לא יאומן !!!איך יהודים חרדים הצביעו לתומך חמאס אנטישמי????

ברמה המדינית ממדאני איננו ידיד של ישראל. הוא מתנגד למדיניות הממשלה בירושלים ומזהה את עצמו עם זרם ליברלי פרוגרסיבי הרואה בישראל כוח כובש. עם זאת חשוב לו להבהיר שאיננו אנטישמי. הוא מבקש להצטייר כמנהיג אוניברסלי המבדיל בין שנאה ליהודים לבין ביקורת פוליטית על מדינה ריבונית. בעבורו, תמיכה בקהילה החרדית איננה סתירה אלא ביטוי לערך שהוא עצמו מאמין בו, הזכות של כל קבוצה דתית לשמור על חייה ועל אמונתה בלי כפייה.
אך כאן מתעוררת השאלה העמוקה באמת: האם הימין הישראלי, שעליו נשענו החרדים במשך עשורים, אכן תומך במאבקם לאוטונומיה רוחנית? האם המחנה שמגדיר עצמו שומר מסורת באמת מוכן לאפשר לקהילה חרדית להתנהל מחוץ למסגרת הממלכתית, או שמא הוא מבקש להכניס אותה אליה בכפייה של זהות לאומית אחת? בשנים האחרונות נדמה כי התשובה מורכבת. בעוד הימין מדגיש את הצורך באחדות ובשירות לאומי משותף, החרדים מבקשים לשמור על ייחודם. הפער הזה הולך ומתרחב והוא מחייב את הציבור החרדי לבחון מחדש מי באמת נלחם למען חירותו הרוחנית ומי רק מדבר עליה.
בעוד שבארצות הברית נחגגת בחירתו של ראש העיר המוסלמי הראשון בתולדות ניו יורק, בישראל החרדים מצויים בעיצומו של מאבק דומה על עצמאות רוחנית. בשבוע שעבר נערכה בירושלים עצרת המונית שבה הביעו מאות אלפים התנגדות נחרצת לשינויים המוצעים בחוק הגיוס. עבור רבים מהם זה איננו רק מאבק פוליטי אלא מאבק על הזכות לחיות על פי אמונתם ללא התערבות המדינה.
כאן נוצרת הקבלה מפתיעה. בזמן שבישראל מתמודדים החרדים עם לחצים מבית, בניו יורק ניצב מנהיג מוסלמי ומגן על חופש החינוך החרדי. הדיסוננס הזה מזמין מחשבה מחודשת. ייתכן שהשותפים למאבק על חירות רוחנית אינם תמיד אלה שנראים כקרובים אידיאולוגית.
ממדאני מייצג את האגף הקיצוני במפלגה הדמוקרטית, שצמח כתגובה לפופוליזם של טראמפ. מגמה זו איננה טובה למדינת ישראל אך היא עשויה לשאת משמעות אחרת עבור הציבור החרדי. השמאל הפרוגרסיבי בעולם רואה עצמו מגן זכויות מיעוטים, והחרדים הם מיעוט מובהק. גם אם המרחק התרבותי גדול, הערך המשותף קיים והוא הרצון לשמור על אורח חיים עצמאי וחופשי מכפייה של הרוב.
ייתכן שהמאבק החרדי הנוכחי בישראל יוכל להרוויח מהלקח האמריקאי. חירות דתית איננה שייכת למחנה פוליטי מסוים אלא למי שמכיר בחשיבותה של אמונה חופשית. ממדאני איננו דמות לחיקוי אך הוא תזכורת לכך שלפעמים מי שנמצא הרחק ממך פוליטית מבין טוב יותר את מאבקך הרוחני.
בסופו של דבר המאמר הזה איננו קריאה להזדהות פוליטית חדשה אלא הצעה לחשיבה צלולה. הציבור החרדי בישראל צריך לבחון מחדש מי הם בני בריתו האמיתיים. אולי דווקא בעולם שמתרחק מערכים של רוח וחירות, הקול שמגן על האמונה יגיע ממקום בלתי צפוי, אפילו מניו יורק.

עד כאן הכתבה.

וזה מביא למסקנה הבאה.
עד לפני שנה שנתיים, היינו החרדים קשורים במחתה אחת עם המפה הימנית, ועוד יותר עם הדתיים / מזרחיסטיים.
היום כשאנחנו נרדפים על נפשינו, בעוד מנסים לכפות עלינו דרך חיים חילונית! כי לקחת את בחורינו בני ה17 ולשים אותם בכור ההיתוך החילוני, עם מפקדים חילונים והוואי חילוני (ושלא יספרו לנו סיפורים והבטחות, כי אחרי זמן די קצר הם יחזרו לסורם בדיוק כמו בהטחות קודמות, אחרי שיקלקלו עוד נפשות) זה בדיוק לכפות עלינו עזיבת דת.
לבוא באישון לילה ולקחת לנו בחורים מהבית למעצר ולכלא זה לא עוד צפרדע שניתן לבלוע.
מה חשוב לנו יותר?
פטריוטיות למדינת ישראל?
ה"לא נוותר על אף שעל"?
או המשך הדתיות, המשך החרדיות, המשך היהדות שלנו?
כיהודים, כחרדים, עלינו לבחור בדרך שתבטיח את המשך הדורות שלנו כחרדים, אנחנו במלחמה עכשיו על עצמנו, על ההגדרה שלנו, על קיומנו, ושילכו לאלף עזאזל כל הקואליציות הימניות ביחד עם ביבי השפן, שלא מענין אותו בכלל המצוקה שלנו.
אילו היו עומדים עכשיו לבחירה שתי אופציות, ראש ממשלה שמאלני קיצוני, (הייתי אומר אפילו מוסלמי..) שבוודאות יתן לנו לחיות כחרדים, ואיכשהו יפורר את כל המערכת המשפטית ויבטל את הגיוס וכו', או המשך מה שקורה לנו היום, מה הייתם בוחרים?