רק צדיק אחד בדור (חסידות קבלה, מחקר הדת)

מיימוני היקר

ברור שאתה צודק

וכל האומר שאין אלא צדיק אחד בדור שוטה ורשע, שוטה שאינו מציאותי ואינו רואה כי יש הרבה המוכשרים לכך ואין כל סיבה שיהא זה נחלת האחד, ורשע על שמפרסם את דעתו וגורם לרבים השואפים לבטל שאיפתם וכלל מירצם למוסר ולהיות "צדיק".

אם כן מה בכל זאת הכוונה, הכוונה היא לבחינה מסויימת, כלומר בעל התניא התכוון כנראה לצדיק בבחינת צדיק שלא חטא כלל וכאומרם על ארבעה שלא מתו אלא בעטיו של נחש.

וככלל, גם בהלכות, גם בחסידות גם בגמרא, יש להכין לפני קריאת המאמר את תפיסת העולם שלנו כדי שנוכל להבין לאיזה נקודות מתייחסים הדברים, ולמען לא ניסטה ולא נקצין בשום רעיון.

יהוסף

מאי דפשיטא ליה למר (=מה שפשוט לו לחכם כמוך), נעלם מעיני רוב הבריות.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני נכבד
עירבת שני נושאים ויצא לך כלאים, אשתדל לסכם את דברי התניא:
א) יש שני דפוסי לשון בחז"ל מהו צדיק רשע ובינוני. הראשון הוא לענין שכר ועונש, ששם נאמר שמחצה על מחצה הוא בינוני ורוב זכויות מקרי צדיק, והשני הוא באמיתיות דרגתו בעבודת ה', שע"ז אמר רבה על עצמו כגון אנא בינוני, וע"ז נאמר בראת צדיקים בראת רשעים (אף שצדיק ורשע לא קאמר, שבזה בחירה), וע"ז נאמר שהעובר על עבירה קלה מד"ס מקרי רשע, וע"ז נאמר שמי שמבטל תורה רגע אחד עובר על דבר ה' בזה הכרת תיכרת. ולכן טעה רבה בעצמו לומר שהוא בינוני.
ב) על דפוס הלשון השני, שהיא אמיתיות דרגתו בעבודת ה', ע"ז נאמר ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים עמד ושתלם בכל דור ודור. שודאי אי אפשר לפרש זאת על דפוס הלשון שלענין שכר ועונש, שהרי (א) זה תלוי בבחירה, ולא בהקב"ה ששותל בכל דוד. (ב) בזה יש רבים ולא מועטים.
ג) יש נושא שלישי שהוא מה שנאמר וצדיק יסוד עולם, וזהו הנושא השלישי שאינך מרגיש נוח לדון בו, עדיין, שהרי הוא תכלית הקדושה מצד אחד, ואפשר ליפול ממנו לפח לאידך גיסא, ומחיצה דקה ביניהם. ולכן גם אני לא אדון בו עתה, עד אשר תודיעני שאתה מבין את שני הנקודות הראשונות, או יותר טוב שתסיד מאתך את המעצור הפנימי והסלידה שנוצרה אצלך מלימוד התניא והל' ת"ת וכיו"ב.
בהצלחה
הלבן

הלבן

כפי שכתבת, דבריך מחייבים עיון רב.
אתייחס לנקודה אחת בדבריך.
יש לנו מחלוקת בפירוש אמירתו של רבה: כגון אנא בינוני.

לשיטתי, רבה אמר כן מפני שהוא סבר כמו הרמב"ם.
למרות מעלתו, שהיה אחד מן האמוראים, ומן החשובים שבהם, דן את עצמו לפי דרגתו.

איני יודע אם אני מחדש לך משהו, אך כל אדם, לפי דרגתו, יכול למצוא בעצמו חסרונות. יחסית להשגתו, יחסית למעשיו ומחשבותיו, כל אדם וגם הגדול בגדולים, יכול לדון את עצמו ולמצוא עצמו חסר.

לכן הציע הרמב"ם ללכת בדרך מאוזנת, לראות עצמו כבינוני, ושהמעשה הבא שלו יכריע את הכף.

על השאר, בהמשך בעז"ה. ותודה על ההערות.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ודאי אתה מודע ליהירות בסגנון "לשיטתי", לעומת שיטת גדולי הדורות; אמנם קשה להאשים.

לכן לפני שנגש להמשך, עלי להבהיר כמה נקודות:

א) את הספר קרא בעל התניא בשם "ספר של בינונים", כי מטרתו היא לכל אותם גדולי התורה והחסידות שהתקרבו באותה תקופה לחסידות, והתייעצו בבעל התניא איך יכולים להתקרב יותר לעבודת ה',
בתקופה הראשונה היה מייעץ להם ביחידות, אך אח"כ רבו השואלים, ולא סיפק הזמן לקבל את כולם ליחידות, לכן כתב את ספר התניא: על כן רשמתי כל התשובות על כל השאלות למשמרת לאות להיות לכל אחד ואחד לזכרון בין עיניו ולא ידחוק עוד ליכנס לדבר עמי ביחידות.

ב) נקודת ס' התניא הוא, שאף שמדובר בגדולי היראה שאינם נכשלים ח"ו בשום עבירה קלה כחמורה, ואף שלא באדם עצמו הדבר תלוי להרוג את יצרו הרע, ולבטל את התאוות שבלב, מ"מ עיקר העבודה היא לעורר אצל עצמו את האהבה והיראה בעת התפלה, שרישומה נמשך לכל היום כולו. והעצות בזה תלויים לפי דרגת האדם, ומפרט בזה כמה אופנים.

ג) כל האמור בתניא הוא: מלוקטים מפי ספרים ומפי סופרים קדושי עליון נשמתם עדן המפורסמים אצלינו וקצת מהם נרמזין לחכימין באגרות הקודש מרבותינו שבארץ הקודש תובב"א, וקצתם שמעתי מפיהם הקדוש בהיותם פה עמנו.

ד) אני משער שכל דבריך הם (כאמור באשכול סמוך) שלא על מנת לקנטר. ואם באמת תרצה להבין ולהשכיל בנושא האמור (או בכל ביקורת אחרת שיש לך נגד תנועה מסויימת בחסידות), הריני מתחייב לנסות להבהיר לך אותו כאוות נפשך.

מימוני העלתה ענין רב חשיבות
עכשיו היתברר לי למה נוהגים להקדים לימוד איגרת התשובה לאדמו"ר הזקן לפני התניא
למי שטרם למד מחסידות חב"ד
טוב תעשה עם תלמד איגרת הנל ואחר את התניא
שהם כחטיבה אחד מבהירים באר היטב ענין צדיק וח"ו להפך
וגם הלבן זכור לטוב שביאר אם כי בקצב קצהו
ואידך זיל גמור

לא באתי בדברי דלהלן לשכנע מיימוני ואת חביריו ואני יודע שכשם שכשמיימוני כותב בפורומים מסויימים, הוא נכנס ללוע של הארי (האריז"ל?) כך אני כפרשן של מיסטיקה יהודית, אני פרש בודד כאן. בכל זאת אכתוב ההבנה הנכונה בנושא, כי פשוט לא הובנו הדברים כראוי.

כל הדיון כאן התמקד על הסמינטיקה, אם אפשר לכנות מישהו צדיק, אז זה יעשה טוב לו על הנשמה או לאו. ולא התקררה דעתו של מאן דהו, עד של הצהיר על גדר חדש איך הופכים לרשע: מי שאומר שאי אפשר להיות צדיק! הלכה חדשה! אבל הסמינטיקה זה דבר צדדי, כאן יש להתמקד בתוכן.

אתחיל בדוגמא מהחיים:

יש ציירים גדולים וחשובים, אך אפילו עם כל ההשתדלות מעטים יהפכו לפיקאסו, יש ספורטאיים חשובים, אך מייקל ז'קסון יש אחד. וכן בכל תחום ותחום, מעטים הם שמשיגים השיא. יש בשיא שבכל תחום, משהו המתחמק מהגדרה, משהו מלאכי או מכשף שאי אפשר לחקותו ולהגיע לרום פסגתו.

הקורא את כתבי החסידות הראשונים וכן עולמו של הזהר והאר"י ושל"ה, רואה שמדובר באנשים שחיו בעולם שמעבר למושגים שלנו, דיברו ותבעו על רוחניות גבוהה כזאת, על תיעוב אינסטיקטבי וטבעי לעולם ומלואו,

באמת גם בספרי מוסר שקדמו לקבלה, מדברים על דרישות רוחניות, שהם שמיימיות לגמרי. מי יכול לקיים את הבטחון שבחובת הלבבות? את הדביקות המבואר בספר הישר המיוחס בטעות לרבינו תם?

בספרים אלו מתואר למשל, שהיו אנשים שכאשר עסקו בתשמיש עשו אותו כהנחת תפילין - בלי שום תאווה כלל.

ברור, שאצל צדיקים אלו מבית מדרשו של המגיד ממעזריטש חיו כך באמת, כך מתרשם בכנות מי שמעיין בספרי ר' לוי יצחק מבארדיטושוב וחביריו, רבי אברהם מקאליסק, רבי אילמלך מליזענסק, החוזה מלובלין המגיד מקאזניץ, הם דיברו על תפילה רק להקב"ה בלי שום רצון עצמי כדבר מובן מאליו.

הוי חיים זה בא להם מחשיפתם לעולמות גבוהים נעלים, משוללי גופניות, לפי השקפה זו (גם אלו שדגלו בהשכלה רציונלית כמו האבן עזרא ואחרים, חשפו את עצמם לעולם השכל עולם המלאכים כידוע). ואני מודע בפורום זה לא מאמינים בקיומם אבל כך הם חשו והרגישו (ולו יהא, שכפי שיטענו כאן, שזה דמיון (ואין אני נכנס כאן ל"הוכיח" את קיומם האובייקטיבי של עולמות רוחניים), הרי בפועל חיו ב"דמיון" כזה רוחני ומבהיל, שלמעשה השפיע עליהם עמוקות וחיו על רמה כזו.

כאשר חסידות היתה עדה ליחידי סגולה בלבד - קהילה אליטיסטית סגורה, לא הי' צריכים לתרגם מצע זה לשפת הציבור הרחב, כי הלא יחידי סגולה הם ולבם פתוח כפתחו של אולם. אך משנפתחו שערי חסידות לקהל הרחב, היו חייבים ליישם השקפת עולם זז, לאנשים שאינם ברמה כזאת. אנשים אלו נמשכו לחסידות משום הבשורה הרוחנית הטמונה בה, אך לא יכלו להעפיל למרומיה. אנשים אלו הפכו למתוסכלים רוחניים, למורמורים , הם חשו את עצמם דחויים מעולם קסום וקדוש.

דרכים שונות גיבשו מנהיגי החסידות בדור השלישי של החסידות, האיך לתרגם דרישות האמורות של דביקות, אהבה - לשפת הפרקיטיקה. ישב בעל התניא וניסה, מנקודת מבט זו שתיארתי לעיל, לגבש את דרכו המיוחדת וכתב את ספר התניא.

בספר זה גיבש תכנית מעשית לקהל החסידים הטוען שהצדיק - שלפי הספר משמע אותו אידיאל גדול מהחיים המבקש את האדם כל כולו ליהפוך למהות רוחנית - אינו הדרך הסלולה לרבים. מאידך, יש דרך אמצעית בינונית שאמנם גם ספוגה רוחניות ואהבה, אך בכל זאת יותר מציאותית. כמובן שתשתי השכבות הללו מובנות רק לפי הרף הגבוה שהחסידות הציבה לעצמה מלכתחילה. לפי השקפת עולם זו יש מקום לדירוג כזה.

מי שאינו מכיר בעולם ההוא כלל (כמו כן באתר) אז הדירוג לגמרי תמוה. אך בשביל אלו (שלועגים להם כאן כסהרורים, דעת המון וכו') שעולם זה הי' מציאות כמעט ממשית, ספר זה הי' בבחינת קרש הצלה ועזרה גדולה לתת להם הכלים והאפשרות לשחות בים הרוחניות שכה רצו.

הספר מבקש שיש אנשים מלכתחילה הם לא שייכים לרמה זו ולהם יש למצוא מסלול אחר להתקדם. גם במסלול ה"בינוני" יש רמות רבות והבדלים עצומים. אך כולם הם ברי הישג למעמד הבינוני. בכל זאת אין בעל התניא פוטר את השואף לשאוף לצדיקות, אדרבה נוא מעודדו לכך, אך טוען שאין להיות מתוסכל מכך, כי אין דרישה מאדם כזה לדרגה כזאת.

וכעת לסמינטיקה. ראשית, כמובן שאצל החבדניק הבינוני הוא דרגה מאד גבוהה, ופשוט החליף את השפה השגורה, מה שהעולם קוראים צדיק, החבדניק יקרא "בינוני", ואם אתה מתעקש לקורא לכך צדיק (והרי גם התניא מסכים שיש "צדיק בדינו"), שיהי' לך לבריאות, תקרא לכך צדיק, אבל העולם שפרש בעל התניא לא ישתנה בכך, אלא אם תכחיש שיש כאלו סוגי אנשים שיש להם כאלו תחושות על-עולמית. וסתם ל"תרץ" הקושיות של בעל התניא לא ישנה מאומה!

מלבד זאת, הטיעונים של מיימוני אין בהם בכדי לפרוך את דעת בעל התניא, כי בדוקא לא הביא תניא את "איקרי רשע" מהדין שכל היורד מחבירו נקרא רשע, אלא הביא מסוגיות שמשמע שיש להם דין רשע וכדבריו מצינו בשאר פוסקים, כגון החיד"א למשל, שעובר על מצות עשה נקרא רשע, ונמצא המבטל תורה לרגע כשיכול ללמוד נקרא רשע הלכתי.

ואסיים בעוד נקודה הצדיק המנהיג אינו קשור כלל ל"צדיקים" המבוארים בספר התניא. שם מדבר על סוג מסויים של תחושות הנפש שאין לכך שום קשר לצדיק האדמו"ר החסידי לפי השקפת החסידות, יכול אדם להיות צדיק גמור ועדיין אינו מתאים לאופי הצדיק המנהיגותי האידיאלי כלל.

נב: כהדגשתי, בתגובה הקודמת,דברים על אופיים הרציונלי של אנשים בפורום כאן, לא באתי לזלזל ח"ו, רק להדגיש שאני מודע שאני מדבר לאנשים שכל סוג חשיבה זו זר להם, ולכן הייתי מוכרח להדגיש שאני מודע להפער העצום שיש ביני לבין קוראי הדבר.

מסתברא,

איני יכול לדבר בשם אחרים, אבל אני יכול להצביע על דברים שנאמרו בפורום המורים שצורת החיים אותה הזכרת, לא רק שאינה זרה לרציונאליות אלא מבטאת את הרציונאליות במיטבה.

העובדה שהשתמשו במונחים מיסטיים, אם כי היא יכולה להפריע לדיוק המחשבתי, אבל כל שהתחושה היא בריאה ורק שלא מוצאים מילים מדויקים, הרי זה המקסימום מבחינתם.

אם יש תלונה, זה על המשתמשים בשפה זו כיום שאותם בני אדם משתמשים בחיי היום יום שלהם בשפה שהתפתחה בינתיים. לכן גם תחושותיהם נמצאות בסתירה ובנתק מהמציאות.

הרש"ר באגרות צפון [הלא מצונזר] אגרת י"ח בנוגע ללימוד הקבלה, מתייחס לנקודה זו.
"הרי הוא כלי מחזיק ברכה לעצם אותה הרוח של התנ"ך והש"ס [ה' א-ל יחיד ומיוחד והתורה גילוי רצונו וכו' כדלעיל שם]; אלא שאחר כך הבינו גם בו הבנה מוטעית ומצערת: דבר שהוא תנועה עולמית והתפתחות מתקדמת [בפענוח משמעות המצוות] הובן כמנגנון קבוע ועומד; ודבר שהוא חזיון פנימי [המקשר את האדם לאלקיו], הובן כעולמות-דמיון חיצוניים. משיצא אותו מקצוע לימוד לאור העולם, פנו הלבבות אם אל אותה ההתפתחות החיצונית של חריפות הפלפול בתלמוד, או אל אותו לימוד המעורר גם את הרגש. ואילו השיגו אותו לימוד בעצם טהרתו, אפשר שהיה הרוח מחדיר גם לתוך היהדות המעשית; אך כיון שהובן הבנה מוטעית, - נהפכה היהדות המעשית בתוך אותו לימוד לפעולה של השפעה על עולמות תיאוסופיים ודמיוניים או לאמצעי של התגוננות מפניהם."

אגב, מסתברא, מאמר המונח בין מסמכיי שונה על ידי לפי הבנתי. אבל כעת למענך החזרתי את הנוסח המקורי והשארתי כמה סוגריים של הוספותיי. אז נא בקריאה ראשונה התעלם מהם.

בקצרה; לכל דור ואדם השפה המחברת אותו למציאות וכאשר הוא משתמש בשפה שלו להתקרב אל השם מה טוב, אבל אם בשפה שמנתקת אותו מהמציאות מה לא נעים, כי היא הופכת אותו להפכפך!

מקוה שהובנתי!