מיימוני
<המעניין ביותר הוא שהמאמר יצא מתחת ידי גולינקין, שהינו רב (או "רב") בתנועה הקונסרבטיבית. וזו פעם נוספת שיוצא לי לקרוא מדבריו, ועד שמגיעים לחתימה, קשה או אי אפשר להבדיל בינו לבין רב מ"שלנו">
היה כאן בעבר דיון בתשובותיו, ראה כאן:
http://www.bhol-forums.co.il/topic.asp?whichpage=1&topic_id=1355371&forum_id=1364
לגבי מסקנותיו להלכה:
יהיו שיטענו שהוא "מייקיל" גדול, מפני שהוא לא פסק כמו הרב אליישיב, אלא שלא ברור לי, אם הם גם יאמרו שאותם הראשונים היו חוזרים מדבריהם מפני שה"בני תיירע" חושבים שלא כמותם?
<לדעתי, זה מתחיל בחשש הידבקות במוות, בין מתוך כך שיש לכך בסיס במציאות, שהרי לא תמיד ידעו להבדיל בין גורם מיתה מדבק לשאינו כזה (וגם היום אין יודעים הכל). והחשש הפסיכולוגי הוא עצמו מסוכן (גם זה במאמרו של גולינקין)>
להערה 5 שבהערת גולינקין:
השדי חמד כתב בצוואתו (שדי חמד חלק ד עמוד 25 טור א):
"הודות להשי"ת עד היום הזה אין לי חולי דבקי, וכל הלובש בגדים שלי לבו נכון שלא יארע לו חולי ח"ו, אך אם חלילה יהיה לי איזה חולי דבקי אזי דבר זה בטל לגמרי שאין לשלוח הבגדים לקראסוב וימכרו בפה להישמעלים אשר בשר וכו'". (כנראה שכוונתו לפסוק ביחזקאל פרק כג: "... אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם".
<כמדומה שאם השינים היו מחוברות לנפטר בשעת פטירתו, הן נאסרות. אך אם נותרו בכוס, הם ירושה ואינן אסורות>
ראה כאן:
http://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=%D7%94%D7%A9%D7%AA%D7%9C%D7%AA_%D7%90%D7%99%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D
מתוך "אנציקלופדיה הלכתית רפואית" (שטיינברג) ערך "השתלת איברים".
הוצאת איברים מלאכותיים ממת
אדם שהושתלו בגופו איברים מלאכותיים, כגון לב מלאכותי, או חלקי איברים מלאכותיים, כגון קוצב לב, או מתכות לעצמות, ונפטר - יש מי שכתב, שאסור לנתחו לאחר מותו, ולהוציא את החלקים המלאכותיים, כדי להשתמש בהם לאחרים, ואפילו יש בזה הפסד מרובה, ואפילו בדיעבד אם הוציאו ממנו אסור להשתמש בהם לאחרים[167] עמו: מכיוון שחלקים אלו היו צמודים לגופו מחייו ושימשו אותו, הרי הם חייבים בקבורה, ואסורים בהנאה, ויש משום איסור ניוול המת בניתוחו לצורך הוצאת חלקים אלו; יש מי שהתיר להוציא חלקים אלו, בתנאי שהנפטר הסכים לכך מחייו, ובתנאי שברור שאפשר יהיה להשתמש בחלקים אלו להצלת חולים אחרים[168] עמו: במקום הפסד מרובה, ובמקום פיקוח נפש, יש לסמוך על המתירים הנאה מדברים המחוברים לגוף המת, שאינם גופו ממש, ובמקום הפסד מרובה אין איסור ניוול המת; יש שחילקו בין חלקים מלאכותיים הפועלים מעצמם בכוח חיצוני, ואשר מוחלפים מידי פעם, ולפיכך אינם בטלים לגוף, וגם יש להניח שבחייו היה מסכים לניתוח כזה, לכן אין זה ניוול, כגון קוצב לב, או שיניים תותבות בלתי-קבועות, שעליהם לא חל איסור הנאה וחיוב קבורה עם המת, לבין חלקים מלאכותיים קבועים בגוף, המשמשים לחיזוק איברים, ואשר אינם מיועדים להוצאה או להחלפה, כגון שיניים תותבות קבועות, או חיזוקי מתכת לעצמות, שנחשבים כחלק מגופו של הנפטר, ואסורים בהנאה, וחייבים בקבורה עמו[169]; יש מי שחילק בין קוצב לב שאדם רכש מכספו והוא שייך לו, שגם לאחר פטירתו אין להוציאו ממנו, לבין קוצב לב ששייך לבית החולים, שמותר להוציאו[170]. טעמו: אין איסור הנאה, כי אין זה חלק מגופו של המת, ואינו בגדר נוי המת, ולא שייך לו, וגם אין איסור ניוול המת בחתך קטן שעושים להוציא את הקוצב. ומכל מקום לדעתו עדיף שהמשפחה תרכוש את קוצב הלב, ותשאירו בגוף המת אם לא מדובר בהוצאה גדולה, אבל אין חיוב לבזבז כסף רב בשביל זה; ויש מי שכתב, שקוצב לב שמתנים בפירוש עם הקונה שצריך להחזירו לאחר מותו, היינו שיוציאוהו מגופו לאחר מיתתו, לכתחילה אין לשים קוצב לב כזה, אבל אם כבר הכניסו אותו, מותר להוציאו מגוף הנפטר ולהחזירו, אף שיש בזה ניוול קצת[171].
__________
בעל
<לשים מילה במרכאות היא מנהג חרדי>
היתה זו דרכי לרמוז למה שכתב מיימוני, אני נהנה מקריאת תשובותיו, מפני שהוא מצטט את מקומן של המקורות ובלשונן, ולא כבתשובותין של פוסקים "בני תיירע" רבים, שמעתיקים את לשון המקור ב"וז"ל" שאינו קרוב ללשון המקור, ואת כתובת המקור "כמ"ש", (אולי מפני שלא ראו אותו במקור).
