תשובתו של ישעיהו ליבוביץ

כאחד שגדל מנעוריו ועד הנה על שיטת הרמב"ם.
כאחד שמוקף בהרבה בני אדם יודעי רמב"ם לכל עומקו והקפו.

הבעיה של ליבוביץ הכחשת "עולם הבא" "תחיית המתים" (במשנת הרמב"ם כמובן)


כל השאר זה ניואנסים, רמב"ם בדמות רבנית, רמב"ם בדמות פילוסופית, אבל זה כבר לא עקרוני.

יש כמובן עוד דברים לומר, אבל זה הלוז של הענין.

מציץ_ונפגע,

כתבת: בהודעתי האחרונה הסברתי את המושג רחום וחנון באופן שמתיישב עם הדרך שבה אנו תופסים את המושג הזה.
לעניות דעתי, ההסבר לכאורה שכתבת כאן סובל מבעיית השמיכה הקצרה. אתה מושך אותה כדי לכסות את בעיית השכר והעונש, אבל חושף את שאלת שליטתו של הבורא בבריאה, הן מהצד הרעיוני והן מהצד ה"אמפירי", דהיינו סתירה של טקסטים מקראיים ומאוחרים יותר.

עוד אני סבור, שבמהלך הזה אפילו לא יצא שכרך בהפסדך, שכן לא ברור כלל (לי הקטן והעני וכו') שהרווחת משהו. הזיהוי של "שכר ועונש" עם חוקי הטבע או עם עצם הבריאה, מייתר את רחמנות הבורא, במקום להפוך אותה למין סוד טמיר שצע"ג. השאלה אם קיום בכל דרך עדיף על פני אי קיום, היא לגיטימית, אבל אינה קשורה למושג הרחמים. בשפת בני אדם, זה האחרון שריר רק בהקשר של קיום. דוגמה פשוטה מחיי היום יום (לא שלי, ב"ה) היא אב שמתעלל בילדיו. לשיטתך, הוא זכאי לתואר אב רחמן משום שהביא את צאצאיו לעולם, שזה חסד אשר שקול כנגד כל העוולות שישית עליהם אחר כך. אלא שהמושג "רחמן" מיותר כאן, משום שעצם ההבאה לעולם גלום במילה "אב". לשון אחר, בפרשנות הזו, אין אב שאינו רחמן. (כדי להניח את דעתה של אמשלום, הדברים אמורים גם באם אלימה).
לחילופין, האמירה שיש רחמים במעשי הבורא אבל איננו רואים אותם, שקולה לטענה שאי אפשר להוכיח שהאל אינו רחמן. אלא שבטענה הזו, אפשר להחליף את המילה "רחמן" בכל שם תואר; רק מפאת כבוד המקום (תרתי משמע) לא אתן דוגמאות.


תוקן על ידי - יבוסי - 25/09/2005 7:08:21

דרום חוקר,

ליבוביץ' לא היה הראשון שהאשים את הרמב"ם באי אמונה בתחית המתים (כיצד אתה ומכריך מסבירים את השמטת העניין כליל מהלכות מלך המשיח?). כאמור, אי אמונה זו יוחסה לרמב"ם עוד בחייו, והיא נתלתה בהשקפת עולמו האריסטוטלית שכביכול ראתת בשיבת הנפש לגוף חומרי מעין הפחתה.

לגבי הבנת העוה"ב, לענ"ד קשה להבין את הרמב"ם ללא מושג כזה לאור דבריו הגלויים במורה על הישארות השכל. ואולם, אף כאן, קדמו לליבוביץ' פרשני הרמב"ם הרדיקליים ביה"ב וקרוב לתקפותנו שחשדו את הרמב"ם בכך.

אני לא חושב שליבוביץ' חידש משהו ביחס לרמב"ם. ייחודו ופרסומו בא לו על כך שנתן ביטוי קולני למה שכבר טענו חוקרים ופרשני קודמים.

(אגב, באם אתה קשור למצדדי הרמב"ם מבית מדרשו של הר"י קאפח, אשמח אם תרחיב על דעת הרב קאפח בשיטת הרמב"ם בסוגיות אלו. שמעתי שבעניין תחה"מ הוא סבר שהרמב"ם פירשה כפשוטה).

מיכי

הפילוסופיה של הרמב"ם היא הדרך להגיע לאמת שהיא זהה עם "הכרת ה'" והמו"נ הוא ספר הנבואה, אתה מציע שמליבוביץ היינו צריכים לצפות לדרך מתוחכמת יותר להכרת ה'? הכרת ה' של הנביאים יכלה להיות יותר ברורה אם הם היו חיים בימינו?.

דרום חוקר,

איפה? באיזה ישיבה קדושה יש אפשרות לתלמידי חכמים ללמוד רמב"ם לכל עומקו והיקפו, מורה נבוכים הקדמותיו וכו',אפילו משנה תורה לא נלמד לכשעצמו כמשנה מסודרת, כשיטה. אלה המתיימרים להיות גדולים לומדים אותו שם?(ראה האשכול של מיימוני "בני בראון ניצחונה של האמונה התמימה"

ר' יבוסי

הדימוי לאב שמתעלל בילדיו אינו במקומו. ההתעללות בילד אינה מהווה תנאי לכך שהילד יוכל לבוא לעולם. מכיוון שכך יתכן שאכן אפשר לומר שהאב עשה חסד עם הילד שהביאו לעולם (לפי הדעה המופיעה אצל פילוסופינו, כמו רס"ג, שעצם מתן הקיום הוא חסד לאדם), אבל העוול שעשה אחר כך אינו שקול נגד זה. שאלה אחרת תהיה לנו במקרה שבו משום מה אין דרך להביא את הילד לעולם מבלי שיעבור התעללות כלשהי. נצטרך אז לשאול את הילד אם היה מעדיף כלל לבוא לעולם מאשר לבוא לעולם בדרך כזאת . זאת שאלה לא פשוטה, אבל איני בטוח שהתשובה חיובית.

אם אנחנו מקבלים את הרעיון שלמשל בלי בחירה חופשית לעשות דברים רעים מאד , משהו חסר בעצם הקיום , אז יש כביכול לבורא דילמה , האם לברוא עולם שבו דברים רעים אינם יכולים לקרות , אבל לבני אדם אין בחירה חופשית , או עולם שבו יש בחירה חופשית אבל בני אדם יכולים לעשות לזולתם דברים בלתי הפיכים.

הרמב"ם סבור שגם לא-ל בעצמו אין מוצא אחר בהפיכת הנמנע לבלתי נמנע . גם הא-ל פועל בתוך אילוצים מסוימים , הנגזרים על ידי טבעם הלוגי של דברים (מובן שהרמב"ם לא הבין במושג לוגיקה את מה שאנחנו מבינים בו והוא סבר שיש למשל מושג של אדם שאם בוראים אותו הוא חייב להיות בעל תכונות מסוימות וכו').

בשפה פשטנית , אחריותו של הא-ל למתרחש בעולם , לשיטת הרמב"ם, היא לא ישירה , כי הוא נותן לדברים לקרות מעצמם. אחריותו היא דרך הכללים שקבע להתנהלות העולם. אבל אם אתה רוצה לבקר את הא-ל , על כך שברא את העולם בצורה זאת ולא בצורה אחרת, עליך להבין את האילוצים הלוגיים (לפי הפילוסופיה האריסטוטלית) שבהם פעל כאשר קבע את הכללים האלה. המוצא האחר היה בקביעת כללים אחרים , אבל הכללים האחרים לא היו בהכרח טובים יותר. להגיד שהא-ל הוא רחום וחנון , פירושו שבמסגרת האילוצים , הבריאה היא אופטימלית. אם יש כאן משהו שיש לייחסו למידת הרחמים באופן מיוחד , הרי הוא זה, שהבריאה היתה יכולה להיות פחות אופטימלית (בהתחשב באילוצים הבלתי ידועים לנו) ורק מתוך רחמים (מה אנוש כי תזכרהו וכו') הבריאה בבסיסה טובה ליצורים .

יתכן שזהו הפירוש במה שאמר הא- ל לאיוב, איפה היית ביסדי ארץ? אינך יכול לבקר את הא-ל אם אינך יודע מה מעורב בבריאת עולם .

מובן שאתה יכול לטעון , שאין כאן הוכחה אמפירית לכך שהא-ל הוא רחמן, אלא דחיית האפשרות להפרכת טענות הדת. בוקר טוב אליהו. האם זו הטענה הדתית הראשונה שנתקלת בה, שהיא בלתי ניתנת להפרכה? אבל, אם אינך פוזיטיביסט לוגי , גם טענה שאינה ניתנת להפרכה אמפירית, יכולה להיות בעלת תוכן משמעותי.

נקודה נוספת היא שאני חושב שהביקורת שלך נובעת מכך שאתה בא מתוך התפיסה המקובלת של הזקן בשמים שהכל נעשה ברצונו. אבל הרמב"ם לא סבר שיש לייחס לא-ל אותו סוג של רצון שרירותי כמו שיש לבני אדם. הרמב"ם סבר שיש חכמה עליונה שקובעת את סדר הדברים כיצד הם צריכים להיות . בעקבות הפילוסופים היוונים, הוא סבר שיש זהות בין האמת והטוב , בין החכמה ובין הצדק. ויש גם זהות בין רצון הא-ל לבין החכמה העליונה.

במסגרת הזאת , אכן נכון שאי אפשר לייחס לא-ל רחמים באותה מובן שמייחסים אותה לבני אדם, כסוג של רגש שמשפיע על שיקול דעתם , אלא בתור מידה טובה שמתגלמת בסדר הדברים האובייקטיבי. הרמב"ם היה שולל את ייחוס מידת הרחמים להקב"ה, על בסיס אחר לגמרי , שאין לייחס לא-ל רגשות ו'התפעלויות'. לפי הרמב"ם , בכל מקום שנאמר בתנ"ך משהו שמייחס לא-ל מידה של כעס או רחמים או אהבה, יש לפרש זאת כמשהו שמתגלם בפעולותיו בעולם אם אתה חושב שזה מרוקן מושגים מתוכנם , יתכן שאתה צודק. אבל זו מלכתחילה שיטתו של הרמב"ם (ולענ"ד, לא רק שלו) שהתנ"ך כתוב בצורה של משלים שאין להבין אותם על פי פשוטם.

כל הדברים האלה נובעים מהשקפה פילוסופית מסוימת , שקשה לאדם המודרני להבין אותה . אנחנו, לא רק שאיננו מקבלים את טענות הפילוסופיה היוונית/ערבית, אלא מתקשים גם להבין את הלוגיקה שלה, את המסגרת המושגית שלה. אנחנו לא מבינים רעיונות כמו חכמה עליונה שקובעת מה הוא סדר הדברים הראוי ואינה משאירה מקום לרצון שרירותי , בודאי שקשה לנו עוד יותר ליישב את הרעיון של אחדות החכמה והרצון (אם יש בדברים הכרח על פי החכמה , מה מקום יש לרצון שאמורה להיות חופשית במהותה?). אם אנחנו רוצים להבין השקפות כמו אלה של הרמב"ם, אנו צריכים להיות מסוגלים לחשוב מתוך ההנחות שלו וזה לא פשוט.

השאלה הנשאלת היא איזה רלוונטיות יש לפילוסופיה כזאת לאדם המודרני? לייבוביץ סבר שלבד מהיותו של הרמב"ם פילוסופי ימי ביניימי , הוא היה גם הוגה דתי. ההגות הדתית שלו מתלבשת בתוך הפילוסופיה שלו , אבל ניתן לדחות את החלק הפילוסופי ולקבל את החלק הדתי. במה שנוגע לענייננו , לייבוביץ סבר , שמעבר לשיקולים פילוסופיים על סדר העולם והחכמה העליונה וכו' , הרמב"ם חידש כאן השקפה דתית ששוללת את סוג האמונה הפשוטה , שרואה בא-ל זקן בשמים שדואג לנו כאב רחמן ושאנו בניו העומדים במרכז עולמו. הדתיות האמיתי היא זו שבה האדם מבין שעולם כמנהג נוהג ושהא-ל אינו פונקציונר של העולם והסיבה להיות עובד השם אינו בגלל מה שהא-ל עושה בשביל האדם.

לצערנו או לא , לייבוביץ שלל התפלספויות תיאולוגיות על טבעו של הא-ל . הוא לא ראה בדיונים כמו שאלת התגלותם של הרחמים האלהיים בעולם המעשה , דיונים דתיים רלוונטיים. מעבר לקביעה שעולם כמנהגו נוהג וש"הא-ל אינו פונקציונר של העולם" , הוא לא היה מוכן לדון מה סוג היחס שמתקיים בין הא-ל לעולם. הוא לא היה מוכן לדון אפילו במשמעות הקביעה שהא-ל קיים, מעבר לכך שהאדם מחוייב בשמירת מצוות. הוא כנראה היה רואה בשאלה כיצד לפרש את דברי התנ"ך על היותו של הא-ל חנון ורחום, שאלה לא מעניינת. השאלה היא האם סוג הדתיות הזאת ששוללת את הדתיות הרווחת כיום, יש לה מקום לגיטימי ביהדות. על כך אני חושב שהתשובה חיובית . ואני חושב שטיעונים מן התנ"ך לא רלוונטיים בהקשר הזה. זהו מה שלייבוביץ לוקח מן הרמב"ם , לא את הפירוש הפילוסופי לעיקרי הדת, שלדעתו אינם באים אלא ליישב את היסודות הדתיים/עקרוניים במשנת הרמב"ם , אלא את העקרונות האלה עצמם ללא היישוב הפילוסופי.

יש להוסיף כאן עוד בעניין יישוב ההשקפה הדתית עם התנ"ך. לייבוביץ, כידוע, סבר שהתנ"ך אינו ספר היסוד של היהדות בזכות עצמו. יסוד היהדות היא לדעתו תורה שבעל פה. התורה שבעל פה היא המקדשת את התנ"ך . אני חושב שלייבוביץ היה אומר שאם יתברר , למשל, שמבקרי המקרא צודקים והתורה נכתבה בידי בני אדם שונים בזמנים שונים ואז נערכה לספר אחד, לא יהא בכך משום ערעור יסודי על האמונה. לא תהיה לו ,כנראה, בעיה גם לומר שדברים מסויימים בתנ"ך נכתבו מתוך תפיסה מסויימת שכבר הלכנו מעבר לה. בדיוק כפי שהוא אינו רואה שום בעיה בכך שהתנ"ך אינו מתיישב עם המדע. אותו דבר יכול להיות נכון גם לגבי זה שנאמר בתנ"ך שהא-ל הוא רחום וחנון , שזה נאמר בזמן שהיה לבני אדם תפיסה מסויימת לגבי מהות האלוהות , אבל שהתפיסה הזאת אינה עניין של יסודות היהדות.

המצב דומה למה שכתבנו מקודם בנוגע לרמב"ם. לרמב"ם היתה תפיסה פילוסופית מסויימת שאיפשרה לפרש באופן מתקבל על הדעת, לפי הנחותיו, את היותו של הא-ל רחום וחנון. אבל העובדה שאנו כבר לא נוקטים באותה תפיסה פילוסופית, אין פירושו שיש ביננו לבין הרמב"ם פער בתפיסה הדתית. באותו דרך יתכן שהתפיסה התנכ"ית על הרחמים של הא-ל נובעים מתפיסה פילוסופית מסויימת שאינה חייבת להיות מקובלת עלינו כתנאי לקבלת הדת.

תוקן על ידי - מציץ_ונפגע - 25/09/2005 14:28:52

ריב וממללא הנכבדים

אכן אני באתי מבית מדרשו של הר"י קאפח, שם לומדים רמב"ם לכל עומקו והקיפו.

הרב קאפח תמיד טען כנגד ליבוביץ, והרי דברי הרמב"ם בעד האמונה בתחיית המתים ועולם הבא ברורים בספרו פרהמ"ש ומשנ"ת, כיצד ניתן להכחיש זאת?

תחיית המתים היא נס, ואין הבדל בין נס זה לשאר הניסים. מי שמכחיש נס זה, בעצם טוען שה' לא עושה ניסים.

בנוסף, בתימן נשתמרו עד הדור האחרון 2 נוסחים של איגרת תחיית המתים, 2 עותקים אותנטים, כך שממש אי אפשר לטעון זיוף לאיגרת מבוארת.

כעת נבאר קצת את הדברים
ידוע הדבר, שר' יעקב עמדין, הוכיח בהוכחות מופתיות שאת ספר הזוהר לא חיבר רשב"י.

לאחר מכן, המשיך ר' יעקב עמדין, וסבר שגם את ספר מורה הנבוכים, לא חיבר הרמב"ם של פרהמ"ש ומשנ"ת.

מדוע? ספר מורה הנבוכים לא מזכיר כלל את תחיית המתים, בנוסף, הספר בנוי על משנתו של אריסטו, ועולם הבא לא קיבל בו דגש.
אמנם נידונו נושאים הנושקים אליו, מהותה של הנפש, השכל הנקנה, ההתחברות לשכל הפועל, אבל הרמב"ם לא הזכיר בפירוש את העולם הבא.

מחמת שכך הם פני הדברים, כי אז החליטו כל אותם מפרשים נכבדים, או שאת מורה הנבוכים לא חיבר הרמב"ם הידוע לנו, או שדעתו של הרמב"ם במורה היא הקובעת, ומה שכתב בפרהמ"ש ובמשנ"ת זהו מס שפתיים למאמינים התמימים.

כנגד השיטה הטוענת שאת מורה הנבוכים חיבר רמב"ם אחר, נשיב, כל העולם מקצהו יודע שהרמב"ם המפורסם חיבר זאת, יש לכך עדות מכתבי יד בכל העולם, כך שזאת השערה מופרזת.

כנגד הטוענים לזיופה של איגרת תחיית המתים, כבר כתבנו למעלה.
בנוסף, די בפרהמ"ש ובמשנ"ת להוכיח שהרמב"ם מאמין באמונה שלמה בעולם הבא ובתחיית המתים. ומי שחושב שהרמב"ם נותן מס שפתיים למאמינים, אבל הוא כותב בדיות ושקרים, כי אז הוא עשה את הרמב"ם אישיות בעלת מידות נעלות (בציניות).

כעת לענין, ספר מורה הנבוכים בנוי כנגד משנת אריסטו, את תחיית המתים אין טעם להזכיר, ואת העולם הבא לא רצה הרמב"ם להזכיר במפורש, כי אז הוא יצטרך לפרש שהנפש היא הידיעה, ובידיעה תהיה ההשארות, בנוסף האדם בידיעתו מתחבר לשכל הפועל, מי שמכיר מושגים אלו, כי אז יש כאן מהפך עצום בתפיסה של מהות הנפש, והרמב"ם לא רצה להיכנס לכך, ולכן הוא לא דיבר בפירוש על העולם הבא במורה הנבוכים.

סוף דבר
1- צריך האדם להוכיח לעצמו אלו ספרים כתב הרמב"ם, פרהמ"ש, משנ"ת, מו"נ, וכו'.
2- צריך האדם להחליט בדעתו, האם הרמב"ם יכתוב שקרים ובדיות לרצות את ההמון.

ואז בעקבות מסקנתו של כל אחד, על 2 הנקודות הנ"ל, תהיינה המסקנות הסופיות, מהי דעתו של הרמב"ם.




תוקן על ידי - דרום_חוקר - 25/09/2005 19:45:49

בנוגע להשמטה של תחיית המתים מהלכות מלך המשיח (לא כתוב ברמב"ם שהמשיח חייב להחיות מתים).

בהתחלה מכחישים את מה שהרמב"ם בעצמו כתב (איגרת תחיית המתים), ואח"כ סוברים על הוכחות דמיוניות, שהם הוכחות מוצקות.

בתמציתיות
המשיח גם לא חייב לקרוע את הים, זה אומר שלא היתה קריעת ים סוף.

אין קשר בין זה שהמשיח לא חייב לעשות דבר מסוים, לעובדה שאותו דבר אכן יתרחש, הדבר נתבאר באיגרת תחיית בהמתים, וכל למדן מתחיל יודע זאת, אבל כאמור, בהתחלה מכחישים אגרות, ואח"כ גם טופלים על הרמב"ם דיוקי שוא.

השאלה בנויה על ההנחה, שתחיית המתים וימות המשיח יתרחשו באותו פרק זמן, אבל גם כאן, אם הרמב"ם דמגוג, והוא כתב תחיית המתים רק בגלל ההמונים, לפחות שיקראו מה שכתב בפרהמ"ש, קצת דיוק, קצת עמקות, לא יותר מדי, וכי הרמב"ם אמר אי פעם שתחיית המתים תתרחש בזמן המשיח.

גם כאן, אילו לא הכחישו את איגרת תחיית המתים, כי אז שם הדבר כתוב במפורש, תחיית המתים תתרחש אימתי שירצה ה', ואין קשר בינה לביאת המשיח.

אבל לאחר שמכחישים את דברי הרמב"ם באיגרת תחיית המתים, טופלים על דבריו דיוקי שוא.

כדאי לשים לב- כל דברי איגרת תחיית המתים צודקים ונכונים מבחינה הגיונית, ודוקא הטענות של ההכחשה של תחיית המתים, בנויות על דיוקי שוא, שכל למדן מתחיל יכול לפרוך אותם.

כך שמי שסובר שאת איגרת תחיית המתים לא כתב הרמב"ם, בעצם טופל על הרמב"ם גם דיוקי שוא, כנגד התשובות המוחלטות המופיעות באיגרת תחיית המתים.

עשו את הרמב"ם, גם כופר בתחיית המתים, וגם מדייק דיוקי שוא (מהל' מלכים).