הצמצום וההגבלות אצל חרדים ('דרך' רחה"ס ורשש"ק)

מישרין,

להזכירך, תורה מונחת בקרן זוית וכל הרוצה יבוא ויטול. אם חוקר כזה או אחר שעלה על תובנות מדהימות בריאליה של סדר טהרות יכול לחולל מהפיכה שתסחוף מוחות רבים, כר' חיים בשעתו, אף אחד לא מונע את זה ממנו.

לממללא,

למאי נ"מ,

א. אין הכי נמי, וד"ל.

ב ואילך. אולי לא הייתי ברור, אבל מבחינתי העדר היומרה למחוק 2000 שנות למדנות היא מעלת חוקרי המשפט העברי ע"פ התלמוד.

אני מסכים איתך גם לגבי הגדרת לימוד תורה שבסיסה כפיפות הלומד בפני התורה ולא עמידתו מעליה.

אבל, כיון שכיום חלק ניכר מהעם היהודי אינו רואה עצמו ככפוף לתורה, יש בעיני ערך (לאומי/תרבותי) גם ללימוד שאינו על בסיס דתי והוא עדיף בעיני מניכור גמור למסורת היהודית.

  לממללא,

שמחתי לראות שאתה מסכים איתי ביסודות הדברים, אם כי אתה רואה את הלימוד האקדמאי כבעל ערך לאומי-תרבותי במציאות בה רוב העם עדיין אינו שומר תו"מ. בלי נדר אנסה להתייחס לכך בהודעות הבאות.

אני מתנצל על כי לא יכולתי להמשיך ולהשתתף בדיון בזמן אמת, בשל מיעוט ההזדמנויות בהן יש לי פנאי להתחבר, להיכנס ולכתוב.

לספרן, הדוגמה שהבאת היא טענה טובה ונכונה, ושוברה בצידה. הר"י וינברג ויחידים אחרים מסוגו לא הצליחו לייצר דיסציפלינה פופולארית של פסיקה מדעית, ואפשר שהדבר מעיד על חולשה מבנית.

אך יותר מכך, למרבה הפליאה ניתן למצוא כי בכל הנוגע לפסיקה, גם הר"י עצמו נצמד ככל האפשר לשיטת הפסיקה הישנה והטובה.

ואיך לדעתי צריכה להיראות פסיקה מדעית? אתן דוגמאות מספר בקצירת האומר, שכן הנושאים כבר נדונו כולם בהרחבה רבה בפורום חשוב זה:

א. פסיקה מדעית תרשה לעצמה לחלוק על אחרונים, ראשונים ואפילו אמוראים במקום שהממצאים המדעיים מראים שחסרה להם הכרת המציאות בשעת הפסיקה. כגון: הריגת כינה בשבת, מראות טהרה, ספקות שונים וכיוצא באלו.

ב. מחלוקות תוכרענה באורח הגיוני: ע"פ סטטיסטיקה, מחקר, ניסוי וטעייה ולא ע"פ כללים לא רלוונטיים.

ג. מקורות מיסטיים מאוחרים (כדוגמת הזוהר, שו"ת מן השמים, מגיד מישרים, קבלת האריז"ל וסברות חסידיות שונות) לא יזכו בכל מקרה למשקל כלשהו לצורך הפסיקה.

ד. תינתן סמיכה לפוסקים שאינם מבני ברית, נשים, הומוסקסואלים או יהודים חילונים, כל עוד הם בקיאים בחומר הפסיקה הרלוונטי ובעלי דיפלומה הולמת.

מובן הדבר שניתן להוסיף לתיאור זה סעיפים רבים נוספים, ודבר שפתיים אך למחסור.

******************************

mdabraham, ממללא ואחרים:

אני שותף לדעה ולהרגשה שאפשר  למצוא הבנה יסודית של טקסטים תלמודים בקרב לומדים לא ישיבתיים. כדוגמה נוספת אציין את 'קריאות תלמודיות' של לוינס, אף כי הוא מתמקד בעיקר בסאבטקסטים ולא בהשלכות הלכתיות של הסוגיות.

ואולם, קשה לי מאד להאמין שלומד אשר אינו מחויב מוסרית ודתית לטקסטים יוכל לעמוד במאמץ האדיר הנדרש כדי להקיף את מכלול היסודות וההיבטים שהתלמוד עוסק בהם. ומדוע הדבר שונה מתחומים קשים אחרים כמו פיסיקה? משום ששם, המשוב הוא אמיתי וריאלי, והחוקר יודע שהוא עוסק במשהו שניתן לנסח, להוכיח ולהעביר הלאה. בניגוד לכך:

1. העיסוק בפסיקה הלכתית דורש התמודדות עם טקסטים לאקוניים ועם היגיון מפותל, סבוך, בלתי צפוי.

2. הוא מכריח את הלומד לגלות את עמדת ההלכה בכל מצב, גם תחת תנאים קשים ובסיטואציות חשוכות.

3. הוא כרוך גם בסוג מסוים של תקשור על-חושי.

4. קיים אילוץ לכבד ולהתמודד עם שפע עצום של דעות קודמות שלכולן משקל ואשר לא עברו את הסינון הטבעי שיש בכל תחום מדעי אחר (שום אסטרונום לא נדרש להביא בחשבון את התיאוריה הגיאוצנטרית).


לסיכום, בעניין זה אני שותף מלא לדעתם של רש"י, הסובר שהתורה היא יישות רוחנית עצמאית המסייעת ללומדים בה בטהרה ובאמונה; רבי ירוחם ליוואוויץ ממיר, המתאר את הניגוד בין לימוד תורה ללימוד מדעים במונחים דתיים שונים; ורבי אלחנן וסרמן הגורס שתורה אינה מתמטיקה וכי יראת שמים היא הבסיס להבנתה, ולא רק לקיומה.

אקבל בהבנה שלילה מוחלטת של דעתי זו האמורה, אך אבקש במקביל כי השוללים ייענו לאתגר שהצבתי כדי לגבש מודל לכיד של פסיקה מדעית ראויה.

הערה קטנה לסעיף 4
מנין שיש מחויבות להתמודד עם כל דעה?
אין סינון טבעי?
מי חולט היום בשר?

אני רוצה לחזור לנושא פתיחת האשכול.
ר' חיים בספרו ושיטתו בודאי ידע גם להגיע לפי זה לפשט הסוגיא. אולם דרכו נתקלקלה עקב כך שהבאים אחריו דנו בדברים שלא נוגעים להלכה לפי דרכו בלימוד. ואין מצב שיגעו בהלכה כעין ר' שמעון. אבל בר' חיים אין דבר שלא נוגע להלכה ולדעתי מי שלומד "שטיקל" של ר' חיים, אסור לו לעצור ולומר זה מה שאומר הבנתי נמשיך, צריך לחזור ליראות הסוגיא. מה שודאי לא קורה היות ברוב הישיבות שנחשבות הולכות בדרכו. 
צריך לדון לעומק גם בשיטת החזו"א שהיא יותר קרובה לשכל היומיומי (כעין מה שכתב מיימוני בהתחלה) 

1. רציתי להצביע על פן נוסף בנסיגה הר"חית והרש"שית, הם אמנם התקדמו יפה בהבנת הלוגיקה התורנית, אבל יצאה מהם גם העובדה שכל סוגיא יכולה לעמוד לעצמה, ושא"צ בידע מוקדם כדי לחדש, אפשר שיש בזה רענון, אבל התוצאות של הידע בישיבות ימינו מראות על צרכים נוספים.

2. בדורם נחשבו ר"ח ורש"ש מתקדמים ביותר, אפשר שראוי להתקדם עוד וכמדומה שכבר דנו בזה בעבר, דעתי כמי שלמד בישיבות בעבר שיש התקדמות נרחבת גם היום, אך כמו תמיד בראשיתו של שינוי היא עדיין בשכבה הגבוהה יותר של תלמידי הישיבות.

3. אם למישהו יש מקורות לרעיון של ר' חיים כי מטרתינו להגדיר דברי קדמונים, האם ר"ח התכוון רק לחוסר יכולת לעשות יותר מזה, לגבולות ההלכה שלא מאפשרות יותר מזה, או לאפשרות אחרת.

פינציק,
כתבת:
<אבל בר' חיים אין דבר שלא נוגע להלכה>
באמת?
הרי ר' חיים הוא הדוגמא לתיאורטיקן שממנה את ר' שמחה זעליג לפוסק הלכות ושולח שאלות לרי"א שיענה לו ללא נימוקים.

כמה גרגרים להעשרת הדיון.