|
|
| נשלח ב-11/3/2003 23:00 |
 |
| |
מסתברא חן חן לך על כל דבריך, ולהעיר:
א) בדיון קודם שהיה באשכול סמוך, על הקשר בין מנהגי ספרד-אשכנז ובין מנהגי בבל-א"י, הרי לדבריך כאן, בשעה שהתחלקו מנהגי ספרד-אשכנז, כבר בטלו מנהגי א"י (רק בקהלה מסויימת במצרים). ונפתר אם כן הספק שדנו בו אז.
ב) הקשר למ"ש הרא"ש ושלחן ערוך הרב לר"ה הוא פשוט, שלפום ריהטא כל דבריהם אינם מובנים, שכיון שהיה בא"י, ששם לא נוהגים ביו"ט של גלויות, אם מהי ההוכחה מכאן שבימיו היו מקדשים על פי הראיה?. אם לא נאמר שההוכחה היא מפיוטי ר"ה. ואם יש לך פירוש יותר מובן, אנא הסביר את עצמך.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/3/2003 03:22 |
|
| |
אענה על אחרון ראשון.
חשבתי שאולי אתה מתכוון לכך ולכן הדגשתי "לא מצאתי שם שום דבר מפורש על ר"ה, ובכן לא מסתבר ששם ראה יצחק יונתן מה שראה".
אך לגופו של ענין חשבתי, שהדבר כל כך מוקשה עדיין, שדבר זה אינו מתחיל ליישב הקשיים. א)הרי לפי השו"ע הרב עצמו בהל' ר''ה ורוב הפוסקים עפ"י הרי"ף והרמב"ם וכן דעת הרא"ש בתחילת ביצה, גם בזמן הבית וכאשר קדשו עפ"י הראי' נהגו ר"ה בא"י יומיים? ב) ועוד תמוה כי אפילו אליבא דרבינו אפרים שחולק עם רבו הרי"ף וסובר שלא נהגו שני ימים בר"ה בא"י, הרי מודה שכשקדשו עפ"י הראי' כן קיימו יומיים כמו שהביא הרא"ש ביצה שם, וא"כ הרי להיפוך: יש להביא ראי' שהוא הי' אחרי שכבר סיימו לקדש עפ"י הראי'?! ג) עדיין הלשונות אינן תואמות בראשונים שאינם מדגשים כלל ר"ה. מלבד הבעיות הכרונלוגיות הידועות.
על השפעת מרכז ארץ ישראל על אשכנז, הרי כתבתי שלפועל קיבלו עיקר מבבל. אך באם יתכן השפעה?
1) הרי יש טוענים שהיישוב בוורמייזא הוא מזמן הבית. 2) בוודאי שעיקר מנהגי ארץ ישראל חדלו, אך יש אומרים שכמה מהם שרדו באיטליה, וכידוע שגדולי ישראל משפחת קלומוניס שהיגרו לאשכנז מאיטליה שמרו זיקה לתורת ארץ ישראל ולמנהגיה שהגיע אליהם בתיווכו של איטליה. 3)אנו רואים בכתבי גדולי אשכנז וצרפת כמו הראבי' ר"ת ועוד, שאימצו לעצמם כמה שיכלו, מנהגים המבוססים על מדרשים ו"ספרים חיצוניים" שרובם הי' חומר ארצישראלי.
דוגמא למנהגים בולטים שאימצו לעצמם האשכנזים ממנהגי ארץ ישראל: אמירת פיוטים. בזמן הגאונים כל הפיוטים היו ארצישראליים, הקלירי, ינאי, יוסי בן יוסי. (וכן רוב הראשונים האשכנזיים עסקו בלימוד פיוט, רש"י, ר"י קרא, רבינו אפרים, ועוד ועוד) הבבלים לא חיברו פיוטים ולא אמרו פיוטים בתפלה. לעומת זאת הספרדים, למרות שבזמן רבינו שמואל הנגיד רי"ץ גיאות, ואחר כך הכוזרי רבי משה אבן עזרא, רבי אברהם אבן עזרא, דוקא הספרדים הי' מגדולי המשוררים, לא אמרו פיוטים בתוך ה"יוצר" ושמונה עשרה. ואכן עד לימינו ממעטים הספרדים בפיוטים בתוך התפילה.
דוגמא אחרת ומעניינת היא. מנהג נשיקת ציצית בעת קריאת שמע. מנהג זה נהגו כך בארץ ישראל מימות העולם, אך גאוני בבל התנגדו, משום מה, בתוקף גדול למנהג זה. יש על כמה תשובות הגאונים. ראה 'גאוני מזרח ומערב' סי' לח: רב נטורנאי גאון: וששאלתם כשיקרא ק"ש צריך לאחוז ארבע ציציותיו...דבר זה לא דרך חכמים ותלמידים הוא זה דרך יתירות הוא... הלכך העושה כך צריך שילמדו אותו שלא יעשה". ובמיוחד ראוי לציין את מכתבו החריף של בבא בן פרקוי תלמידו של רבי יהודאי גאון, ששם תוקף מנהג זה בתוך שאר מנהגי ארץ ישראל. (נדפס באחד מכרכי "תורת הגאונים" בעריכת שז הבלין). אולם באשכנז דוקא התקבל המנהג (ראה לדוגמא ראביה סוכה סי' תרפג, והמצויין אצל המהדיר שם) הל' ציצית), ומשם התפשט הדבר לכל העולם. ומקורם מדרש תהילים לה: "יד שמאל בה אני קושר תפילין ובה אני אוחז ציציותי בזמן קריאת שמע". אך, הרי מדרש תהילים כמדרש ירושלמי, משקף מנהגים ארצישראלים ולא מנהגי בבל, והלא גאוני בבל סברו שבהיותם יושבים על כסא רבינא ורב אשי אז מנהגם תורה הוא, ולא התפעלו ממנהג המוזכר במדרש!
תוקן על ידי - מסתברא - 3/12/2003 3:33:32 AM
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-12/3/2003 10:28 |
|
| |
מסתברא והלבן -
איני יודע היכן ראיתם בדברי רמז לחילוקים בין מנהג בבל וא"י. כל שכתבתי הוא שמנהג המוסתערבים הוא מנהג יושבי א"י והאזור עד שהגיעה אליהם השפעת מנהגי ספרד. השפעה זו החלה להגיע כבר בזמן הרי"ף ותלמידיו, כפי שמודגם בנושא שני ימי ראש השנה. כמובן שנותרו קהילות כאלה, ששמרו על חלק ממנהגיהם, והן "טבעו" בהגירה הגדולה לאחר גירוש ספרד. אגב, האם ידוע לכם אם היתה קיימת קהילה מוסתערבית בעלת מנהגים מובחנים בתקופות מאוחרות יותר ?
הדוגמא שהבאתי (מנהג תקיעת שופר בזמן המגדל עז) אכן מתיחסת לתקופה מאוחרת זו, ואינה שייכת למנהגי א"י שבזמן הגאונים שאליהם רמז מסתברא.
קיצורם של דברים, נדמה לי שכולנו מסכימים שהמוסתערבים הם יושבי א"י והאזור בזמן הכיבוש הערבי, ומנהגיהם נטמעו במנהגי ספרד. תהליך זה היה ממושך, החל מזמן הרי"ף (כפי שרואים בענין ר"ה) וכלה בזמן הגרוש.
לענין הקליר, תמהני עליך הלבן שהפנית לשו"ע הרב בשעה שדבריו אינם אלא דברי התוספות חגיגה יג (וכנראה זה מקורו ולא הרא"ש בברכות, ובזה מיושב מה שהערת עליו ודו"ק). עכ"פ דברי התוס' והרא"ש ושאר ראשונים שייחסו את הקליר לזמן התנאים אינם נוגעים לענייננו. כל כוונתי הייתה להעיר לשיטת הסבורים שהקליר חי במאה הששית-שביעית למנינם (בזמנם של פייטני א"י האחרים, יניי וחבריו). לשיטה זו, העובדה שחיבר יוצר ליום אחד של ר"ה מעידה שבזמנו (שבו לא קדשו ע"פ הראיה כמובן) נהגו יום אחד של ר"ה בא"י.
לענין מה שהקשיתם בדברי הראשונים, כוונתם לדברי הנוב"י או"ח תנינא (איני זוכר איזה סימן)
שפרש שראית הראשונים היא מראש השנה, ובאר (למיטב זכרוני) שמקומו של הקליר היה קרוב לירושלים, כך שבזמן הראיה נהג יום אחד לכו"ע.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/3/2003 10:55 |
|
| |
חלמישצור
לשאלתך השניה - גם לפי השערתו של הכותב מניעת התקיעה בר"ה שחל בשבת אינה אלא סיבה פסיכולוגית להסביר כיצד התקבל שינוי המנהג על דעת ההמון. ברור כי בעיקרו של דבר המנהג שונה משום שדעת הרי"ף התקבלה להלכה. זאת ועוד, סיבה פסיכולוגית זו היא השערה בעלמא, (אף שיש לה על מה לסמוך) ולא מפיו אנו חיים.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/3/2003 11:52 |
|
| |
ווטו
האם לדעתך כדאי להכתיר את מסתברא כ"גדול ישראל" בפורום זה?
מסתברא
א) אין הכי נמי, גם כשמדובר בר"ה מוקשים הדברים, ויש לעיין בפתרונה; אמנם אם לא נאמר שמדובר בר"ה אין כל משמעות לדברים האמורים שם.
ב) תרשה לי לסכם את דבריך, בנושא הזה שלא הרביתי לחקור בו: ככלל נתבטלו מנהגי א"י בפני מנהגי בבל, אמנם נשארו קצת מהם בארצות אחרות, כמו מצרים ואשכנז, אח"כ נתבטלו מנהגי מצרים בפני מנהגי ספרד, ואילו במנהגי האשכנזים נשארו קצת מהם.
ג) האם עובדה זו של מנהגי א"י אחדים שנשארו לפליטה, קשורה במדה מסויימת לכלל, שהלכה כירושלמי במקום שאינו חולק על הבבלי? והרי מנהגי א"י קשורים לירושלמי. דא"ג בתוס' חגיגה (שמציין יצחק) כתוב שהקלירי דרכו לאחוז שיטת הירושלמי.
ד) ווטו מתעכב על הביטוי "דרך יתירות". האם פירושו כמו "דרך יהירות", או אולי אפשר שגם כאן אפשר לגרוס כן? האם הביטוי "דרך יתירות" מצוי בכתבי הגאונים?
יצחק
א) דומני ראיתי שההגדרה של מוסתערבים התחילה בתקופה מאוחרת בהרבה מתקופת הגאונים וגם מאוחרת מתקופת הראשונים.
ב) תודה על הציון לתוס', אבל שם לא מיירי בפיוטים בג' ראשונות, ושם לא נזכר שהיה מא"י ומקרית ספר, וא"כ מקור שו"ע הרב הוא ברא"ש.
ג) מה שאתה כותב שהי' קרוב לירושלים, נלאו הארכיאולוגים לברר מיקומה של קרית ספר, ובכללות נוטה דעתם שהיא באיזור חברון. ואיך שנבאר את דברי התוס' ורא"ש ושו"ע הרב, הרי ידוע שבאותה תקופה נהגו ר"ה יום א' בכל א"י.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/3/2003 12:22 |
|
| |
הלבן יקר,
כל אדם גדול בתחום שהתגדל בו ואני "מפרגן" לכולם את התואר הזה אם אינם מתביישים בו.
אך ברצינות, איני עוסק במלאכת ההכתרה ואיני חושב שהיא ראויה לפורום זה ולולא איזון כבודו של מיימוני הייתי חש לא נוח באזכורים כאלו שהחלו בהעתקה ממקום אחר.
חוץ מזה שאנו נמנעים מלעסוק בפוליטיקה, הייחול הוא להגיע למצב שיכבדו דעות גדולות ולא בני אנוש. לא מבעיא אלה המבטאים דעות בינוניות ושהעדר החליט לגדלם, אלא גם לא אלה המבטאים את הדעות הגדולות, כי סה"כ זה גובל בעבודה זרה. [אבל בדרך כלל מבטאי הדעות הגדולות מתרחקים באמת מגידול כבודם.]
לגבי הגהתך מ"יתירות" ל"יהירות" די סביר ואולי היתה כאן טעות מקלדת שהובילה אותי לנושא מעניין וא"כ אני מודה להווה יתב' על ההשגחה פרטית הזאת.
נצפה למסתברא לעידכון!
|
|
|
|
| נשלח ב-12/3/2003 13:00 |
|
| |
הלבן,
א. כפי שכבר כתבתי, זכור לי כי ראיתי את הביטוי מנהג המוסתערבים ביחס למנהג התקיעות הנזכר במגדל עז. הכיבוש הערבי היה למיטב זכרוני בסוף המאה השביעית למנינם, בזמן הגאונים. נראה רחוק לומר שמנהג המוסתערבים נתגבש אחרי זמן הראשונים, היינו אחר הגרוש, משום שאז היתה השפעה מכרעת של מנהגי ספרד שהובאו על ידי הגולים.
אקוה שמי מהגולשים יאתר מקורות מפורשים בנושא.
ב. אכן, כוונתי היתה לזיהוי ההחלטי של הקליר עם ר"א התנא.
ג. לאיזו תקופה אתה מתכוון ? אם לתקופת הגאונים, אני מסכים. אך הראשונים ובעקבותיהם הרב בשו"ע שלו הניחו שהוא מזמן התנאים, ואם כן לא ברור כלל שנהג אז יום אחד בכל א"י, וכפי שציין מסתברא.
לגבי מיקומה של קרית ספר, כל ההשערות תלויות בשערה, ובפרט שייתכן מאד שאין המדובר במקום ששמו הוא קרית ספר, אלא שזהו שם פיוטי, וכדרכו של הקליר.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/3/2003 14:53 |
|
| |
 מצורף קובץיצחק
א. התכוונתי לומר, שאחרי הגירוש, אלו שהשתכנו במדינות צפון אפריקה, כינוי את היהודים המקומיים בשם מוסתערבים. מה לי להטריח אותך במקורות, יותר קל לצרף כאן מהאנציקלופדיה לבית ישראל של הלפרין.
לפי לשונו הזהב של שו"ע הרב, שבדרך כלל מעתיק מהפוסקים, ומשנה מילה או שנים, כדי לתרץ קושיות ולהוסיף דיוקי הלכות. על כן גם כאן נראה לי בדרך אפשר (ואם טעיתי ה' הטוב יכפר), כי בכוונה השמיט בשו"ע הרב את המילים "רבי אליעזר ב"ר שמעון" שבתוס' וברא"ש, שהרי לא היה אלא בתקופת רבנן סבוראי, ומ"מ העתיק את התואר "ותנא הוא", להורות על גדלותו, שאפשר לסמוך עליו.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/3/2003 15:02 |
|
| |
תיקון קטנטן. "ספרדים" הם יוצאי ספרד שהגיעו לא"י דרך יוון וטורקיה. ה"מוסתרעבים" (או "מערביים") הם יוצאי ספרד (ברובם) שהגיעו לא"י דרך צפון אפריקה. האשכנזים שעלו לא"י במאות 18-19 פגשו בעיקר את האחרונים, ששלטו בקהילה היהודית. בעיקר הודות לידיעת השפה הערבית. עוד פרטים ראו בספריו של פר' בן-אריה על א"י במאה ה 19.
הפוך בה והפוך בה - דכולא בה!
|
|
|
|
| נשלח ב-12/3/2003 16:48 |
|
| |
ווטו הלבן,
הלשון היא שם דרך "יתירות" ולא יהירות. אך אני חשבתי שהכוונה ליהירות ע"ד לשון הכתוב "קבל די רוח יתירא ביה" שבפסוק זה ביקר הראב"ד את הרמב"ם בהקדמתו על מפעלו הגדול.
כתבתי "משום מה" בעיקר על דברי בבא בן פרקוי שכותב בחריפות ומאשים במינות (אין דברי תח"י לצטט). ומכאן הסקתי שהי' כאם משהו מעבר "דרך יתירות" אלא משהו עיקרוני.
בכלל ככל שהדורות נקפו,רואים שהגאונים מיתנו את ההתנגדות לאחיזת ציצית. ובלשון הלקח טוב מרבינו טובי' סוף שלח שכבר כותב "לא נתחייבו ישראל בזה... ואין בדבר היתר ואיסור" וכן רב האי אינו רואה איסור.
לדעתי (וכך הבין המהדיר של דבר בבא), שהאיסור הקודם נגד זה היה לחסום מנהגי ארץ ישראל, שהגאונים סברו שחותר תחת אושיות המסורה הבבלית שהיא היא במקום משה רבינו. ובמיוחד יש להבין הדבר על רקע הופעת הקראים שהכניסו שינויים ביהדות וטענו שאין במסורה שום משמעות. כמו היום, שהיהדות החרדית מקדשת הכל בגלל העימות עם המשכילים.
אולם עם הזמן, כאשר נחלשה השפעת הקראים כגורם השפעה רציני, נחלשה גם ההתנגדות למנהגים שבעבר שללו בגללם.
הלבן,
בדרך כלל הגאונים כמעט ולא השתמשו בירושלמי, תחילת שימוש בירושלמי הוא רק בגאונים המאוחרים ובעיקר אצל רב חננאל ורבינו נסים שהם כבר לא היו בבבל, וכנראה אף לא חשו אותה התחייבות בלתי מתפשרת למסורת הבבלית, ולא הסתכלו על עצמם כראשי ישיבה במקום רב אשי. ובכלל עם התרופפות מרכז בבל חדרו אליו השפעות מבחוץ.
[אך לציין שרבי שמואל בן עלי מבגדד בר פלוגתא של הרמב"ם עדיין החזיקו במסורת למרות שכבר תמו תקופת הגאונים ובמתכביו (יש ספר אגרות ר' שמואל בן עלי) כותב על ישיבתו שזה במקום שמה רבינו. אך הרמב"ם זילזל בכל המעמד שסבר שכבר התרוקן מתוכנו].
הכלל שאם אין בבלי הולכים לפי ירושלמי, נדמה לי (ויכול להיות שקצת קודם אצל א' מחכמי אשכנז) מופיע בראשיתו בספר הישר לרבינו תם.
יצחק יונתן,
אני יודע שלא כתבת מאומה על בבל, לכן אני כתבת, כי ביטול מנהגי א"י בזמן הצלבנים אינו קשור בספרד אלא בבבל. לא שמענו על מהגרים מספרד לא"י בזמן ההוא. אדרבה הי' בזמן הרמב"ם קהילה גדולה של מהגרים מפרובנסיא בראש ר' יונתן לוניל וזה שמוזכר בהמאור שם. העליי' לארץ מלבד אשכנזים, היתה מיהודים של המזרח התיכון אבל לא שמעתי על ציבור של עולים אלא יחידים יחדים היגרו ובאו.
המערבים והמסתערבים אינם הך. שהרי רב יששכל סוסאן הי' רבה של המערבים בצפת ומתיחס לכל אורך ספרו אל המתסערבים כקהילה נפרדת בעליל.
אך יתכן שהההבדל בין המערבים לספרדים הוא כמו שכתבת - אלו הגיעו דרך יוון ואלו ממרוקו ואכן ר' יששכר עלה לצפת ממרוקו.
בכלל צפת בימי מרן היתה עיר רב תרבותית כמו ירושלים של היום, היו שם זו בצד זו בתי כנסיות לאשכנזים, ספרדים, איטלקיים, מסתערבים, מערביים, רומאניים
תוקן על ידי - מסתברא - 3/12/2003 4:50:56 PM
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/3/2003 23:35 |
|
| |
מסתברא:
"ובמיוחד ראוי לציין את מכתבו החריף של בבא בן פרקוי תלמידו של רבי יהודאי גאון, ששם תוקף מנהג זה בתוך שאר מנהגי ארץ ישראל. (נדפס באחד מכרכי "תורת הגאונים" בעריכת שז הבלין).".
"כתבתי "משום מה" בעיקר על דברי בבא בן פרקוי שכותב בחריפות ומאשים במינות (אין דברי תח"י לצטט). ומכאן הסקתי שהי' כאם משהו מעבר "דרך יתירות" אלא משהו עיקרוני".
איפה מצאת התייחסות כל-שהיא בדברי פירקוי בן-באבוי בנושא, הן בתוך: גנזי שכטר, ב, ניו-יורק תרפ"ט, עמ' 504-573. והן בתוך: תורתן של גאונים, ז, עמ' 687-782?
אולי מצאת קטע חדש בתוך הגניזה הקהירית... ומבנו של פירקוי, בבא בן פרקוי...
תשובתו של רב נטרונאי גאון, בתוך: תשובות רב נטרונאי גאון, מהדורת י' ברודי, ירושלים תשנ"ד, א, עמ' 103:
"והכי אמר רב נטרונאי גאון: וששאלתם כשיקרא אדם קריאת שמע צריך לאחוז ארבע ציציותיו או לא.
דבר זה לא דרך חכמים ותלמידים הוא, זה דרך יתירות הוא. וכי מאחר שהתבונן בציציותיו בשעת עטיפתן וברך עליהם, לאחר מכאן למה אוחזן ביד{ו}. אלא מעתה כשמגיע וקשרתם {צריך נמי לאחוז בתפליו. ואם תאמר יאחוז, כשמגיע וכתבתם} צריך לבא לביתו ולהניח ידו על מקום מזוזה. הלכך העושה כן צריך ללמדו ולהסבירו (אותו) שלא יעשה".
הטקסט שם מבוסס, על גמו"מ – כתב-יד הלברשטם. אבל כפי שהעיר המהדיר, בכתב-יד גסטר, ובשערי תשובה, סימן פח, וכן בגנזי שכטר , ב, עמ' 105, ובמובאות בספרות הראשונים, הנוסח: "זה דרך יהירות(!) הוא".
על הנושא ראה שם הפניותיו והערותיו של המהדיר.
וכדאי להביא כאן את תשובתו של הריב"ש, סימן תפו:
"עוד שאלת: כי נהגת להסתכל בד' ציצית, בשעת קריאת שמע, כשאתה מגיע: לוראיתם אותו; מפני שראית כן, לרב רבי יונה ז"ל, בס' היראה. וכן בספר עמודי גולה, מונה מצוה לעצמה: להסתכל בציצית. ואמרת: כי יש לועגים עליך בזה. ונסמכים, ממה שמצאו תשוב' נטרונאי ז"ל: שמלמדין למי שעושה כן, שלא יעשה. שא"כ כשמגיע לוקשרתם; נאמר שיאחז תפליו. וכשמגיע: לוכתבתם; נאמר שיהא צריך לבא לביתו, ויניח ידו על מקום מזוזה. תשובה: עם היות שאין נראה, שתמנה: הראיה: מצוה לעצמה; כמו שכתו' בספר עמודי גולה, כי (אין) זה נתינת טעם למצוה זו. כמו שאמרו ז"ל (במנחות מ"ג:): וראיתם אותו; ראיה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשיה. וטעם המצוה: אין ראוי שתמנה מצוה לעצמה. ושאר מוני המצות לא מנוה מצוה לעצמה. אבל כיון שהראיה היא תכלית ראשון למצוה זו, כדי שיבא לתכלית האחרון, שהיא קיום המצו'; טוב וראוי להסתכל בציצית, בשעת העטיפה, כשמברך עליה. וכן אני נוהג. ואתה, שנהגת להסתכל בה בשעת קריאת שמע, כשאתה מגיע: לוראיתם אותו; אל תניח מנהגך, כי מנהג יפה הוא. וחבובי מצוה הוא. וכך היה נוהג, מורי החסיד, הרב רבי פרץ הכהן זצ"ל. ומה שהקשו: שאם כן, יעשה כן בתפלין; יעשה ויעשה! שהרי חייב אדם למשמש בתפליו, בכל שעה, כדי שיהא זריז בהם. כדאמרי' בפ"ק דשבת (י"ב): חייב אדם למשמש בתפליו בכל שעה; קל וחומר מציץ. מה ציץ, שאין בו אלא אזכרה אחת, אמרה תורה: והיה על מצחו תמיד; שלא יסיח דעתו ממנו. תפלין שיש בהן כמה אזכרות, על אחת כמה וכמה. ואם כשמגיע: לוקשרתם; ממשמש בהם; כל שכן שהוא מנהג יפה. והרב רבי יונה ז"ל בספר היראה, כן כתב גם בתפלין. ומה שהקשו: יעשה כן במזוזה? אינו ענין. שאם אמרו במה שהוא לבוש ומזומן לפניו; לא אמרו במה שהוא קבוע בכותל, ואינו לפניו. ועוד, שבציצית הזכיר הכתוב: הראיה; כדי שיבא לידי זכירה. ובתפלין גם כן, שמשמוש בהן מצוה, כדי שיהא זריז בהן. ואם עושה כן, כשמזכיר: וקשרתם; משום חבובי מצוה, כל שכן שמפליא לעשות. אבל במזוזה, אינו כן. ולכן אחוז במנהגך, אל תרף. והלועגים עליך בזה, לא יפה הם עושים".
תוקן על ידי - ממדבש - 3/13/2003 11:47:52 PM
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/3/2003 23:55 |
|
| |
איני יודע עד כמה זה נוגע לכאן, אבל הריב"ש הנ"ל מובא בב"י סי' כד, ובשו"ע ונו"כ שם.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/3/2003 23:56 |
|
| |
ממדבש,
חן חן
חכית לך, איפה הייתה עד עכשיו. מצטער, הלוואי והייתי ליד הספרים או כל הספרים לידי.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/12/2003 13:11 |
|
| |
הלבן
בקשר למה שאמרת:
" תודה על הציון לתוס', אבל שם לא מיירי בפיוטים בג' ראשונות, ושם לא נזכר שהיה מא"י ומקרית ספר, וא"כ מקור שו"ע הרב הוא ברא"ש"
הנה כמה קטעים מתוך תשובה של רבינו תם בעניין הפיוטים שהובאה במחזור ויטרי(סימן שכה עמ 362-365)ובשבולי הלקט(סימן כח מההדורת רש"ק מירסקי עמ 213):
"ורבינו יעקב בן רבי מאיר פוסק דבכל י"ח ברכות
יכול אדם לחדש בין דברים שהם הודאה ותפילה.בין דברים שהם צרכיו.הואיל ומעין ברכה הוא מחדש.
ולא הוי הפסק ברכה כלל.ומותר להאריך בהן כעין קרובות תפילות וסליחות שמסרו לנו רבותינו אנשי השם.מימות שמעון כיפה שיסד סדר של יוה"כ.אתן תהילה.ורבי אליעזר ברבי קליר שהיה תנא.ויסד קרובות למועדי השנה..."
"ומצינו בכמה מקומות בפיוטין שחולק על תלמוד שלנו...כי רוב דבריו לפי תלמוד ירושלמי.ובימיו היו מקדשין עפ"י הראיה.ומארץ ישראל היה.מעיר אחת ששמה קרית ספר.ותנא היה.וראיות יש מדאמרינן(פסדר"כ "ולקחתם לכם"-מהדורת ר"ש בובר,מהדורת ר"ש מנדלבוים עמ 404)
"[כד דמך]רבי אלעזר ברבי שמעון פתח עליה ההוא ספדנא."מכל אבקת רוכל"-דהוה קרי ותני וקרוב(=משורר)פוייטן ודורשן ש"מ ביומיו היו קרובות.ןתדע דבימיו היו מקדשין עפ"י הראייה
שלא תמצא לעולם בכל פיוטיו קרובה ליום שני של ימים טובים...
"ובהרבה דברים חולק על תלמוד שלנו ותופס לו שיטת התלמוד הירושלמי ותלמד ממנו דבצרכי רבי שרי להאריך באמצע הברכה.ואינו הפסק...
ועל דא אנא סמיך לומר פיוטין ויוצר ואופנים וזולתים וקרובות דצרכי ציבור נינהו.כעין רצה.וכל שלוש אחרונות דתפילה צרכי רבים נינהו.וכן זכרינו לחיים"
העתקתי את הקטע הנ"ל מתוך חוברת ששמה "מאורות הירושלמי"(בהוצאת מכון הירושלמי)-מומלץ בחום!
תוקן על ידי - בן_יוסף - 26/12/2003 13:15:55
|
|
|
|
|
|
