רגישויות אישיות - די להכתבה בלבד!

יהוסף,

רציתי אמנם לערוך רשימה, אבל לא יצא לי. אך נזכרתי בשתי התנהגויות.

במטוס כאשר מחלקים מזון כשר לפני המזון הכללי, לא להתחיל לאכול לפני שכולם או לפחות השכנים גם קיבלו את מנתם.
לא להתחיל בסעודה, עד שלא מוכן על השולחן את מה שניתן כבר לשים עליו מהסעודה. כי ללא הכנה, זה כמו אכילה חטופה. [מזכיר את רעיון מליחת הקרבנות.]

תוקן על ידי - ווטו1 - 3/13/2003 10:10:36 AM

מיימוני, זה אייקון תוהה בהתגלמותו.

אם מותר לי שאלה בהקשר הזה-- (מותר לי?):
אתם ודאי תכירו את מה שאני מדברת עליו; לפעמים הולכים ברחוב ורואים איזו חנות ישנה שמוכרים בה כמה דברים ישנים, מתפוררים וחסרי ערך. ויושב בפנים איזה זקן ומחכה ללקוחות, ואין לקוחות, כי הוא לא שידרג את עצמו ולא התאים את החנות שלו לסינדרום השופינג-מניה שמתפשט כמו סרטן ממאיר באזורנו.

ואם כבר הזכרתי זקנים, אתם יכולים לראות אותם מתנהלים ברחוב באיטיות ובגוו כפוף, לפעמים הם מחזיקים סל פלסטיק (שהידיות שלו נשברו מזמן, אז הדביקו אותן בדבק איטום. מזמן). הולכים באפס מעשה. הם לא הולכים לשומקום. אף אחד לא מחכה להם. הם בעצם.. אולי.. מעבירים את הזמן עד שהם ימותו.

כל כך כואב לראות אותם כך! כל כך מטריד!
אותי זה ממש משגע. אז מה עושים עם זה?

מי לא בעצם?

הכבשה

אין ספק שיש להירתם לעזרתם ול"החיות" אותם שישוב חיוך אמיתי על פניהם.

לתשלום שאלתך את מיימוני. ואם את פוגשת את הזקנ/ה בשבת במקום שאין בו עירוב ברשות הרבים והוא/היא כורע/ת תחת עול המשא הנסחב, מה לעשות?

נראה שהרגישות להריגת נמלים, נובעת בעיקר מאי-הנעימות האישית שאנו חשים להרג ולא מ'רחמי יתר' על הנמלים.
אולי זה מה שהתכוון מימוני: "אנו מפחדים שתתלכלך לנו הנעל".
והדבר הזה נשאל גם לגבי הישישים, מה מטריד אותנו, הם? או שמא אי-הנוחות שלנו? אולי הם מזכירים לנו שגם יומנו יבוא?

סתתתתתם, אנחנו כבר נחיה בימות המשיח

------------------------------------------------------------------
גולשים לגאולה http://3855.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=332301&whichpage=1

הכבשה

תודה על האייקון

והנה האייקון של התודה והשמחה




אני שותף לרגשותיך הנאצלים (עד כמה שזה נראה שאני מפרגן לעצמי) כלפי כל אדם חלש, ישיש, חולה ועוד.

כמה היינו רוצים לסייע לכל אלו שזקוקים לעזרה, ואין בידינו.

אביא סיפור שתמיד תמהתי עליו, ועתה אולי אני מבין אותו.
סיפרו, נדמה לי על ר' חיים זוננפלד, שהיה פעם בשבוע עובר בביתה של אלמנה חולה וקשישה, נכנס לרגע, קורא "בוקר טוב" בקול גדול, ובורח.
מטרתו היתה לשמח אותה בבדידותה.
הסיפור נראה לי תמוה, מפני שאם יש לעזור, אז כבר צריך לנקות לה את הבית, לערוך לה קניות, ואולי גם לסייע לה בצרכים אישיים, מה שבחור ישיבה לא יכול לעשות כמובן.
עתה אני חושב שגם הוא היה רגיש כמונו לבדידות הקורעת לב שלה. הוא לא יכול היה לעשות יותר, בגלל שהיו לו מחוייבויות אחרות. אז הוא הסתפק בברכת שלום מכל הלב. כפי שכתב הרמב"ם על המצהיל פניו לעניים, שמשמח את ליבם.

וזה אפשרי גם עבורנו.

כשלעצמי, כשאני רואה קשיש/ה יושב על ספסל, בדד, במיוחד בדרך עם הילד לגן, אני עוצר לידו, אומר לו בוקר טוב, ומלמד את הילדון לומר גם כן "בוקר טוב".
הבוקר טוב של הילד עושה רושם הרבה יותר משמח מאשר של המבוגר.
כמה זה נותן? לא הרבה - רק חיים שלמים, לאדם שאין לו מי שיברך אותו לשלום.

מכאן ולמעלה, כל המוסיף מוסיפים לו. כל אחד וזמנו וכספו ומשאביו.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

היי אתה

הגישה שנקטת בה אתה מערער על רגישות הנמלים כרגישות הבאה מתוך חסיון על הנמלה וטענת שמא היא באה מתוך רחמים על עצמנו מתוך מה שזה מזכיר ומנבא לנו.

בגישה זו כשלך שלענ"ד היא גישה סובייקטיבית, אין לך מעשה חסד שלא תוכל לפסול אותו ותאמר שאינו עושה מחמת עצמו אלא מחמת השני. ובאמת שהגבול בין אנויות לאי אנוכיות תלויה בתובנה חשובה שאינה גלויה באופן טבעי.

יש מה לדבר על כך, אם תרצה יפתח נא מר אשכול על העניין.

לדעתי ולניסיוני, קנה המידה לבחון את עצמנו אם הרגישויות שלנו הן אמיתיות לגמרי, זה אם אנו משתדלות ומשתדלים כמה שאפשר ליטול את חלקנו בעול הבית לפי היחס שאנו נהנים ממנו.

האדם נמדד בנקודות ניסיון!

השאלה שנשאלה פה, האם הרגישות היא אמיתית (או, כמו שאמר היי_אתה, מתוך אי-נעימות, או הפחד שנזדקן ונהיה בודדים) פותחת שאלה אחרת:

מהו טוב-לב?

כי אולי טוב-לב הוא מושג מזויף ביסודו, כי מסתכלים עליו כעל טוב טהור וחסר אינטרסים, כשזה לחלוטין לא מדויק.
אולי טוב-לב אינו אלא תחושת אי-נעימות מכך שהעולם איננו מושלם, שיש אנשים במצוקה.
אולי טוב-לב אינו אלא ההדמיה של עצמנו במצב הרע הזה; והרי לעצמנו היינו רוצים לעזור, ולא היינו שאנחנו עצמנו נהיה במצב הזה, ולכן אנחנו עוזרים לאנשים במצוקה.
ואם תשאלו מה מקומם של ארגוני חסד, או אפילו אנשים שהם נותנים-בסתר (שלא מחפשים כבוד), אז יש להם את תחושת הגאווה/ האצילות/ כל-מילה-אחרת על כך שהם נתנו לאחרים.

[נראה לי שכבר נגעתם בזה פעם]
טוב-לב הוא אנוכיות. אז מי אמר שאנוכיות היא דבר רע?

[אוקיי. שמתי לב שזה פותח את השאלה הבסיסית של מוסריות שנולדנו אתה. לא אפתח יותר שאלות.]

דולי היקרה

כפי שכבר הערתי בהודעה קודמת

הרי שיסוד הדיון תלויה בהבנת מהו אנוכי ומה לא

וכיוון שגם את נגעת בנקודה אזדקק לזה למרות שאין זה נוגע לאשכול

ובכן:

הבה נצייר את הידע שלנו כמעגל, אם אנו מתחשבים בכולו, אזי אין בידע שלנו אני הנפרד משאר הידע ושאר הקיום עלי אדמות.
אך אם אנו מתעלמים ומצמצמים את היקף המעגל הרי שיש חלק איתו אנו מזוהים וחלק ש"האני" דחה אותו מהתחשבותו. כאן מתחילה האנוכיות, כלומר יש את שבחרתי לחיות אתו ויש את שדחיתי.
מעתה כמה שהמעגל מצטמצם הוי אומר שהאנוכיות גודלת. מי שחושב רק על עצמו הוא בשיא האנוכיות, מי שגם על כלל משפחתו, פחות, מי שחושב על כל השייכים לזרם שלו, עוד פחות, ומי שמתחשב בכל הוא יודע את ד' ולא את עצמו כלל ואין בו סרך אנוכיות.

מסיפורים אנו למידים על רגישויות מחודשות. אבל ישנן גם הוראות על מקרים מיוחדים המורות על רגישויות כמו הסיפורים.

אפרש;
ר' דוד יונגרייז ז"ל בסוף ימיו היה מאד חולה ולא הניח לקרוב משפחה שהיה אצלו להרים לו את הנעל בית למרות שההוא התכוין לעשות את זה ברצון רב.
הוא טען [ע"פ רבינו יונה לגבי המעביד זולתו] שלהשתמש בו ועוד בדבר בלתי מכובד, יש בזה משום לא תרדה באחיך בפרך.

החזו"א באגרותיו כותב שבאלימות יש משום גניבת נפש.

תוקן על ידי - ווטו1 - 3/16/2003 8:17:43 AM