בעמוד 7

<מקור תורני לקבורת שיניים אני לא חושב שיש>

מצאתי מקור

eshet.co.il/web/shut/shut2.asp?id=88369

אם לא מדיני קבורה, כי אז מדיני נקמה

כמדומה שאם השינים היו מחוברות לנפטר בשעת פטירתו, הן נאסרות. אך אם נותרו בכוס, הם ירושה ואינן אסורות. מצד שני, יש איזו תחושה אצל בני אדם להרתע מדברים אישיים של נפטר. חלק מזה הוא בוודאי פחד, שהמוות מידבק, כמוות, בלי קשר לסיבה, ולכן צריך לשמור מרחק מחפצים אישיים שאולי נושאים את ההידבקות. זה מסביר לדעתי את התשובה שאינה מחלקת בין שינים מחוברות לשאינן מחוברות.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">

מיימוני

ראה כאן:

"תשובה" בעניין השלכת נעלי המת לאשפה

http://www.masorti.org.il/uploads/uploads/file_44.pdf

נישטאיך

קראתי עד הסוף והופתעתי.

המחבר מביא את המנהג שלדבריו מתחיל במאה ה19. מפנה לסעיף בספר חסידים שמזהיר מפני נעלים של מת וקורא למכרם לגוי ואת הכסף לתת לצדקה. ואז מחפש מקורות לחומרה זו. אין טעם להעתיק את הדברים שסיכם כל כך יפה (ורק יש לקוות שהקובץ ישרוד באתר לאורך ימים).

הפירוש שנראה לו "פשט" הוא שיש טעות סופר בדברי ר' יהודה החסיד ואין זה "נעל של מת" אלא "נעל של מתה" כלומר בהמה מתה. ולזה כבר יש מקור שעור בהמה מתה פחות טוב או מכיל ארס מפני שנעקצה או נושכה.

למרות שהמחבר כותב שלגבי פירוש זה "אין צל של ספק" מסתבר לי כפירושו הרביעי, שיש כאן חשש הידבקות. וכאן ראוי להבהיר שאיני יודע עד כמה היה מושג של "הידבקות" לפני שידעו על חיידקים, אבל ודאי ראו קשר בין התקרבות לחולים ולמתים לבין המחלה.

ולי מסתבר שאף מכאן בא החשש מפני שימוש בחפצי המת, שהמיתה "מידבקת" כפי שכתבתי לעיל ללא ידע תיאורטי על גורמי הידבקות. וכבר כתבתי באשכולות בעבר שתפיסת המדע שלנו שונה, ואנו מחפשים לעגן כלל פרטי בתיאוריה, ובעבר זה לא היה כך, אלא הסתפקו בקישור סיבתי, א' מוביל ל-ב', וזה מה שנקרא היום "סגולה" כאשר מתברר שכללי העבר אינם נכונים מבחינה מדעית.

המעניין ביותר הוא שהמאמר יצא מתחת  ידי גולינקין, שהינו רב (או "רב") בתנועה הקונסרבטיבית. וזו פעם נוספת שיוצא לי לקרוא מדבריו, ועד שמגיעים לחתימה, קשה או אי אפשר להבדיל בינו לבין רב מ"שלנו". 

***
אני מסכם את מה שנראה לי עיקר:

1. יש מחברי ספרים שהביאו "מנהג העולם לחוש (=לחשוש) לנעלים של מת".

2. קשה למצוא לכך מקור. יש שנשענו על דברי ספר חסידים, וגם שם הסעיף ללא מקור ברור. ואפשר שהכל מתחיל בטעות סופר.

3. לדעתי, זה מתחיל בחשש הידבקות במוות, בין מתוך כך שיש לכך בסיס במציאות, שהרי לא תמיד ידעו להבדיל בין גורם מיתה מדבק לשאינו כזה (וגם היום אין יודעים הכל). והחשש הפסיכולוגי הוא עצמו מסוכן (גם זה במאמרו של גולינקין).

4. על זה יש להוסיף כמה אבחנות היסטוריות:

א. מחברים מעתיקים "מנהג העם" כאשר זה בעצם "מנהג ההמון" או "דלת העם" מבחינה אינטלקטואלית ורואים בו עיקר מחייב.

ב. יש לשער כי המנהג מתקיים בשעה שבני אדם יכולים להרשות זאת לעצמם. כאשר כולם עניים, נעלים הם דבר יקר מכדי להשליך אותו לאשפה רק מפני החומרה והחשש. 

***
כל הדיון הזה מקומו באשכול חדש. אם יהיה לי זחן, אסדר זאת.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">

נישט
לשים מילה במרכאות היא מנהג חרדי.