סודו של מורה נבוכים

בס"ד
ישנם שלוש חכמות בתורה א'.חכמת הטבע ב.חכמת השימוש
ג.חכמת האלד'ות ועל זה נאמר 'שלושת ימים אל תגשו אל אשה'
הסביר רבנו הרמב"ם בס' מורה הנבוכים שלפני שאדם עוסק בחכמת האמת עליו לעסוק בחכמת ההגיון=פילוסופיה
ומכאן תבין את דברי הגר"א שהיכן שמתסיימת חכמת הפילוסופיה מתחילה חכמת הקבלה של הרמ"ק,והיכן שמסיימת
חכמת הקבלה של הרמ"ק מתחילה חכמת הקבלה של רבנו האר"י
ז"ל הקדוש הרמ"ק דיבר בכללות העולמות ,ורבנו האר"י דיבר בסוד הפרצופים וצמצום אור הא"ס ב"ה.עיין בעץ החיים ש"א היכל א' ענף א"ק.

לא זכיתי להבין.

בס"ד
אני חושב שביארתי מספיק .
בקשר לכתיבת הס' מורה הנבוכים לרבנו הרמב"ם זת"ל
ראיתי להביא שני טעמים מס' הברית לרבי פנחס אליהו מוילנא זת"ל ח"א (פל"ב)האחד שראה את דורו שהוא דור אשר לו ברע
וקמו בו כמה אפיקרוסי ישראל שכפרו בכל כחשו בה' ואמרו לא הוא,ואלה הרשעים והמינים היו משחיתים בעם אלקי אברהם
ומסיתים ומדיחים אותם ונפל ממנו רב,ורבנו משה אוהב ישראל היה ירא את ה' מרבים וראה את דורו כי נבוכים הם ,ולא נאמנו את אל רוחם ,ובהיות שהוא ז"ל היה הראשון אדם בעניין זה ,עלה בדעתו קנאת ה' צבאות ולעמוד בפרץ עזה,וחשב מחשבות שע"י דרכי הפילוסופיא והמופתים אשר ילמד את העם ינצחו בהם את אנשי המשחית לבל יכולו להסית ולהדיח עוד ותשקע האש ,ולכן קיבץ דברי פילוסופי יון בו בספרו וחקר ותיכן מהם מופתים גדלוים על מציאות ה' ועל אחדותו
ועל שלילת הגשמיות ממנו ית' בדרכי ההגיון על דרך הגוים,
והייתה ככונתו רצויה כי חשבה לטובה ,גם ברוך יהיה ותהי משכרתו שלמה מעם ה' עושה שמים וארץ :
שוב שנית כי היה דבר ה'יקר בימים ההם אין חזון נפרץ בימי קדם,ולא ידעו מחכמת האמת כלל היא חכמת הקבלה ,כי לא נתגלה ספר הזהר עדיין ,וחשבו כי הן הן מעשה מרכבה והו הן מעשה בראשית זה סתרי תורה וזה רזיה ,כאשר כ' כן במפורש
במדע (פ"ב)וחשב כי זה הוא עסק התורה ובזה מקיים ודברת בם:
עכ"ד.

שי,
שמת לב שאתה סותר את עצמך, מחד אתה כותב שמי שכופר בקבלה הוא כופר לכל דבר ומאידך אתה טוען שהרמב"ם לא ידע ממנה.

עצם התרוץ הוא דבר שקשה לאומרו, כח אם כן לא הנחת לשום מחבר שום דבר שאמרו, כי תמיד תוכל לטעון שהוא אמר אותו מסבות אלו ואחרות, לא מפני שהאמין בדבריו.
רק בשביל ההקצנה, הגר"א בעצם האמין בפילוסופיה רק הואיל ובני דורו היו שטופים בקבלה כתב את מה שכתב. ברור ששום בן דעת לא יקבל את הטיעון הזה, אבל אתה בהבל פה אומר שזה מה שעשה הרמב"ם.
ופרט לכך, אתה נשמע לי חרדי ובתור שכזה עליך להאמין בירידת הדורות.

אריק,

בהתייחס להודעתך בעמוד הקודם...

א. איני סבור שעיקר החידוש בדברי הרמב"ם היא הכלת ראיית עולם מדעית (עם או בלי מרכאות, ואכמ"ל) כחלק מן ההלכה או כ'מעשה מרכבה'. בעיני, הגרעין המרכזי הוא השאיפה התמידית לתורה שאינה תורה למרות/בגלל שהיא אבסורד.

הדרך לתורה כזו בימינו אינה יחידה. יש שבהמשך לרמב"ם מנסים לזהות את המדע המודרני בתוך התורה (למשל ד"ר נתן אביעזר בספרו) או המזהים את לימוד הפיזיקה כמעשה מרכבה (ד"ר דרור פיקסלר במאמרו בעלון 'צהר' - שנדון כאן בעבר לאור השגותיו של הר"מ אברהם, שם).

מאידך, אפשרית דרך אחרת של מידור בין תורה במשמעותה הערכית לבין המדע והעמדתם על מישורים שונים שאין ביניהם זיקה של השפעה (למשל שיטת ליבוביץ', או שיטות דומות שבאות לידי ביטוי בפורום ומתמקדות בתורה כספר מוסרי ולא מדעי).

ב. גדולים וטובים ניסו לברר במה הרמב"ם האמין, ולא הגיעו למסקנה מוחלטת. לא כל מה שהרמב"ם מצא לנכון לומר, מבטא את אמונתו, וד"ל.

ג. שאלת חלות מאפייני הנבואה אליבא דהרמב"ם על נביאי ישראל צריכה עיון.

ד. אתה מציע להעמיד את התורה מעל המדע. איך בדיוק אתה מקיים את הנוסחה הזו? מתי אתה מאמין למדע ומתי לא? האם אתה לא מאמין למדע שסובר למשל שהשמש לא בא על הארץ (ברוח ריש מסכת ברכות לכבוד תחילת המחזור החדש בדף היומי) אלא הארץ באה על השמש?

ממללא,
כתבת:
<איני סבור שעיקר החידוש בדברי הרמב"ם היא הכלת ראיית עולם מדעית (עם או בלי מרכאות, ואכמ"ל) כחלק מן ההלכה או כ'מעשה מרכבה'. בעיני, הגרעין המרכזי הוא השאיפה התמידית לתורה שאינה תורה למרות/בגלל שהיא אבסורד. >

צר לי, אך לא ירדתי לעומק דבריך.

אריק,

הרמב"ם ניסה להראות שמדעי הטבע האריסטוטליים הם הם דברי התורה (ויתכן שהאמין בכך בעצמו). כיון שהיה משוכנע באמיתות המדע האריסטוטלי וראה בו משרת תכלית דתית עליונה הוא הגדיר אותו כמעשה מרכבה ממש שערכו עולה על לימוד תורה - בבחינת 'דבר גדול מעשה מרכבה, דבר קטן הויות אביי ורבא' כדברי הגמרא.

אני לא סבור שזהו העיקרון אלא רק דרך ביטוי של העיקרון. העיקרון, הוא נכונות הרמב"ם לקבל את תפיסת העולם המדעית ולא להתכחש לה באופן חלקי (חלק ניכר מהיהדות החרדית והדתית בת זמננו - שמאמין לפיזיקאי בדברים מסויימים) או מוחלט (שיטת ר"נ מברסלב, למשל).

הדרך לכך יכולה להיות הדרך שבה נקט הרמב"ם - פרשנות של התורה שמתאימה לראיה המדעית (נתן אביעזר), או דרך שמפרידה בין הערכים למדע (ליבוביץ' ובגרסה שונה כמה מתלמידי ר"ג בפורום) או אף בדרך שמתווכחת בכלים מדעיים עם התיאוריה המדעית - אך לא שוללת את עצם הכלים המדעיים (למשל הרב ד"ר הלפרין והרב ד"ר אברהם).

בס"ד
כתב רבנו הרמב"ם (בפ"ה מהלכות תשובה הלכה ה')וז"ל:
שמא תאמר והלא הקב"ה יודע כל מה שיהיה וקודם שיהיה
ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע ,אם ידע שיהיה
צדיק ,אי אפשר שלא יהיה צדיק ,ואם תאמר שידע שיהיה
צדיק,ואפשר שיהיה רשע ,הרי לא ידע הדבר על בוריו,
דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים,
וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה,אבל צריך
אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר ,כבר בארנו
בפרק שני מהל' יסודי התורה שהקב"ה אינו יודע מדיעה
שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שנים ,אלא הוא
יתעלה שמו ודעתו אחד,ואין דעתו של אדם יכולה להשיג
דבר זה על בוריו,וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא
אמיתות הבורא שנא' 'כי לחא יראני האדם וחי',כך
אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של הבורא ,הוא שהנביא
אמר 'כי לא מחשבותיימחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי'.
וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע היאך ידע הקב"ה כל
הברואים והמעשים,אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם הוא
ביד האדם ,ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך.
ולא מפני קבלת הדת בלבד נוגע דבר זה אלא בראיות
ברורות מדברי-החכמה ,ומפני זה נא' בנבואה שדנין את האדם
על מעשיו כפי מעשיו אם טוב ואם רע ,וזה הוא העיקר
שכל דברי הנביאות תלויין בו ':עכ"ל
יוצא לנו מדברי הרמב"ם ז"ל שאין הקב"ה מתערב בבחירת
האדם,ואין סתירה בין ידיעת ה' לבין בחירת האדם
ושהאדם נידון כפי מעשיו אם טוב ואם רע.
ובעניין זה הודו לו חכמי הקבלה ומבואר בתניא לק"א פ"ב
בהגה"ה שכ'וז"ל :'והודו לו חכמי הקבלה כמ"ש בפרד"ס
מהרמ"ק וגם לפי קבלת האר"י ז"ל יציבא מילתא בסוד
התלבשות אור א"ס ב"ה ע"י צמצומים רבים בכלים דחב"ד
דאצילות,אך לא למעלה מהאצילות וכמ"ש במ"א שא"ס ב"ה
מרומם ומתנשא רוממות אין קץ למעלה מעלה ממידות ובחי' חב"ד נחשבת כעשיה גופניית אצלו ית' כמ"ש 'כולם בחכמה עשית'.עכ"ל.זאת אומרת שאין סתירה בין דברי הרמב"ם
הנ"ל לקבלת הרמ"ק והאר"י ז"ל רק שהוא מדבר עד עולם
האצילות אך לא למעלה מהאצילות.

בס"ד לגבי השלוש חכמות שהם חכמת-התכונה חכמת-הטבע וחכמה האל-הית עי' בס' מורה הנבוכים ח"א (פל"ו)בביאור הרב שם טוב שהביא רמז לזה מהרמב"ם עצמו במורה הנבוכים 'שלושת
ימים אל תגשו אל אשה'.עש"ה.

הצ'' שי בוארון

אני מקפיץ אשכול זה לצורך שאלה בפרק האחרון של המורה.
הרמב"ם קובע בהתחלה שהשלמות המוסרית היא רק בין אדם לחברו ואין לה משמעות אם האדם היה חי לבדו והיא רק תשתית לשלמות הדעות, אולם הוא מסיים:
<

.

תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 25/10/2010 21:45:19

לבעל

עיין כאן:הגותו של הרמב"ם על רקע ההגות הכללית והיהודית / יצחק איזק ואלכסנדר ...

"הווה אומר שיש מוסריות המהווה בסיס לשלמות הדעות, ויש מוסריות הבאה אחריה. האם יש הבדל בין מוסריות שלב א' למוסריות שלב ב' פרט למוטיבציה?"

יש מוסריות שהיא תשתית לשלמות הדעות ויש מוסריות שהיא שלמות הדעות עצמה. 

האחרונה חורגת ממה שאנו כיום רגילים לקרוא בשם "מוסריות" - כי כיום מקובל להשתמש במונח זה רק במובן של יחסים שבין-אדם-לחברו  -- וזאת בעקבות הליבראליזם שהפך לאידיאולוגיה השלטת [בין במודע ובין בלא מודע] במערב בחצי השני של המאה ה-20. במובן מודרני זה, אין בכלל מובן למוסריות על אי בודד.

אבל למשל קאנט, כאחת הדוגמאות למוסריות בספרו "הנחות יסוד למטאפיזיקה של המידות", מביא את החובה על כל אדם לפתח את הכישורים שלו. מי שמזניח זאת, קובע קאנט, עובר על הצו הקאטגורי [וחשבונו עמו. ראו שם].

קאנט ספציפית ירש רעיון זה מאריסטו [שירש רעיון זה מאפלטון] --  שטען שהטוב של כל דבר הוא התכלית [טלוס] שלו והאושר של כל דבר הוא היותו מגשים את תכליתו [אנטלכיה], היותו הופך את ה"בכוח" ['דינאמיס' ביוונית, 'פוטנציאל' בלטינית] ל"בפועל" ['אנרגיה' ביוונית, 'אקטואל' בלטינית]: "כל דבר למען הטוב שלו וכל הטובות למען הטוב..".

המוסריות הזאת היא איפוא דיי אוטיסטית ואיננה ממש דורשת קיומם של אנשים אחרים כדי להתקיים.

אמנם אריסטו טען שחלק מההגשמה העצמית היא חיים חברתיים ואזרחיים - אבל שימו לב: מה שמוסרי בחיים אזרחיים, לפי אריסטו, איננו החסד שאנו עושים עם הזולת , אלא ההגשמה העצמית שלנו. הזולת הוא רק אמצעי לכך. 

תפיסות מעין אלו היו נפוצות יותר במהלך ההיסטוריה מהתפיסה העכשווית הקובעת שאין שום דבר יותר חשוב מהנוחות הפרטית. 

אלא שכמובן המחלוקת הייתה תמיד מהי אותה הגשמה עצמית. האם זו "הפקר דם ונפש/למען ההוד הנסתר"? או שמא זו לימודי פילוסופיה? או אולי ביטול העצמי? או גילוי העצמי? או עבודת כפיים? או..?. 

תוקן על ידי רדףהשיג ב- 26/10/2010 09:40:39