה ובבניית ההר הגדול, לא רק היקום הנמצא פיסית, אלא אף הנמצא במוחנו, בתוכנו הוא חלק במערכת, ואף חלק חשוב מאוד.
ובעצם, ניתן לומר שנקודת ההתחלה של כל המערכת אשר לפננו היא בעצם תוצאה של הדעת, של הדמיון, לפחות בהתפתחות אותה אנו חווים בעינינו, שכולה נעשית דרך אותו הדעת, אותו פרי דמיון של כל אחד ואחת שהמציא התפתחות זו.
נקודה זו, היא בעצם נקודה כללית לא פרטית הנמצאת אצל כל אחד, אלא כללית, והיא ה"דעת".
אם נמשיך לבחון את המערכת, נוכל ללמוד, שבכל דבר במערכת הקוסמוס טמונה נקודת הדעת, הנקודה בה התחילה התופעה הקיימת.
נקודה זו בכללותה, היא היא נקודת הקיום של כל דבר, היא בעצם כלום, היא לא קיימת פיסית, אבל היא הקיום כולו, היא היסוד לכל המערכת, והיא כלל הקיום של הנמצא והבלתי נמצא.
אם נבוא לשאול אם שייך ידיעה ללא יודע, לכאורה במבט שטחי, התשובה היא "לא". אבל זו טעות. תשובה זו נובעת ממחשבה שכביכול הדעת הוא פיסי בתוך מימד מסויים, אבל מכיון שאין זה כך, והדעת הוא דבר בלתי תפיס, בלתי נגיש, א"כ הדעת קיימת, הדעת פועלת אף ללא יודע, אלא שנוכל לומר במובן מסויים, שהיודע והידיעה אחד הם, הידיעה עצמה היא היודע היא הדעת והיא הכל. כל נמצא הוא הדעת והוא הידיעה, מאחר ואין נמצא ללא ידיעה, והנמצא הוא תוצאה של יודע וידיעה אחדותית.
אם באנו עד כאן, נוכל להמשיך ולומר, שיש כאן אחידות נפלאה בין כל המערכת, בני אדם, בעלי חיים, צמחים, ושאר הקיום כולו, והוא נקודת הדעת שבכל דבר, רק שבבני האדם נוסף כח הידיעה מחוץ להאדם, הוא גם "יודע". אבל שורש הדעת ישנו בכל דבר, כי הדבר הוא הידיעה בעצמה.
כל הידיעה הנפלאה הזו, נגדירה במילה אחת, "הווה", מילה זו היא כוללנית להכל, היא נותנת אור וחיות לכל הקיום הפיסי והלא פיסי, היינו דמיון, תחושה.
זה בעצם איחוד כל הכוחות הקיימים בעולם, כל התופעות הקיימות בעולם, וכל מה שנעלה בדעתנו.
ועכשיו נכריז כולנו "הווה" יהא "אלוהינו". ופירושו, הווה זה ינהלנו, יניע אותנו בחיינו, יאמר לנו כיצד להתנהג, וכיצד לפעול בכדי להמשיך את הקיום הכוללני הנ"ל.
נשייך את עצמנו "אליו" נכניע את עצמנו "אליו" מאחר ואנו כאמור חלקיק קטן בכל "הווה" זה.
לכשנדע, כי אנו חלקיק זעיר, וננהג עפ"י מערכת שלמה זו, באמת האבן תהא זהב טהור, מאחר ואיננו "קיום" בפנ"ע כי אם חלק זעיר, ונשמור על הכלל כפרט מתוך הכלל.
מכיון והיהלום נוצץ, נוכל לעשותו כיסוד הבנין-ההר, ולהתחיל לבנות.....



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-3/4/2003 00:55 לינק ישיר 

בור"ק,

כפתור ופרח!


זה הבורג הקטן... וכשם ש...


הערה אחת:
לקראת הסוף כתבת: "והנמצא הוא תוצאה של יודע וידיעה אחדותית." "תוצאה" זו מלה מפרדת. לכן אם הבנתי כוונתך הייתי כותב "תוכן".



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-4/4/2003 11:50 לינק ישיר 

בורג

תיאור מאלף על התקדמות 'ירא שמים' באמת - תרתי משמע!

ראוי לערוך את מאמרך לשני מסמכים מקבילים כפי כיוון תחילת האשכול.


מסמך לחילוני - ניפוץ הסיבתיות.

מסמך לדתי - ניפוץ האליליות.


הלא כן? רוני!



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-29/6/2003 08:50 לינק ישיר 

בוגי, נכון

אבל צריך להיזהר עוד יותר ממעגל קסמים, שכדי לנפץ את האליליות ילכו לעבוד את הסיבתיות וכדי לנפץ את הסיבתיות ילכו לעבוד את האליליות!



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-29/6/2003 15:00 לינק ישיר 

בוגי ורוני,

נכון מאד! לכן צריך למצוא ולהגדיר את הנקודה הממוצעת בה ייפגשו הבאים מהאליליות והבאים מהסיבתיות גם יחד וכל אחד לפי דרכו.

כפי שהתברר באשכול "יסוד ושורש הדעת",
http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=484573,
נאבק האדם בין הסתירות במודעותו בין הידוע כאמת טהורה ביסוד הדעת והמורגל והמוחדר חברתית בשורש הדעת. לכן מי שחונך באליליות דתית זקוק בהסרת המחנק הרודף אותו בקיום כל הלכה שכאילו עליו לעשות את זה לא משום נכונותו אלא משום ההפחדות וכו' ואילו מי שחונך בסיבתיות ללא א-ל זקוק בהעמקת המודעות של "הווה הוא הא-ל האחד" אליו יתאים האדם את עצמו.

אבל בל יקצין זה לכאן בהפקרות וזה לכאן באמונות טפלות. על שניהם לדעת כי שכליאל הוא המלאך הנאמן וכמובן יראיאל הוא שומר ראשו!

כאשר ייפגשו שני הצדדים בדרך הממוצעת - שביל הזהב, הם יהוו מודל ליהדות אידיאלית!



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-8/2/2006 22:24 לינק ישיר 

יש כאן הנחה בעייתית. נניח לרגע שהיתה אפשרות , אף בעיני הכותב, למרק את היהלום מיד האם גם אז היה מציע  להאחז ברפש ובבוץ?
מן הסתם לא. וזה מה שבעצם מענין אותי מנין לך ,ווטו1, או יותר נכון על סמך מה אתה קובע שכך הם פני הדברים? אני הייתי  מושל משל הפוך לחלוטין  משל לאדם שמוצא עצמו בבית בוער ,לא יברח כל עוד נפשו בו?  הבעיה היא שהוא פתאום מתחיל להתחממם בחום האש ומדמיין שזו אח רומנטית.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-8/2/2006 23:34 לינק ישיר 

וטו איקון ירוק של הפתעה. גיליתי בדבריך איזו הערת אגב (אברהם נזקק לעקידה כדי להתקדם). איכשהו, נתת לי מבט חדש על סיפור העקידה. שונה לגמרי מהדיון האחרון שהתנהל אצלנו בנושא זה (אז הבאתי מקור שחזר בעצם על שיטת אדמור פלוני שהעקידה לא היתה מכוונת אלא טעות של אברהם....). עוד קשה לי על העיקרון. אני מסכים שאנו מתקדמים. שהתורה מחנכת אותנו להתקדמות. ושההשגים של אתמול מתגלים בתור המיתוסים - בתור השקרים של היום ומחר. אבל האם אנו כבר עתה יודעים מה ממתין לנו בתור האגוז? מהו היהלום? לכל היותר, אנו יודעים שיש יהלום, אבל מהותו עדיין נסתרת. ואולי אנו ניצבים על דרגות שונות לגמרי של הסולם. מי שעומד למעלה יכול לספר למי שעומד למטה שיש יהלום והוא אפילו ראה אותו פעם. (איקון של סולם יעקב) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-8/2/2006 23:55 לינק ישיר 

סולם יעקב -


http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?whichpage=2&topic_id=137527
 
 נשלח ב 12/7/2002 9:35 ע"י ווטו1 בברכה.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-9/2/2006 09:37 לינק ישיר 

אוס"ב,

ברור כדבריך שאם היתה אפשרות של חינוך מדויק ללא "רפש ובוץ" לא היה מה להיזקק לרפש ובוץ. זו אכן הבטחת ירמיהו "תורתי אתן בקרבם ולא ילמדו עוד" וראה דברים מפורשים בפרשנות הרמב"ן שהבאתי מקרוב* שכן יהיה "ביום ההוא". הסמך לקביעתי שבינתיים אין כזה דבר, הוא זה שאני מזהה שאין לאדם די כוח להיות אינטנסיבי ואקסטנסיבי יחד. הכוונה שיוכל להתחשב בכל שראוי לו להתחשב כדי להיות אדם הראוי לשמו ובו בזמן מלוא המרץ. אם להתחשב בכל, מתפזרת האנרגיה שלו על כל הפרטים וזה לא יוצא במרץ גדול ומרץ גדול יוצלח רק כאשר מצמצם את מיקודו לנקודות מצומצמות וזמינות ובפרט לתאוות פיזיות. כדי שיתקדם "לייחד אינטנסיבי באקסטנסיבי" דהיינו שיגיע לדרגה שחולש בדעתו על כל שעליו להתחשב וגם יעשה זאת במלוא המרץ, הוא זקוק ללמוד איך לחשוב מתוך עקרונות דהיינו לצייר במבט ישיר את העקרונות הכוללים פרטים רבים בבת אחת ואז תהיה לו מספיק אנרגיה גם לאינטנסיביות. רק קידוש של "חובה דתית" יכול להזריק את המרץ האינטנסיבי הנחוץ להתקדמות [וכאימרת רוני שהאדם החלש תמיד יקדש ולכן עדיף שיקדש את שמקרב אותו ליושר מאת שמרחק אותו].

היש לך אלטרנטיבה ל"חובה דתית" כמניע אינטנסיבי? [נראה לך שבחב"ד היו פועלים בכזה מרץ במבצעיהם לולא ה"חובה הדתית"?]

קשה לומר שכל אדם זקוק לחובה דתית ושבלי זה תמיד יצא גרוע יותר ושעודף חובה דתית אינה מזקת כמשלך עם בית בוער, אבל בוודאי שמי שיש לו כבר את זה או מי שחש שזה עוזר לו, חבל שישליך מנגד.


**********

* http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1771901&whichpage=3



מיימוני,

היהלום הוא כאמור "ייחוד אינטנסיבי באקסטנסיבי" היינו התחשבות בכל הצריך להתחשב בבהירות ובאינטנסיביות מירבית - קרי הווה אחד - אחדות - התאמה [ואכן תודה ללינקזצר על הלנקה מתאימה].

לגבי מטרת העקידה לחנך את אברהם, ראה נא דברים מאירים ב"בתורתו" של רבך ז"ל ברוח זו!




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-9/2/2006 18:45 לינק ישיר 

לאמור לאוס"ב למעלה, נמצאת נקודה חשובה עד מאד בהבנת "מעשה דקארט בכל יום". שאין מטרתה אך לבדוק שמא החישובים מבוססים על יסודות מוטעים ולכן יש לבדוק את היסודות, אלא גם ובעיקר יש בכך תרגול הכרחי לאימון החשיבה מתוך עקרונות [טאוטולוגיים] החולשים בסקירה אחת ומאוחדת על הפרטים ודו"ק.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > תהליך התכלית: החזק וקלף גם יחד! [לרוני]
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 לדף הבא סך הכל 2 דפים.

bholext