ויאמר יעקב השבעה לי כיום וישבע לו וימכור את בכורתו ליעקב (תולדות כה-לג)
כיצד אפשר למכור בכורה, הרי כשם שהכהן לא יכול למכור את הכהונה משום שזה קדושת הגוף, כמו כן אי אפשר לכאורה למכור את הבכורה כי גם היא קדושת הגוף?
ויש לומר כי למרות שלא ניתן למכור את הבכורה, במעשה המכירה נעל יעקב הדרך בפני עשו שלא יוכל להקריב קרבנות לעתיד לבוא, וזו היתה מטרתו.
רשעים מרוב שהם חומרים וירדו לשלושת הקליפות הטמאות אין הם מיחסים חשיבות כלל לרוחניות עד שמוכנים למכור את בכורתם או את העולם הבא שלהם בשביל פרוטות או בשביל תאות העולם הזה.
מעשה שהיה אל חדרו של הצדיק מאפטא נכנס יהודי שבור ורצוץ. "רבי", התחנן הנכנס. "עזור לי! בת בוגרת יש לי בביתי ואין בידו להשיאה!"
"מהו הסכום הדרוש לך כדי להשיאה?" שאל הרבי את היהודי הנסער.
"אלף רובל", באה התשובה.
"וכמה כסף יש לך?" התעניין הרבי.
"רובל אחד בלבד מצוי בכיסי", השיב היהודי המסכן. הרהר הצדיק כדי רגע ואז אמר: "לך לך לשלום, והעסק הראשון אשר יזדמן לך בדרך – אותו עליך לעשות, וה' יהא בעזרתך".
'איזה עסק אוכל לעשות ברובל אחד בלבד?' תהה האיש בלבבו. אך אמון רב רחש לשברי הצדיק, ועל כן לא הרהר אחר דבריו. חיש יצא לדרך, לשוב אל ביתו, נסע שעות אחדות והחליט לנוח ולסעוד בפונדק שעל אם הדרך.
נכנס לפונדק וישב לשולחן לטעום דבר מה, אגב כך שוטטו עיניו ברחבי החדר וסקרו את עוברי האורח שנקלעו – כמוהו – אל הפונדק. חבורת סוחרים, שהסבה באחד השולחנות, משכה את תשומת ליבו. עד מהרה הבחין כי הללו הנם סוחרי יהלומים, המנהלים עתה ביניהם מקח וממכר. את עיניו משכו יהלומים ואבני חן שנחו על שולחנם של הסוחרים. מתוך סקרנות קם האיש, קרב אל החבורה כדי להתבונן ביהלומים מקרוב.
הסוחרים, העסוקים בממכרם, הבחינו בזר הניצב מן הצד ומביט בהשתאות ביהלומיהם, "מה לך לוטש עיניים?" פנה אליו אחד מהם, "כלום חפץ אתה לקנות יהלום?"
המילה "לא" כבר עמדה על קצה לשונו של העני, אך בעוד מועד צצו ועלו בזכרונו דברי הצדיק מאפטא, כי עליו לעשות את העסק הראשון שיזדמן לו. ועל כל מהר להשיב: "כן!"
"וכמה כסף יש לך?" שאלו הסוחר.
"רובל אחד", היתה תשובתו של האיש, תשובה שגררה פרצי צחוק אדירים מפי כל המסובים.
"המתן רגע קט", אמר הסוחר כששככו גלי הצחוק, "יש לי הצעה גם תמורת רובל אחד".
"ומהי?" שאל העני.
"את חלקי לעולם הבא!" השיב הסוחר תשובה ניצחת. "מסכים!" לא היסס העני. "אך הבה נערוך שטר מכירה כדת וכדין ואז יהא העסק שריר וקיים!"
הסוחרים שאצל השולחן, התמוגגו מנחת – עיסקה שכזו לא ראו מימיהם! אחד מהם נחפז להביא גליון נייר, שני תרם עט - וחיש נרשמו כל פרטי המכירה, בשולי הגליון חתמו המוכר והקונה, וכמובן – לא נפקדו חתימותיהם של העדים. העני מסר לסוחר את הרובל שלו, ותמורת זאת קיבל את כתב המכירה – והעיסקה יצאה לפועל.
לקול צחוקם הרועם של הסוחרים שב האיש אל שולחנו. בזה הרגע נכנסה לפונדק אשתו של סוחר היהלומים וראתה את בעלה וידידיו מתמוגגים מצחוק. "מה פשר הצחוק והשמחה?" התעניינה.
"חי...חי....חי.... רואה את את הבטלן ההוא, היושב על יד השולחן שבפינה?" אמר לה בעלה, ופניו זורחות. "זה עתה הוציא הוא את הרובל האחרון שלו על כלום שבכלום!"
"מה מכרת לו?" שאלה האשה, מתכוננת להשתתף בצחוק הכללי.
"את חלקי לעולם הבא מכרתי לו", השיב בעלה, צוחק בפה מלא. אך בהבחינו בהבעת פניה של אשתו – קפא צחוקו.
"החלק הזעום, שאולי יכולת לזכות בו בעולם הבא", התפרצה האשה, "גם אותו מכרת בעבור בצע כסף! ועתה, הנך גוי לכל דבר! אינני חפצה להיות אשתו של גוי! רצוני להתגרש ממך!"
בעלה בהה בה בעינים נדהמות, "אבל....גמגם", זו היתה רק מהתלה...."
"לא!" ספקה האשה את כפותיה, "מכירה עם שטר מכר וחתימת עדים איננה מהתלה, זוהי מכירה של ממש. ועתה, אבדת את חלקך לעולם הבא, ועל כן רצוי להתגרש ממך!"
אובד עצות ומיאוש ניצב הסוחר על עמדו. אך לפתע עלה רעיון במוחו. הוא שלח את אחד ממשרתי הפונדק להביא לפניו את היהודי שקנה ממנו את חלקו בעולם הבא...
עוד רגע – והיהודי ניצב לפני הסוחר.
"ר' יהודי", פנה אליו הסוחר בקול ידידותי, "בודאי מבין אתה, כי כל אותה מכירה לא היתה אלא מעשה לצון. הבה נחסל את הענין. הנה, אני נותן לך את הרובל שלך, ואתה השב לי את שטר המכירה".
"לא היה זה מעשה לצון", השיב היהודי, "אני התכונתי לקניה במלוא הרצינות. לגבי – העסק שריר וקיים".
"יודע אתה?" אמר הסוחר בקול רך כחמאה, "אתן לך כמה רובלים ובלבד שתשיב לי את השטר".
אך היהודי דחה זאת בפסקנות: "אשיב לך את שטר המכירה רק אם תעניק לי אלף רובלים!"
"אלף רובלים?!" הזדעזע הסוחר, "כלום נטרפה עליך דעתך, שהנך מעז לדרוש סכום אדיר שכזה תמורת גליון ניר עלוב!"
"הבררה בידך להשאיר את הניר העלוב בידי", חתך קולו של היהודי.
"יהא כך!" זעק הסוחר, אך מיד שמע את קולה הצועק של אשתו: "אם כך, נלך לרב ויתן לי גט פטורים ממך!" "הן לא אוכל לשלם לו סכום רב שכזה בעבור הנייר העלוב", הסביר הסוחר לאשתו בקול מעורר חמלה.
"אך אני – אינני מוכנה לחיות עם גוי גמור", זעקה האשה. "עליך לפדות את חלקך לעולם הבא, ואף אם תדרש לשלם תמורתו חמשת אלפי רובלים!"
נפנה הסוחר אל היהודי וניסה להפציר בו להוריד מהמחיר, הוא נאות לשלם מאתים רובל ואפילו שלוש מאות רובל. אך העני עמד על שלו: "אלף רובל, ואף לא פרוטה אחת פחות!"
חכך הסוחר בדעתו, גרד את פדחתו ולבסוף שלך את ארנקו והעניק ליהודי אלף רובלים. רק אז מסר לו היהודי את שטר המכירה, והסוחר קרעו לגזרים בחמת זעם.
תוך כדי דברים סח היהודי העני באזני אשת הסוחר על אודות הצדיק מאפטא שממנו הוא שב זה עתה, ועל הבטחתו של הצדיק, כי העסק הראשון שיעשה – יצליח.
"רצוני לנסוע אל הצדיק מאפטא", הביעה אשת הסוחר את משאלתה, לאחר ששמעה את אשר סיפר היהודי, ואכן, בו ביום נסעה אל הצדיק.
כשנכנסה אשת הסוחר אל חדרו של הצדיק, אמרה לו: "שמחה אני מאוד, שעל ידי נתגלגלה הזכות להושיע את היהודי הנצרך, אך רצוני לשאול את הרבי: האמנם חלקו של בעלי בעולם הבא שוה אלף רובלים?"
השיב הצדיק: "כאשר מכר בעלך את חלקו ברובל אחד – לא היה חלק זה שוה אפילו רובל אחד. אך לאחר מכן, כשקנה את חלקו תמורת אלף רובל – וסייע בכך ליהודי להשיא את בתו – שוב לא יסולא בפז חלקו בעולם הבא!" (מעשיהם של צדיקים)
ויבא עשו מן השדה והוא עיף (תולדות כה-כט)
נמרוד ועשו ונזיד העדשים
ביום ההוא הלך עשו השדה לצוד ציד וירא את נמרוד ואת גבוריו מרחוק. ויהי כראותו כי התקבצו אל נמרוד חיות ועופות הרבה מאוד, כי משכה אותם אליו תבנית כל חיה ועוף המצוירים על בגדיו, ויקנא בו עשו ויחמוד את הבגדים. ויארב עשו לנמרוד וירא כי הלכו גבוריו היערה לצוד ציד ולא נשארו עמו בלתי אם שני אנשים. ויתגנב עשו לבוא אל נמרוד ויפול עליו פתאום ויכהו בחרבו ויכרות את ראשו מעליו. וירוצו אליו שני האנשים ויאבק עשו עמהם ויתקפם ויכם וימיתם. ויקח עשו את בגדי נמרוד החמודות ויכון ללכת וישא את עיניו וירא והנה גבורי נמרוד רצים לקראתו כי שמעו את קול הצעקה וירוצו לדעת מה זה ועל מה זה. ויחרד עשו ויבהל וינס לביתו ויחביא את הבגדים. והמלחמה אשר נלחם עשו עם נמרוד ועם שני גבוריו הרגיעה אותו עד מאוד ותחלשהו ויאמר בלבו אין זאת כי הולך אנכי למות! ויהי כי צר לו מאד ויגש אל יעקב וירא והנה פניו חמרו מבכי ויתמה אליו מאד ויאמר מה לך, כי בכית, ואף גם זאת מדוע לא עשית היום מטעמים ותזר את נזיד העדשים אשר לא יאכלהו בלתי אם העניים?! ויאנח יעקב במרירות ויאמר אהה אחי הטוב! האמנם לא ידעת ולא שמעת, כי לקח ה' מאתנו את אברהם אבי אבינו אשר היה לנו לכבוד ולתפארת?? ויהי כשמוע עשו את הדבר הזה ויקרא לאמר אם גם הזקן הזה מת כאחד האדם למה זה אאמין בה' ובשכרו אשר יתן לעשוי טוב וחסד עתה ראה נא גם ראה, כי אין אלהים ואין מתן שכר לצדיקים וכאשר ירדו שאולה לא יעלו עוד! ויוסף עשו לדבר אל יעקב ויאמר הנך רואה אותי עייף ויגע מאוד וכח אין בי לאכול, על כן היטיבה נא עמי והלעיטני נא מן הנזיד אשר לפניך! ויאמר יעקב אם תמכור לי את בכורתך ונתתי לך את שאלתך! ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה? ויאמר יעקב השבעה לי וישבע לו ויפתח עשו את פיו וירחיבהו, וייצק יעקב את העדשים אשר בסיר בפי עשו. ויהי כאשר אכל עשו את העדשים וישב לו כוחו וימלא פיו שחוק ויאמר הוי כסיל! הן קנית היום דבר אשר לא ישוה גם באגורה אחת! ולא ענה יעקב את עשו דבר, כי הסכן הסכין לשמוע את חרפתו מפי עשו אחיו ולידום ויהי כאשר כילה עשו לדבר וירץ החוצה ויקרא לרעיו הפוחזים והריקים ויבואו אליו. ויקחם ויביאם האהלה אל יעקב ויספר להם את דבר ממכר בכורתו, ויהתלו כולם ביעקב וישחקו עליו וילעגו לו עד אשר לא היה בהם עוד כח לשחוק, ויעזבו את יעקב ויצאו לדרכם.
ויבא עשו מן השדה והוא עיף (תולדות כה-כט)
ברציחה, כמה דתימא כי עיפה נפשי להורגים (ב"ר). ובגמ' אמר ר' יוחנן: חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום, א) בא על נערה המאורסה, כתיב הכא, ויבא עשו מן "השדה", וכתיב התם כי "בשדה מצאה", ב) והרג את הנפש, כתיב הכא, והוא "עיף", וכתיב התם, אוי נא לי כי "עיפה" נפשי להורגים, ג) כפר בעיקר, ד) וכפר בתחית המתים, דכתיב הנה אנכי הולך למות, ה) וביזה את הבכורה, דכתיב ויבז עשו את הבכורה.
מעשה שהיה על מלך אחד, מלומד גדול, ואוהב ישראל, ומבין בתנ"ך, שהיה לו אהוב, רב גדול בישראל, וחכם בהוויות העולם, והמלך היה מתיעץ אתו בעניני הממלכה, וגם היו מחליפים דעות, ומתווכחים בעניני דת ומדינה. פעם אחת כשבא הרב לארמון המלך, שאל אותו המלך: כעת למדתי בספרי האגדה, אודות עשו, שנאמר עליו, ויבא עשו מן השדה והוא עיף, ודרשו עליו חז"ל שהוא עיף מרציחה, ואני תמה מאוד, כי הלוא לא מוזכר בתורה רק שהוא עיף, וטבעי הדבר שאדם שבא מן השדה הוא עיף, ואלו חכמיכם מרוב שנאתם לעשו, טפלו עליו אשמה כבדה שהוא עיף מרציחה, ולעומת זאת, דוד מלככם, שחטא עם בת שבע, וגם רצח את אוריה החתי, כתוב בתלמוד שלכם, "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", שכל היוצא למלחמת בית דוד, כותב גט לאשתו, ונמצאת בת שבע פנויה היתה, ואף אוריה בדין נהרג, כי מורד במלכות היה, ואני סבור, שחכמי התלמוד נשוא פנים לדוד, ומרוב אהבתם אליו חיפו על מעשיו, בתירוצים שונים, ואני רוצה תשובה ממך! ענה הרב למלך: אני אשיב למלך תשובה כהלכה בהזדמנות אחרת, ותוך כדי שיחה, הגיעה שעת הסעודה, והעבד הכושי אשר למלך הגיש לפני המלך מים כדי שיטול ידיו לפני האכילה, והמלך לפני הנטילה, הסיר את טבעתו והניחה על השלחן, ושכח להחזירה אחר הנטילה, והרב לקח בחשאי את טבעת המלך והטמינה בכיסו, והמלך התחיל לסעוד ממנות האוכל שהגישו לפניו, ולפני הרב הגישו המלצרים פירות משובחים. בינתיים נכנס מזכיר המלך והגיש לפני המלך, מסמכים חשובים לחתום עליהם, משרצה המלך לחתום, הופתע לראות שהטבעת אשר בה חותם אינה בידו, והתחיל לחפש אותה על השלחן, ומתחת לשלחן, ומשלא נמצאה, פקד מיד להזמין את העבד הכושי שהגיש לו מים לנטילת ידים, וכשהתיצב לפניו, שאלו המלך בכעס: איפה הטבעת שהנחתי על השלחן, כשרחצת את ידי? והעבד ענהו: אין לי כל ידיעה, מהטבעת של אדוני המלך! מיד ציוה המלך, שייסרו אותו בשוטים עד שיודה, על גניבת הטבעת, מדי התחילו להלקותו בשוטים, והעבד צווח שהוא לא גנב את טבעת המלך. אז בקש הרב מהמלך לתת הוראה, שירפו מן המלך ולא ילקוהו, ויוציאו כל איש מעליהם, ולאחר שנשאר לבדו עם המלך, פנה הרב אל המלך בשאלה: מדוע חשדת מיד בעבד הכושי שגנב את הטבעת? והרי אני הייתי יותר סמוך לשלחן המלך, ויתכן שאני חמדתיה ולקחתיה, ואיך לא חשדת בי, שאולי אני לקחתיה, ומיד חרצת משפט, לייסר את העבד קשות? ענהו המלך: איך יתכן לעלות על הדעת, שאדוני הרב, הישר והנאמן, היקר והחביב, וחכמתו כמלאך אלוקים, יגנוב את טבעת המלך, אשר הוא אהבו וידידו הטוב? אבל העבד הכושי, הנבזה, בודאי ובודאי, שהוא חשוד לגזול ולגנוב, וע"כ מיד חשדתי בו ולא בך. מיד הוציא הרב את הטבעת מכיסו והושיטה למלך. המלך נדהם! ופנה אל הרב בשאלה: מדוע עשיתה את הדבר הזה? השיבו הרב: דבר זה נאלצתי לעשות, כדי להשיב על שאלתו של אדוני המלך, והנני רואה שאדוני המלך, התנהג בדיוק כמו שהמליצו רבותינו על דוד המלך, וכמו שהטיחו דברים כלפי עשו, כי בודאי חלילה וחס שדוד המלך חטא! משיח ה' החסיד והישר, לא יכשל חלילה בעוון אשת איש, וכמו שנאמר: "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל, וה' עמו", אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו? ולכן הצדיקו את הצדיק דמעיקרא, ואמרו: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", ואולם עשו הרשע, שאף בוראו אמר עליו "ואת עשו שנאתי" והוא חשוד מאוד על רצח וניאוף וכדומה, ע"כ טפלו עליו חז"ל שהוא רצח, כי תולים הקלקלה במקולקל. ובאמת קבלה ביד חז"ל, כי אותו היום, רצח עשו את נמרוד, וכמו שאמרו במדרש: פעם אחת הלך עשו לצוד חיות ועופות, מצאו נמרוד ואמר לו: למה אתה צד ביער שלי? בוא והלחם אתי, וקבעו זמן להלחם זה בזה, הלך עשו והתיעץ עם יעקב, איך לנצח את נמרוד? אמר לו יעקב: כל זמן שנמרוד לובש את בגדיו החמודות של אדם הראשון לא תוכל עליו, אלא אמור לו, שיסירם מעליו תחילה, ואח"כ תלחם עמו, וכן עשה, וכשפשט נמרוד את בגדיו, קפץ עשו ולבשם במרמה, וקם והרג את נמרוד, ולפיכך היה עשו עיף, שנאמר כי עיפה נפשי להורגים, מיד הודה המלך לאהבו הרב על תשובתו המאלפת לאחר הדגמה אישית מהמלך עצמו. (ויאמר אברהם)
שאל גוי אחד את ר' יהושע - כיצד אתם אומרים שה' אלוקיכם יודע את העתיד להיות, והרי כתוב "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ". משמע שבזמן הבריאה לא ידע שהם יהיו רשעים. ענה לו ר' יהושע - נולד לך בן, אמר לו כן. ומה עשית? שמחתי ושמחתי ועשיתי סעודה גדולה. ולא היית יודע שסופו למות? אמר לו ודאי, אך בשעת שמחה שמחה בשעת רעה רעה. אמר לו ר' יהושע אף כאן כך, אע"פ שידע הקב"ה שסופם להרשיע בכל זאת לא נמנע מלבוראם.
קיסר רומא היה רגיל להתווכח עם ר' יהושע בן חנניה. שאל אותו פעם הקיסר האם מישהו שולט בעולמנו? בודאי, השיב ר' יהושע היתכן שעולם יתקיים בדרך מקרה. ומי ברא שמיים וארץ? הוסיף הקיסר לשאול. הקב"ה, שכל בריאת השמים והארץ כתובה בפרשת בראשית. שאל הקיסר מדוע אין אלוקיכם מתגלה לפחות פעם אחת בשנה ויראוהו ויפחדו ממנו. השיב לו ר' יהושע, זה בלתי אפשרי כל יצורי עולם לא יוכל ולשאת את זיוו וזהרו של בורא עולם. וכן נאמר בתורה הקדושה "כי לא יראני האדם וחי". אמר הקיסר אינני מאמין לך אני - הקיסר אנדריאנוס רוצה לראות את ה'. אמר לו - המתן עד מחר. בשעת הצהריים ביקש ר' יהושע מן הקיסר לצאת עמו אל מחוץ לארמון, היה זה בעיצומו של חודש תמוז והשמש יקדה במלא עוזה העמיד ר' יהושע את הקיסר אל מול השמש ואמר לו הבט אל תוך השמש. אמר הקיסר הדבר בלתי אפשרי, כיצד אפשר להסתכל אל תוך השמש המסנוורת. אמר לו ר' יהושע: תשמענה אוזניך מה שפיך מדבר, השמש אינה אלא אחד מאלף אלפי משרתיו של הקב"ה. אליה אינך יכול להביט, קל וחומר שאת בורא עולם שמלא כל הארץ כבודו אינך יכול לראות - נכנע והלך לדרכו.
אחד המשכילים בא פעם אל המגיד מדובנא ואמר לו, כי שמע את דרשתו של המגיד, אבל היא לא השפיעה עליו כלום, וסימן הדבר שלא היו אלו דבריו היוצאים מן הלב, כי אם כן היו כך, היו משפיעים עליו, כדברי חז"ל: "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב".
ענה לו המגיד במשל לפחח שהיה לו מפוח שנועד להלהיט את הגחלים שבוערים מתחתיו, והנה עבר לידו כפרי אחד וראה איך שהפחח מניף את המפוח והאש מתלהטת בכל פעם בחוזקה. הלך הכפרי ורכש לעצמו מפוח כזה, באומרו לעצמו: עד עכשיו עומדים אני ובני ועובדים קשה כדי להדליק את האש ולהפיחה, מעכשיו יהיה לנו מפוח ולא נצטרך עוד לעמול. אבל כמה התאכזב כאשר לקח את מפוח והניפו פעם אחר פעם - ואש אין!...
רץ האיש אל הפחח וקבל לפניו: למה רימיתני? אני מניף את המפוח בלי הרף והאש לא מתלבה? השיב לו הפחח: המפוח לא יוצר אש, הוא רק מלבה אותה, ומסתמא לא הקדמת לשים מתחת למפוח גחלים בוערות, שאילו כך עשית, היה המפוח עושה את פעולתו כראוי.
ובזה, אמר המגיד מדובנא לאותו משכיל, אתה דומה לכפרי ההוא. אם יש לאדם לב - יש תועלת במי שעומד מולו ומעורר את לבו, ואזי הדרשן שמשמיע דברים שיוצאים מלבו, מובטח להם שייכנסו ללב השומע, אבל אתה, שאין לך לב כלל, וה"גחלים" שלך כבויות, מה יעזור שאעמוד ואניף את ה"מפוח"? אדרבא, כאשר מניפים מפוח על גחלים כבויות, הן מתקררות עוד יותר!... (שאל אביך ויגדך)
