הרמב"ם והיסוד העובדתי/ היסטורי בתורה

הרמב"ם, משנה תורה, הלכות יסודי התורה, פרק א


"והואיל והדבר כן הוא, כל הדברים הללו וכיוצא בהן שנאמרו בתורה ובדברי נביאים--הכול משל ומליצה הן, כמו שנאמר "יושב בשמיים, ישחק" (תהילים ב,ד), "כיעסוני בהבליהם" (דברים לב,כא), "כאשר שש ה'" (דברים כח,סג), וכיוצא בהן. על הכול אמרו חכמים, דיברה תורה כלשון בני אדם. וכן הוא אומר "האותי הם מכעיסים" (ירמיהו ז,יט); הרי הוא אומר "אני ה', לא שניתי" (מלאכי ג,ו), ואילו היה פעמים כועס ופעמים שמח, היה משתנה. וכל הדברים האלו אינן מצויין אלא לגופים האפלים השפלים, שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם. אבל הוא ברוך הוא יתעלה ויתרומם, על כל זה."

קל מאוד לקחת את האמירה הזו "כל הדברים... שנאמרו בתורה ובדברי נביאים, הכל משל ומליצה הן" צעד אחד קדימה. אם כך, מניין לנו שבריאת העולם הייתה כפי שתוארה? ומכות מצרים, היו או שמשל ומליצה הן? וכד'.

אם קיים בדברי הרמב"ם (או אחר מגדולי היהדות) הקריטריון להבדיל בין משל ומליצה (או, יותר נכון, בין ההצגה המוגבלת והחלקית של הדברים כדי שנוכל לתפוס אותם) לבין תיאור עובדתי, אשמח לראות אותו.


אמר ר'' יוסי יאמרו מאיר שכב יהודה כעס יוסי שתק תורה מה תהא עליה (נזיר מ"ט ב)

למך

ברוך השב! ויישר כוח על העלאת השאלה החשובה.

שני ראשונים נוספים הפוסעים בשיטת הרמב"ם:

ריה"ל: חלילה לדבר תורה שיהיה סותר את השכל! .(מתוך הכוזרי, תשובת החבר למלך כוזר).
הרשב"א (נדמה לי בפירושי ההגדות): כאשר דבר תורה סותר את הידוע, יש לפרשו שלא כפשוטו.

אבל, כפי שציינת, אנו מחפשים הגדרות ברורות יותר.
ועד כמה שידוע לי, אין כאלו.
אולי תהיה תועלת לדון בכמה הבטים שנוגעים לענין.

א. האם זה משתנה לפי תחומים, או לפי הידע המדעי של הזמן?
ב. מדוע שנשלול סיפורים יוצאי דופן, הלא אנו מודים שהקב"ה עושה ניסים, ומי שאמר לשמן שידלוק, הוא יאמר לחומץ שידלוק (על פי מעשה בגמרא, בנר של חומץ שדלק עד מוצאי שבת).

יש ענין להכיר את המורשת ההיסטורית. בעוד גישה כזו, כמו שהבאת מהרמב"ם, היתה מקובלת אצל הראשונים, גם אצל אלו שלא הצהירו עליה ישירות, היא השתנתה אצל האחרונים. המאירי, כידוע, דוגל בפירושים רציונליסטיים, והדבר בולט בכל מקום בכתביו. במקום אחר ציטטתי את פירושו לעוף שהיה פורח מעל יונתן בן עוזיאל ומייד נשרף - שכל תלמיד (=עוף) שהיה מנסה לנצחו בלימוד (=לעוף מעליו), היה מפסיד בויכוח (=נשרף).

אך גלגולי ההיסטוריה מציגים בפנינו היום שתי עמדות קיצוניות. אני מתרחק משתיהן:

א. כל דברי חכמים אמת. כל מה שסותר את המציאות הריהו אמת בגלל שהיה נס, או מסיבה אחרת. וכפי שכתב הגר"א בהערתו המפורסמת על הרמב"ם: הדברים אמיתיים כפשוטם.
ב. השכל דוחה את כל הנסים, והכל אינו אלא מעשיות עממיות או המצאות של כהני דת - שפינוזה.

היכן הדרך האמצעית? צריך לעבוד עליה!
הצעד הראשון, כמדומה, הוא איסוף ומיון. איסוף הסיפורים והנושאים שנראים לנו טעונים הסבר, שהגר"א יפרש כפשוטם (אולי) ואנו, אם נלך בעקבות הרמב"ם, המאירי, ריה"ל והרשב"א, נביא בחשבון שאינם פשט. ומצד שני, רשימת הסתירות שעלולות לצוץ עם המחקר. כפי שציין מישהו בפורום שכן (באלצובה אולי), יש הבדל בין סתירה ממדעי הפיזיקה לסתירה ממדעי ההיסטוריה, שנהנים מאמינות פחותה בהרבה.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו