השמדת עמלק, הרג כל בני המן, מוסרית?

תוקן על ידי כמתעסק ב- 27/02/2007 19:42:09

_________________

הרמב"ן ענה על השאלה האחרונה שתי תשובות שונות ואף מנוגדות[1]. טעם העונש שנענש עמלק יותר מכל העמים, לדברי הרמב"ן, היא העובדה ששאר כל העמים בשומעם את הנס הגדול של יציאת מצרים – נפלה עליהם אימתה ופחד. עמלק, לעומת זאת, "בא ממרחק כמתגבר על השם, ולכך אמר בו 'ולא ירא אלוהים'[2], ועוד כי הוא נין עשו וקרוב לנו, עובר מתעבר על ריב לא לו".

פירושו הראשון של הרמב"ן רואה בעמלק את אויבה הברור של האמונה בה'. עמלק הוא נושא דגל הכפירה. בעת שכל העמים הכירו במלכותו יתברך על ים סוף, הראה עמלק לכולם את יכולתו להילחם נגד עם ה'. עניין זה נותן משנה משמעות לעובדה שהמלחמה התנהלה סמוך להר חורב, שם הייתה מלכות ה' אמורה להתגלות בשלמות לכל באי עולם. ההתגלות כבר החלה בצור חורב בהוצאת המים מן הסלע, ואז בא עמלק להילחם בישראל. רק לאחר שנוצח נמשכה ההתגלות במעמד הר סיני. סמיכותה של המלחמה למעמד הר סיני, שבו התגלה ה' לעיני עמו והיה אמור להתגלות לכל באי עולם, מתבארת היטב לשיטתו של הרמב"ן, שהרי עמלק בא להכחיש את מלכות ה' בעולם, וזו התגלתה רק לאחר הניצחון עליו. פירושו זה של הרמב"ן יכול להסתייע גם מסגנון המקראות[3]. הקב"ה מבטיח שם: "כי מחה אמחה את זכר עמלק". הוא נשבע על כך בשמו ובכיסאו וקובע: "מלחמה לה' בעמלק מדר דר".

הקושי לכאורה בפירושו זה של הרמב"ן מתבטא בהבנת המציאות. האמנם שבט מדברי, שסביר שהיה פרימיטיבי ומלא דאגות לקיומו הפיזי, ימסור את נפשו למלחמה על נושא כגון התנגדות לאמונת הייחוד? אך כמובן הרמב"ן מדבר על יסודה של מלחמה ועל תחילתה של מלחמה בעקבות מוטיב האמונה והרוחניות, הסבר שמההיבט הגשמי הפשטני של המקראות, קצת צריך עיון. מכל מקום, בדרכו זו של הרמב"ן יש כדי להצדיק, לכאורה, ניתוק בין המלחמה בעמלק ובין ערכי מוסר אנושיים, שהרי כולה קודש לה' ולאמונת ייחודו.

בדרכו העקרונית של הרמב"ן הלכו רבים וטובים, ובדרכים שונות. נזכיר כאן את שיטתם של בעלי התוספות שדיברו על מלחמה באמצעות כשפים ומזלות, כלומר בדרכים לא טבעיות ועל טבעיות[4]. נדמה שהלך מחשבה זה קרוב לרמב"ן, שראה בה מלחמה על שורשי האמונה בה'. בדרך שונה הלך רבי צדוק הכהן מלובלין. לדידו, עמלק מייצג בעיקר את הכוח של דמיון השקר השולט בעולם, ואת שלמותו המדומה בכוחו ובשכלו; ואכן, עיקר העבודה נגדו היא במישור הרוחני[5]. אך גם שיטתו בנויה כשיטת הרמב"ן, שעיקר מלחמת עמלק הייתה נגד האמונה בה' ונגד עבודתו, ובהתאם לכך אף מצוות המלחמה.

תחולת חיוב מחיית עמלק

קיים ביאור מאלף של הרב יעקב מדן[6], היוצא מתוך נקודת הנחה לפיה מצות מחיית עמלק תקפה כאשר עמלק מתנהג באותן אופיי התנהגות שאפיינו בעת אמירת הציווי של "זכור את אשר עשה לך עמלק" ו"תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח". כאשר נבחין במה חטא ובמה מאופיין הטבע העמלקי, כי אז יובן מדוע כששוררים תנאים אלה – גם השכל האנושי מצדיק מחייה טוטאלית של עם כזה. אולם עוד בטרם יפורטו הדברים בבואם דבר דבור על אופניו, ראוי להביא את דבריו של רבי אברהם מסוכטשוב, בעל ה"אבני נזר", שבדבריו מצוי יסוד גדול להסבר זה[7].

תשובתו של  עמלק - מתקבלת

הרמב"ם מסביר שהחיוב במחיית עמלק איינו מוחלט במובן זה שאם השלימו עם ישראל – מקבלים אותם[8]. הכלל ההלכתי קובע ש"אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו לשלום... [ו]אם השלימו וקבלו שבע מצוות שנצטוו בני נח עליהן – אין הורגין מהן נשמה"[9]. הרמב"ם לומד זאת מהמסופר ביהושע, שחוץ מהחוי יושבי גבעון, כולם השלימו עם ישראל, ולכן לא נענשו[10].

רבי אברהם מסוכטשוב שואל על כך:

הגמרא אומרת בנוגע לשבע עממים, "למען אשר לא ילמדו אתכם ככל תועבותם [זאת אומרת, שהסיבה לציווי המחייה המוחלט 'לא תחיה כל נמשה' היא למנוע את הנחלת מעשיהם הרעים גם לעם ישראל] – הא למדת שאם היו חוזרים בתשובה, היו מקבלים אותם [כי כעת אין את הטעם של 'ילמדו אתכם ככל תועבותם', משום שהם חזרו בתשובה]"[11]. מפרשי הגמרא מפרטים את משמעותה של החזרה בתשובה שבעקבותיה ז' האומות נפטרים ממוות: דעת רש"י היא שאין זה אלא לשבע אומות היושבות בחוץ לארץ. אבל היושבות בתוך הארץ, אין מקבלים אותם (משום שמחמת יראה עשו את התשובה ויש חשש שישובו לסורם)[12]. בעלי התוספות חולקים על פירוש רש"י ומעמידים את הכתוב גם לז' אומות כשהם יושבות בתוך ארץ ישראל, שגם אז אם עשו תשובה – מקבלים אותם, אך בכל זאת הם מסבירים דין זה (שמועיל תשובה), רק בטרם פתחו האומות במלחמה. אז, אם לא פתחו במלחמה, מועילה תשובתם ואין מאבדים אותם. אבל באמת אם פתחו במלחמה – גם אם עשו תשובה, תשובתם אינה מועלת וצריך להשמידם עד "לא תחיה כל נשמה".

לעומתם, הרמב"ם[13] נוקט דעה הכי מקילה: התשובה שלהם מועילה גם כאשר הם יושבים בארץ ישראל ואפילו אם הם פתחו במלחמה. גם אז מועילה תשובתם ומקבלים אותם! ומה שנאמר "לא תחיה כל נשמה", לשיטתו, הולך על מצב בו לא חזרו בתשובה ולא השלימו. והנה, נקודה זו שתשובה מועילה לז' האומות להינצל מדין "לא תחיה כל נשמה" הוא חידוש גדול, משום שמפשטות המקראות נראה שצריך להרגם בכל מצב. מובן אפוא כי דין זה ש"אם השלימו מקבלים אותם" והלכה זו שתשובה תועיל – מוכרחת היא להתבסס על פסוק מפורש המגביל את דין המחייה הטוטאלית רק למצב בו הם עומדים בסורם. ואכן, הרמב"ם מתבסס על הפסוקים ביהושע[14] מהם נלמד שאם ז' האומות השלימו, מקבלים אותם. דא עקא, שהפסוקים מהם ניתן ללמוד על כך שתשובה מסירה את דין המחייה, עוסקים בז' האומות ולא בעמלק. אבל על עמלק לא מצינו הסתייגות הקובעת שכאשר חזר בתשובה, סר ממנו דין המחייה! מניין, אם כן, למד הרמב"ם שאם עמלק עשה תשובה מקבלים אותו ולא משמידים אותו?

רבי אברהם מסוכטשוב מבאר כך[15]: אמנם במבט ראשון נראה, שדין מחיית עמלק יותר (שנאמר בו: "תמחה את זכר עמלק"!) חמור מדין המלחמה בז' אומות. אולם לאמיתו של דבר, דין מלחמת ז' האומות הוא החמור יותר. הנימוק לכך הוא פשוט: מדוע חל על ז' האומות דין כזה חמור של מלחמת חורמה בהם? משום שהם בעצמם חוטאים ועושים כל התועבות. כתוצאה ממעשיהם, הם עצמם מחויבים מיתה. בעצם, מצד כיוון החשיבה הזה, היה ניתן אפילו לחשוב שלא תועיל להם תשובה לעולם, משום שמדובר על אנשים חוטאים המועדים לחטא, וכמו שכל חייבי מיתות בית דין – לא תועיל להם תשובה (ולדוגמא: אם אדם רצח, אפילו אם הוא חזר בתשובה – הוא חייב להיענש והתשובה לא פוטרת אותו מהעונש!). לכן בשביל ללמוד את הדין שתשובה תפטור אותם מהעונש, חייבים לימוד מפורש מהתורה (ובנוגע למידת התועלת של תשובתם באמת נחלקו הדעות, שיש הסבורים שמועילה רק במקרים מאוד מוגבלים, כמו דעת רש"י המובאת למעלה).

לעומת זאת, בשביל ללמוד את הדין שתשובה מועלת לפטור את עמלק מהעונש – בכלל אין צורך ללימוד מפורש מן הפסוק. שכן, חיוב מחיית עמלק הלוא מדבר על עמלק, זרעו וזרע זרעו עד עולם. מדובר גם על אנשים שהם עצמם כלל לא חטאו! חטאם היחיד הוא שהם צאצאים לעם שבעבר חטא. אם כך, אם הם לא חטאו, מדוע מחייבים אותם במיתה?! הלוא מקרא מלא דיבר הכתוב "לא יומתו אבות על בנים ובנים על אבות"! אלא, מסביר ה"אבני נזר": "שגלוי וידוע לפני הקב"ה ששנאתם [של עמלק] טמונה בלבם"[16]. עמלק זהו פגם גנטי. שנאתם של עמלק ומידותיהם הרעות, באות בתורשה. "ובאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם – כתיב פוקד עוון אבות על בנים", אם הצאצאים אוחזים בחטאי האבות – מענישים גם את הצאצאים באותו העונש בו נענשו האבות. אבל אם הם עשו תשובה, באמת אין כל טעם להעניש אותם, ומקבלים אותם גם בלי פסוק מפורש בתורה.

לשון אחרת: כל החיוב למחות את עמלק אמור בתנאי דלקמן: שהם אוחזים מעשה אבותיהם. אבל כאשר עשו תשובה, אין מלכתחילה חובה למחות אותם! ואין צורך לראיה מפסוק מפורש, ולכן הרמב"ם מביא ראיה רק על כך שאם ז' האומות עשו תשובה – תשובתם מתקבלת. אך בנוגע לעמלק, הסברא נותנת שאם עשו תשובה, תשובתם מתקבלת והם פטורים מדין המחייה.

בהמשכם של דברים, רבי אברהם מסוכטשוב מוסיף להקשות קושיא על דברי הרמב"ם, ובתירוצו הוא מוסיף נקודה חשובה נוספת ביסודם של דברים:

במכילתא מסופר שבשעה שבא המבשר ממיתת שאול ואמר לדוד המלך 'גר עמלק אנוכי', באותה שעה נזכר דוד מה שנאמר למשה רבינו 'אם יבוא מכל האומות שבעולם והתגייר – שיקבלוהו, ומביתו [מבית עמלק] שלא יקבלוהו', ולכן דוד המלך הרג את המבשר ההוא[17]. לפי דברים אלו יוצא, שאין מקבלים את הגרים אפילו אם הם עשו תשובה! כיצד אפוא הרמב"ם מכריע להלכה שתשובה מועלת לעמלק?!

מסביר ה"אבני נזר": חז"ל מספרים שאליפז ציווה לעמלק בנו שיידע, שהעולם הבא אינו מתוקן אלא לישראל. אם תלך ותסייע להם בחפירת בארות וכדומה, אולי תזכה עמהם. "כיוון ששמע רישומו של דבר, נעשה שונא ורודף לישראל"[18]. זה שורש עמלק, "שאינו רוצה בשום אופן להיות נכנע לישראל"[19]. לכן, אף שהתגייר, עובדה זו אינה מהווה הוכחה לכך שרוצה בהכנעה לישראל. הרי בהתגיירותו הוא עצמו נעשה ישראל, אבל לא נעשה שפל וכנוע בפני ישראל (ולו יצויר שיהיה כזו מעלה שתהיה רק אצל יהודים ולא אצלו, אזי תתעורר מידתו הרעה שבקרבו ויהיה שונא ורודף כעמלק אביו, "ועדיין אין לנו הוכחה שאיננו בכלל אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם"[20]). אבל בשעת כיבוש (כמו שהיה אצל יהושע), שאז צריך לקבל עליו מיסים ושיעבוד שיהא נבזה ושפל ולמטה ולא ירימו ראש, אז אם הוא מתרצה להיות נכנע לישראל, בידוע שאינו אוחז מעשה אבותיו בידו ותשובתו מתקבלת.

כללו של דבר: מצוות מחיית עמלק היא כאשר עמלק אוחז במעשה אבותיו. נכון הוא שעמלק במצבו הטבעי נחשב כמי שאוחז במעשה אבותיו (ולכן גם הטף נהרגים), אבל באם יוכח אחרת שאינו אוחז במעשה אבותיו, כי אז איש זה לא ייכלל בכלל חיוב מחיית עמלק ויהא פטור מן המיתה. נקודה זו מובילה מבחינה מסוימת להבנה, שמעשי עמלק 1) היו עקביים, כך שניתן להניח שהם תורשתיים (אם לא בגנטיקה – אז מבחינת התרבות והאידיאולוגיה). 2) עשו מעשים נפשעים חמורים ביותר. השילוב המסוכן של שני הגורמים הללו גורמים לנו לראות באור אחר את מצות מחיית עמלק.

אתניות ואידיאולוגיה כיסודות לציווי המחייה

בתחילת הפרק הוזכר כי הרמב"ן מפרש שתי פירושים שונים למצות מחיית עמלק. פורט הפירוש הראשון לעיל ( סעיף 1), וכעת, לאור הדברים האמורים, יובא פירושו השני:

פירושו השני של הרמב"ן אינו עוסק במאבק ישיר בין עמלק לקב"ה אלא בשנאת ישראל הטבועה בו מאבי אביו – עשיו, שבעטייה בא ממרחקים עד רפידים כדי להילחם בישראל. כתוצאה מסברא זו נובעת המסקנה, שיסוד הבעייה בעמלק, היא שנאתם לישראל. הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק אמר בשם אביו הרב משה הלוי סולובייצ'יק: פרשת "מלחמה לה' בעמלק מדור דור" אינה מוגבלת בחלותה הציבורית כמלחמת מצוה לגזע מסוים, אלא כוללת חובת התקוממות נגד כל אומה או קבוצה החדורה שגעון של שנאה, והמכוונת את משטמתה כלפי כנסת ישראל. כשאומה חורתת על דגלה "לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד" היא הופכת עמלק[21].

מעניין: הרמב"ם כותב כדברים האלה: "מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר 'החרם תחרימם' וכל שבא לידו אחד מהם ולא הרגו – עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא תחיה כל נשמה' וכבר אבד זכרם"[22]. הרדב"ז ציין את מקורו של המשפט האחרון – וכבר אבד זכרם – בדברי רבי יהושע: "כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות"[23]. אולם ראה זה פלא: בנוגע למצות מחיית עמלק לא הוסיף הרמב"ם את שלש המלות "וכבר אבד זכרם". זוהי לשונו של הרמב"ם: "וכן מות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר: 'תמחה את זכר עמלק' ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו, שנאמר: 'זכור את אשר עשה לך עמלק'. מפי השמועה למדו: 'זכור' – בפה, 'לא תשכח' – בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו"[24]. מתוך דבריו נראה, כי עמלק עדיין קיים בעולם, בשעה ששבעת העמידם כבר ירדו לתהום הנשיה.

יש לתמוה, מדוע לא נשתמש הרמב"ם בכללו של ר' יהושע ש"בא סנחריב ובלבל את כל האומות" גם ביחס לעמלק?

מסביר הרב סולובייצ'יק: הכתוב מעיד כי עמלק עדיין קיים בעולם. צא וראה מה אמרה תורה: "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", אם כן, אי אפשר לעמלק להמחות מן העולם עד ביאת המשיח. כך אמרו חז"ל: "אין הכסא שלם ואין השם שלם עד שיימחה זרעו של עמלק". אבל – היכן הוא? התשובה היא, כי כל אומה המתנכלת לכלות את כנסת ישראל הופכת על פי הלכה לעמלק. בנוגע לעמלק עצמו נצטווינו בשתי מצוות: א) חובת מחיית זכרו, המוטלת על כל יחיד מזרע עמלק, כמו שכתוב "תמחה את זכר עמלק". וגם: ב) בהתכוננות מלחמתית של הצבור נגד עמלק כעם, כמו שכתוב "מלחמה לה' בעמלק מדור דור". ביחס לאומה אחרת העומדת עלינו לכלותינו, מצווים אנו להילחם בה בשעה שהיא מכוונת נגדנו, ומלחמתנו נגדה היא מלחמת מצווה[25]. יש לזכור כי חיוב המחייה חל רק על מי שהוא מגזע עמלק, דבר שאיננו בר זיהוי וממילא איננו בר יישום כיום. דין המלחמה (של מלחמת עמלק) – חל על כל אומה שרוצה לכלות את עם ישראל, גם בימינו.

מכל האמור לעיל ברצוננו ללמוד כי: 1) צו המחייה נולד בעקבות רצף של מעשים נבזים ושפלים ביותר שמקט בהם עמלק כנגד ישראל, מעשים הטבועים בדמו ובתורשתו של העם העמלקי, ולכן הגיע ציווי המחייה. ולכן,  אם ברור שעמלקי עשה תשובה (בתנאים המפורטים להלן) – תשובתו מתקבלת. 2) צו מחיית עמלק נועד להגן על עם ישראל משנאה מטורפת כלפיו. לכן גם כאשר קמה אומה שאינה עמלקית בשנאה אכזרית כלפי ישראל ורוצה להשמידה, חל עליה דין מלחמה בעמלק מדור דור. נכון הוא, שצו המחייה "תמחה את זכר עמלק" מדבר על עמלק בלבד, וזאת משום שרק בעמלק ירד הקב"ה לסוף דעתו וראה ש"כולם אוחזים במעשה אבותיהם" (אלא אם כן הוכח אחרת).