| נשלח ב-26/3/2003 11:31 |
 |
| |
כוונת התורה ב"תשביתו שאור מבתיכם"
בשיחת ריעים חושבים, עלה הנושא בעתו ובזמנו (תוך שלושים יום לחג). הפירוש המוצע לפניכם נראה בולט מאד לעין האובייקטיבית המעיינת במקראות ובהלכות.
מלבד הפירוש, עלתה תיאוריה בנוגע למושגים ביעור וביטול חמץ. אני משלב אותה בהצעת הפירוש, כי היא מתאימה לו מאד, למרות שאינני מכיר מקור היסטורי לאימות התיאוריה. (אולי יעזרו לי ההיסטוריונים שבפורום!)
הלומד את הנושא הרחב של חמץ ומצה בצורה מעמיקה, נוכח לדעת שהעיקרון הוא תת-מחלקה של העיקרון הראשי לשחזר מחדש אחת בשנה את אווירת יציאת מצרים.
לשם כך על האדם מישראל להפוך את לחמו מחמץ למצה כשם שהוא הופך אחת בשנה את מושבו מבית לסוכה.
רעיון זה מובע לא רק בהימנעות מאכילת חמץ והקפדה לאכול אך מצה כלחם, אלא גם בהימנעות מהחזקת חמץ כלחם שבבית.
זאת אומרת שגם הלחם בקופסת הלחם בבית, אמור להיות מצה ולא חמץ. (דומה שישנה שיטה כזו גם לגבי הבגד המצויץ הנמצא בבית - תקנו אותי אם טעיתי.)
מובן מאליו שהכתובים "תשביתו", "לא יימצא" ודומיהם, מתפרשים מאליהם כמכוונים שיושבת החמץ ולא יימצא בבית בתור לחם הבית. לא נאמר בתורה "לבער" חמץ מכל נעל וכיס.
לחשוב שעוגיה שמצאה את מקומה בפינה נידחת בבית עקב גרירת אחת הילדות, דינה להיחפש, להימצא ולהיות נידונה בשריפה, מחטיא את כוונתה ואת יופיה של המצוה הנהדרת המאפיינת את חג חירות ישראל.
אבל מה לעשות כאשר "עמך" לא בדיוק עמד על הנקודה ולקח את הדברים במובן המילולי-טכני ללא הבנת הרעיון, עד כדי שגם חכמי העם השלימו עמו או התייאשו מלהשפיע על הלך הרוח?
עצה אחת טובה נמצאה בעם החכם והנבון. מטרת העצה, למצוא דרך שלא תילחם חזיתית בנוהג החיפוש והביעור אלא תוסיף "כביש עוקף" להשבתת חמץ. העצה היתה לחדש שמושגי ההשבתה ואי ההמצאות מתקיימים בעצם בלב האדם ולאו דווקא בשטח הקונקרטי. מכך נוצר מושג חדש אשר כנראה לא שיערוהו אבותנו בסיני, מושג ביטול חמץ!
בסוף, מה הועילו חכמים בהוספתם? שעם ישראל נשאר עם שני המושגים המחודשים "ביעור חמץ" ו"ביטול חמץ" ואת כוונת תורתו הוא עדיין עוקף!
זה מזכיר את תנועת החסידות. היא הוסיפה נוהגים מעוררי רגש על מנת "להחיות" בעם את רוח היהדות. במשך הזמן עברו גם נוהגים אלו לערימת ה"מלומדה" הכבידה מנשוא בלאו הכי.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-26/3/2003 13:23 |
|
| |
רציו,
נראה מדי טוב בשביל להיות נכון  ועל כגון זה נוהגים להקדים "לולא דמסתפינא הוי אמינא" [לולא חששתי הייתי אומר].
אולי באמת כדאי לחכות לדולים מהארכיונים?!
|
|
|
|
| נשלח ב-26/3/2003 15:30 |
|
| |
היסטוריה איני יודע, גמרא ערוכה אני יודע.
רואים באמת בגמרא ובמפרשים את העימות בין ביעור וביטול, דהיינו ההשבתה הפיזית והמחשבתית.
הגמרא מחפשת נימוק למה לבודק יש לבטל והראשונים למה למבטל יש לבדוק. אנו גם מוצאים פשרה של ביעור לחמץ ידוע וביטול לחמץ בלתי ידוע.
לפי דבריך, רציו, כל הנושא הוא סיבוך שהוליד סיבוך! מענין!!
|
|
|
|
| נשלח ב-28/3/2003 04:03 |
|
| |
רציו,
הרעיון שהבעת לגבי הימנעות מחמץ בפסח מתוך ה"הזדהות" עם סיפור יציאת מצרים מוכר וידוע. כך למדנו גם בגן. אבל איפה נובע מכאן שעל האדם להפוך את לחמו מחמץ למצה?
אני דווקא מבינה מכאן שאין להחזיק חמץ (ולא שהחמץ משנה את מעמדו).
כך גם לגבי הסוכה: הבית איננו הופך לסוכה אלא אנחנו עוברים מן הבית אל הסוכה.
למעשה לביטול חמץ ולבדיקת חמץ אותה משמעות ואפשר לנקוט רק בדרך אחת. המשמעות שלהם היא מעין "גילוי דעת" לגבי הסרת בעלותנו עליו. גילוי דעת זה נחוץ למרות שדבר שאסור בהנאה בעצם מופקע מרשות האדם לגבי חיובים (אדם שגנב פרי עורלה, למשל, לא יעבור על איסור גזילה), משום שלחמץ, כמו ל"בור" מ-4 אבות נזיקין יש מעמד של שייכות ובעלות השונה מהאחרים (ולמה באמת? ) וכאשר אדם מבטל את החמץ או משתדל לבער אותו מהבית, הוא מביע את ה"ויתור" הנדרש כדי לתת תוקף לחוסר הבעלות שלו.
אם זה כך, אין כאן "כביש עוקף" אלא שתי דרכים המובילות לאותה מטרה.
ומדוע מקובל גם לבטל וגם לבער?
אדם שמחליט לבטל רק באופן מילולי עלול להיתקל באיזו פרוסת לחם (גלוסקאה יפה?) בחג ולהיכשל באכילתה, דבר שעלול בהחלט לקרות כשמדובר באיסור לטווח קצר שהאדם לא מתרגל אליו ובטעות הוא עלול להביע בעלות על החמץ שמצא, ולכן מקובל לבער חמץ שאדם עלול להגיע לאכילתו.
ואדם שמחליט רק לבער את החמץ באופן מעשי, נדמה לי שבזה הוא כבר מכוסה מבחינת ההלכה.
אשמח לתיקון חוסר הדיוקים שלי והשלמת החסר.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-31/3/2003 07:06 |
|
| |
לומדת
תודה לך על סלילת הכביש העוקף לפי התלמוד וההלכה.
ההוכחה למשמעות האישית של חג המצות והסוכות, באה מתוך ההתבוננות בכלל המצוות של שני החגים המשנים את מצב האדם מישראל לשבוע ימים. כך מהנקודה ההגיונית הפשוטה שפעולה יבישה לא משיגה את המטרה לזכור בצורה מחייבת.
לגבי הוכחה מהמקורות יש לראות את סגנון הרמב"ם בסוף הלכות חמץ ומצה ואת התלמוד השוקל (לפני הכרעת נגד) שאין צורך לאכול מצה ולישב בסוכה למרות הכתוב שכן ודי בלא לאכול חמץ בחג המצות ולא לדור במקום אחר בחג הסוכות.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/4/2003 21:19 |
|
| |
רציו ותמי"ל,
מלבד מה שהזכרת, גם מהמאירי סוכה כ"ז המבאר את ההבדל בין ישיבת סוכה ואכילת מצה כל ז' לענין ברכה, מתבאר שהמצוה היא הקביעה של בית ולחם ולא המעשה היבש. לענין סוכה מסיק כן גם באתוון דאורייתא סוף כלל י"א.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/4/2003 23:18 |
|
| |
מישהו יכול להאיר את עיני מהי נקודת הגבול הפיזית בין חמץ למצה?
פעם שמעתי שהתהליך הבקטריאלי בשניהם שווה. מה שקורה לעיסה התופחת על ידי שמרים, קורה ביתר מהירות כאשר מכניסים לתנור עיסה שלא תפחה.
בכל מקרה מתקבלת אותה התוצאה, רק בשינוי אווריריות ועובי. הענין של 18 דקות אין לו בסיס מדעי.
ואולי הפסוק של 'ויאפו את הבצק... עוגות מצות כי לא חמץ' מתכוון לשני סוגי לחם שנהגו בימים ההם, אשר שונים רק מבחינה חיצונית, עקב ההבדלים בחפזון ההכנה?
תשובות מתחום הסימבוליקה והמטאפיסיקה של חמץ ומצה אינן רלוונטיות כרגע.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/4/2003 23:33 |
|
| |
רציו,
מה דעתך על 'לא יראה' הוא גם הוא כוונות על קופסת הלחם? או שמה 'לא יראה' שבשום פנים ואופן 'לא יראה לך'?
ואם פירושו שלא יראה בכל מצב, אזי יתכן וכאן תשובתך על הפירוש ב'לא ימצא' שנובעים אחד מהשני.
או שמה דווקא 'לא יראה' מוכיח שאין צורך בביטול כדי ש'לא ימצא', אלא ה'לא ימצא' הוא בשביל ה'לא יראה', ולכן יש צורך רק בבדיקה ולא בביטול.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/4/2003 08:29 |
|
| |
אקדמאי
המלה חמץ אינה זהה לתפיחה אלא משמעותה המקובלת, היא אוויריות ועובי המתלוים לתפיחה, ללא קשר עם התהליך הבקטריאלי!
ליוויק
'לא יראה' נאמר בחזרת משה לעם בסוף פרשת בא את שנאמר לו 'לא יימצא' באמצע הפרשה, אלא שמשה הוסיף את המלה לך. לכן מובן שזו היתה הצורה הנכונה להעביר לעם את ה'לא יימצא', בצורה חד משמעית.
וטו
תודה על הסיוע, אבל אין לי את הספרים שהזכרת. אודך אם תבהיר.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/4/2003 09:11 |
|
| |
רציו, ככה אתה חושב מתקבלים ההלכות בעם ישראל?
|
|
|
|
| נשלח ב-6/4/2003 21:37 |
|
| |
רציו,
הוכחת האתוון דאורייתא [בעיקרון, כי ייתכן שאיני מדייק להבדיל בין מה שלמדתי מדבריו לבין מה שלמדתי מכללות הסוגיא, אך אני מתכוין בעיקר לרעיון ולא לכתובת] היא מאחר ובתורה נאמרה מצוה אחת "בסוכות תשבו שבעת ימים", הרי על רעיונה להיות אחד. א"כ יוקשה איך כלול בה שני עניינים, ענין חיובי לישב בלילה הראשון וענין שלילי שהעיקר שלא יישב במקום אחר בשאר הימים [כמו שהיה בדרכים]? הלא מקרא אחד בלבד דיבר הכתוב? אע"כ שענין המצוה הוא מעבר המגורים כפי שכתבת למעלה בפתיחה. מעתה מובן שזהו דרך מעבר, שקובעים את המעבר בלילה הראשונה כמו שעוברים דירה וברגע שעברת דירה, זה כבר נקרא שהנך דר שם גם אם תלך אח"כ למלון.
וההוא אמינא של הגמ' לולא הגז"ש, שהזכרת, שהיה שייך שכל שבעת הימים וגם בלילה הראשון העיקר שלא ישב במקום אחר, היתה שעצם הכרזת התורה על ישראל שבניו דיירי סוכות ולא בית למשך שבעת הימים, מספיק בו כדי לקבוע את ההעברה [בדומה לטאבו]. לכך באה הגז"ש ללמד שלהעברה צריך מעשה דיור בפועל. [וק"ל למ"ד מצה בליל ט"ו בזה"ז רשות, שלדידי' וודאי האכילה שייכת לקרבן פסח ולא להחלפת הלחם, א"כ לדידי' לא יצטרכו בלילה הראשון לשבת בסוכה וצ"ע.]
המאירי שהזכרתי מבאר שא"צ ברכה בשאר ימי החג על אכילת המצה, מפני שאם כי יש מצוה לאכול אבל המצוה עניינה שלא לאכול חמץ. וצ"ע שהרי נאמר בתורה בלשון חיובי ולא שלילי, אע"כ כנ"ל בסוכה שעניינו מעבר הלחם הכולל בו קביעה חיובית הנעשית על ידי מעשה שלילי.
אבל מכאן לחידוש שלך שהעיקר הוא "קופסת הלחם", ישנה כברת דרך פוליטית-מסורתית ואולי גם הגיונית. כמובן שאתה לשיטתך שראוי לנו להתמודד עם חז"ל, הענין לפניך כמישור, אבל הרי זה ההבדל בין אסכולתי [ג'] לאסכולתך [ב']!
תוספת לינק להודעת קוני בפירוש הכתוב ממנו נלמד שאכילת מצה למעשה היינו אך בליל ראשון
תוקן על ידי עצכח ב- 22/05/2007 16:29:52
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/4/2003 04:43 |
|
| |
רציו
הערתך שביעור חמץ הוא 'דין בקופסת הלחם', היא מאד אטרקטיבית ובטוחני שהיו מתמוגגים עמה בעולם הישיבות.
אבל 'לא אתיא דרשא דרציו ומפקא מפשטא דקרא'. בשלמא את שכתוב 'לא יראה לך' ניתן לומר 'לך' היינו 'לך כלחמך', אבל תשביתו שאור 'מבתיכם' נאמר ולא ימצא 'בכל גבולך' נאמר!
|
|
|
|
| נשלח ב-7/4/2003 19:37 |
|
| |
רציו,
אם לא ראית, אני יכול להראות לך מצה תימנית, הנראית בדיוק כמו לחם, ורק צריך להאמין לאופה שלא עברו עליה 18 דקות.
ובכן, באקטריאלי או לא?
|
|
|
|
| נשלח ב-9/4/2003 06:36 |
|
| |
וטו וקוני, תודה על ההבהרות ועל ההערות.
להזכירך, קוני, שבלשון הגבורה נאמר לשון בית, "תשביתו מבתיכם" ו"לא יימצא בבתיכם" ואין זה סותר ל"קופסת לחם". הבית הוא המקום הטבעי לאיחסון החמץ למאכלו של האדם וכמובן שלאו דווקא הקופסא ובפרט שאין לנו הוכחה שהמושג "קופסת לחם" כבר היה קיים בשעה שניתנה תורה. נקודה נוספת בשני ציוויים אלה שמפי הגבורה לגבי ההשבתה ואי ההימצאות, שנאמר בהם "שאור" שהוא המחמיץ את הלחם ולא הלחם עצמו.
בדברי משה רבנו נאמר "לא ייראה" על שאור וחמץ יחד. במקום "בבתיכם" הנאמר מפי הגבורה, הגביל משה מחד את ה"לא ייראה" ל"לך" ומאידך הרחיב אותו ל"כל גבוליך" (שלכן לשון ראיה המתפרשת יותר למרחק מאשר המציאה הממששת). בדבריו העביר לעם את כוונת הגבורה. דבריו מלמדים את ההבנה הנזכרת מעלה, שהכוונה ל"לחם שלך" ואם כך הלחם שלך המיוחד לאכילתך, אז אינו ראוי להימצאות גם בכל גבוליך. דברי משה רבנו מסבירים את פירוש דברי הגבורה שכוונת "בתיכם" היא ללחם המאוחסן למאכל והשאור המוחזק להחמצתו.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/4/2003 06:44 |
|
| |
אקדמאי
פתחת כאן תיבת פנדורה נוספת בנידון (מלבד קופסת הלחם הנ"ל).
אם כדבריך שהלחם התימני אינו חמץ משום שלא עברו על עיסתו שמונה עשרה דקות, אז כך לגבי רוב או כל הלחם שאנחנו אוכלים יום יום. נדיר שתשהה עיסה שמונה עשר דקות ללא התעסקות. בנוסף, כיום עם הכלור הנמצא ברוב המימות, גם אחרי שעה לא מתחיל התהליך שהחל לאחר שמונה עשר דקות בזמן התלמוד.
אז הבה נבחון את הנושא מיסודו!
בתורה נתפסת המצה כלחם עוני ולחם חיפזון. כמובן שחמיצות בקטיריאלית, לא היא שעושה את הלחם ללחם עושר ורווחה, אלא התפיחה.
חכמנו הוזקקו לקנה מידה מוגדר לשיעור התפיחה הנחשבת "חמץ". הבחנת חמיצות בקטיריאלית עצמה, לא יכלו לשמש קנה מידה לתפיחה, כי כפי שכתבת אין לה נקודה מוגדרת ושמרי פסטור לא היו קיימים בזמן חכמנו. לכן לקחו סימני חמיצות מוגדרים כקני מידה. סדקים וצבע מוכסף לגבי השאור המחמיץ וזמן הליכת מיל ללחם הנחמץ. אלו הן נקודות מוגדרות.
כתוצאה מקביעת סימני החמיצות כקנה המידה לחמץ, מצאו התימנים פירצה בחוק loophole כדי לאפות לחם תפוח. אמנם לפי כוונת התורה המקורית הוא היה אמור להיות חמץ, אבל לפי קנה המידה שקבעו החכמים הוא ניצל מהגדרתו כחמץ.
כיום שהתפיחה הסטנדרטית נגרמת על ידי שמרים, הופך השימוש בשמרים כאמצעי תפיחה לקנה המידה ל"חמץ". יוצא מכך שלו היו קובעים בימינו את קנה המידה, היינו רואים בלחם התימני חמץ כמו הלחם הרגיל, למרות ששניהם לא שהו שמונה עשר דקות. לעומת זאת המצה ללא שמרים הנמכרת כל השנה כחמץ, היתה כשרה לפי הכוונה המקורית של התורה, גם אם שהתה העיסה יותר משמונה עשר דקות.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/4/2003 09:47 |
|
| |
רציו,
לולי הזהירות ממתן לגיטימציה מגזרית, הייתי משבח את למדנותך בפה מלא 
עם כל ההיגיון האובייקטיבי של "קופסת הלחם" שלך, אין צורך לומר שמושג הביטול נוצר כפתרון מאולץ ללקיחת מושג הביעור מעבר לפרופורציה [אם כי כתיאוריה, יש בה גאונות]. ניתן לומר שמושג הביטול נבע דווקא מהבנת מושג "קופסת הלחם" שלכן כל שלא היה שייך לקופסא היה בטל מאליו, מה ששייך לקופסא לא עזר בו ביטול ומה שגבולי דרש ביטול מפורש. אלא שמשם התגלגל מושג הביטול הלאה.
[באשכול "בעלות וקנין" נידונו הביטי ביטול החמץ:
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/Topic.asp?topic_id=292369.]
***
בענין התפיחה, נראה שהגיונך פותר בעיה ארוכת שנים, אבל להלכה לא ניטוש תורת אמותינו וכמו לגבי נוהג ה"מים שלנו"!
תוקן על ידי - ווטו1 - 4/9/2003 9:51:30 AM
|
|
|
|
|
