שיר לכבוד שבת קדש - התדעו מי כתבו ?

בעל עגלה

זה מה שאתה מאחל לי, להיות אחד משני הת"ח של עגנון?
האם עלי לגלות, או למות?


עגנון כתב יפה יותר מביאליק, אך לא התרשמתי גם ממנו. לא מבחינה ספרותית (כבד מדי, והסגנון המיוחד שלו הוא מיוחד, אבל לא נעים לקריאה בעיני) ולא מבחינה תורנית.

אם אתה שואל אותי לטעמי בספרות, אז כבר ציינתי שאני אוהב את:
אורי צבי גרינברג (שבעיני הוא המשורר הלאומי).
נתן יונתן
פנחס שדה.

אני צריך להתאמץ כדי לזכור עוד. איני מעיין הרבה בספרות הזו...

אבל לעשות את ביאליק מרא דאתרא? על מה ולמה?
סליחה על הבורות, אבל אני מחכה להסבר.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

עלי להודות שהדיון שקראתי כאן על ביאליק בטרם כניסת השבת העכיר מאוד את השבת בביתי.

ראשית הובאה כאן יצירה של ביאליק (בעיוות הכותרת) והקוראים התבקשו "לזהותה". דומה הדבר בעיני למישהו שיחוד כאן חידה, לאמר: היכן מצינו "שנים אוחזין בטלית" וגו'.

רק במקום שגויים גמורים מהלכים בו יש (אולי) טעם בחידה כזאת על "שנים אוחזין". ורק במקום שאנשים שאינם יודעים דבר על ספרות עברית כותבים בו אפשר לצפות ל"חידה" כזאת על "אם יש את נפשך לדעת". אין משכיל עברי שלא יזהה יצירה זו מיד, מן השורה הראשונה ואילך. שמע מיניה, מי שמצאו טעם לחוד "חידה" שכזאת ודאי חשבו שקוראיהם אינם מכירים את הספרות העברית, לפחות לא זו של מאה השנים האחרונות. (השיר, אגב, נכתב בתרנ"ה).

עד כאן מילא. הרי אין הכל חייבים בהכרת הספרות העברית (ואפשר אפילו שיימצאו מי שיתהדרו בבורותם). אלא שאחר כך כתב כאן איש יקר וחכם מילות גידופין נוראות על חנ"ב. "ושם רשעים ירקב" הוסיף לשמו, היפוך למה שאנחנו מוסיפים לשמותיהם של רבותינו שהלכו לעולמם, קרי "זכר צדיק לברכה".

אכן,"שם רשעים ירקב" הוסיף לשמו, כשם שאנחנו עושים כשמזכירים את פטליורא, חמילניצקי והיטלר.

[דרך אגב, בין מפעלותיו של ביאליק, "ספר האגדה" שערך עם רבניצקי, ו"ששה סדרי משנה מנוקדים ומפורשים" (דביר תרצ"ב). וראה מאמריו של ביאליק "לכינוסה של האגדה" (אודיסה תרס"ח) ו"משנה לעם" (קרלסבד תרצ"ב). קשה לתאר מי שעסק באלה כשונא ישראל ידוע.]

ואח"כ הגדילו לעשות כאן,ובמקום להתנצל על פליטת הקולמוס הוסיפו שמן לבעירה. הטעם למילות הגנאי הבוטות הוא, כך הסבירו, שאי-שם אי-מי צירף שלא כדין אותיות שר"י לשמו של אדם אחר בתכלית... מכאן אנו למדים כביכול שאם מותר למן דהוא לירוק בפניו של אדם אחר שלא כדין, על אחת כמה וכמה מצווה היא בידינו שיש לרקוק על קברו של ביאליק...

...ואז קרא מישהו לביאליק "בהמה",ומישהו ביקש לדעת מה מותר ביאליק מנתן יונתן (משל שאל כאן מישהו,נניח, מהו בדיוק מותר ריה"ל מן הרב קוק זצ"ל.) על כך הוסיפו ציטוטין מפי איזה "ארי" אחד שנטפל בהתלהבות של אש אוכלת ל...שיר ילדים שכתב ביאליק על נדנדה בחצר...

קיצורם של דברים,יקירי,העיר שושן נבוכה.

המסקנה שלי היא שאי אפשר לדון כאן באופן רציני בביאליק, מפני שדברי הפתיחה בדיון משופעים בבורות ובעוינות, והאשכול כולו טובע בשופכין עוד בטרם החל הויכוח...

בעיני השתתפות בשיח כזה כמוה כהיענות להזמנה לדון ב"פסחים", כאשר המזמין מציע "לבאר" תחילה מדוע היהודים שוחטים ילדים נוצרים לקראת חג הפסח... הן לא יעלה בדעתו של בר תבונה ליטול חלק במין דיון שכזה...

עצתי היא שמי שלמדו את הרמב"ם ידונו בו, ומי שלא למדו את הרמב"ם ייכבדו וישבו ללמוד אותו. אם אינם רוצים ללמוד, אל יכתבו על הרמב"ם קונטרסים ואל יכנו אותו בשמות. לכל היותר יכולים מי שלא למדו לשאול שאלות מנומסות וזהירות את מי שלמדו, למען ישכילו הראשונים מחכמת האחרונים.

החלף שמו של בן מיימון בפסקא הקודמת בשמו של שיקספיר או גאוס או ניוטון או ביאליק, וירדת לסוף דעתי.

"יהי חלקי עימכם, ענוי עולם, אלמי נפש...צנועי הגות ועלילה...ממעטי דברים ומרבי תפארת...אמני השתיקה היפה..."

רעואל

תודה על התוכחה העדינה. ובוודאי שלא התכוונתי להעכיר את האוירה בבית כלשהו.

ספרות ומחקר הספרות אינם תחום שאני מתמצא בו (פרט, מעט, להרמנויטיקה). אבל, כמו שאומרים כל הבורים, אני קורא ואני יודע מה אני אוהב.

ואני מכיר את ההיסטוריה של חלק ממעשי ביאליק.

האם אין זה נכון שהוא היה שותף להוצאת ספרי חומש המיועדים לילדי ישראל החילונים, ובהם "תיקונים" ובעיקר מחיקות של כל מה שלא רצה שיעבירו הלאה?

האם ספר האגדה שהוציא נועד לקרב את החילונים החדשים של אז לתורה - או לספק תחליף כדי שלא יכירו את המקור?
ויש עוד דוגמאות.

אני מסכים שהניתוח של ארי אלון הוא מופרז, וכתבתי כך בעצמי. אבל אני עדיין סבור שהוא קלט את הרוח שמאחורי הדברים.
לא הכרתי כמובן את ביאליק אישית, ויתכן שהוא היה טיפוס שונה לגמרי מכפי שמצטייר לי, אך נראה לי שהוא ואלון שווים, כמו כל מי ששנה ופירש, בשנאה העצובה לכל דבר תורני יהודי אותנטי. געגועיו של מי שעומד בחוץ הם נוראים.

סליחה שאני נשמע כמו "יתד נאמן", אבל בנקודה זו אני חושב כמו יתד נאמן.

אם טעיתי, ואיני מכיר את ביאליק, אתה מוזמן לתקן אותי. ואשמח להודות שטעיתי. אם טעיתי.

בהזדמנות הראשונה, אעיין באנציקלופדיה על תולדות ביאליק, כדי לבדוק שלא טעיתי בהערכתי.

ושם הגנאי שציינתי שמור לכאלו שהזיקו לעם ישראל רוחנית, לא רק פיזית.

הרב קוק כתב פעם דבר מדהים, מזעזע - וכנראה נכון. הוא טען שההשכלה היתה תופעה חיובית - חיובית!! - מפני שהיתה ראקציה, בסגנון ההגליני, לתופעות פגומות שנתלו בעם ישראל במשך הדורות.
(נקודה שאני מאד מסכים איתה, והיא אחד הנושאים שבהם עוסק הפורום שלנו).
אבל גם אם הוא שירת תפקיד שההשגחה הטילה עליו, זה עדיין לא הופך אותו לצדיק.

ואת ההערכה שלו כ"בהמה", ואני מבין שהכוונה היא לאורח חיים בלתי מוסרי (שבולט לדעתי מתוך כתיבתו) לא אני כתבתי. איני יודע מספיק כדי לייחס לו כזו הערכה.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני היקר

בטרם אפנה לעיין בדבריו של חותן יתרו, אבאר.
תיתי לך שלא התכוונתי לסופם של אותם ת"ח, אלא לאופיו הנוח של אחד מהם (שאגב, למדקדק, היה "גיבורנער" ויש טעם בדבר)
וכמובן, בכינוי מרא דאתרא כיוונתי דברי לעגנון ולא לביאליק .
עגנון הרי הוא מתוק מדבש לטעמי והרי הוא לעניות דעתי השפלה הסופר העברי הטוב היותר שפעל במחוזותינו (ואין בכך למעט את כוחם של אחרים).

ואתה רעואל נכבדי,

כל האשכול הזה ואפשר שהפורום כולו אינם שוים שתעשה את שבתך חול . ובשל מה ? בשל העובדה שפגעו בכבודו של האי גברא יקירא חיים נחמן .
נו !
השיר שהוצג על ידי לא היה בבחינת חידה, ושווה בנפשך שהיטב ידעתי שחידה זו תיפתר על נקלה .
השיר הזה הובא ע"מ לדון באיש, בפועלו ובשניותו . והרי זו מלאכתנו בפורום הזה .
נראה שידיך רב לך בכך ואתה מוזמן למחול על כבודך ולעשות ימי חולך חול וליתן לנו להנות משפר אמרי פיך בעניינו .

עד כדי כך לא היה השיר בבחינת חידה, שאפילו את שמו לא שיניתי והרי זה השם המופיע ב"כל כתבי ביאליק", הוצאת דביר תרצ"ח (י"ג) .
הנה כי כן, אפילו אתה שבקי ורגיל אתה, יכול להחכים בפורומינו .
ואכן, אף לאזני הבלתי עדינה בעליל לא נעם הכינוי שר"י (למרות שהאיש, חובה לומר איננו בשום אופן "כוס התה שלי" . )
אבל אם אלבש את גלימת ר' לוי יצחק אומר שכינויו של רבינו המיימוני נבע דווקא עקב אותם פעלים וספרים של האיש אותם הזכרת, פעלים שרוח חכמי האמת אינה נוחה מהם .

ובהמה על שום מה ולמה ?
משום שהאיש היה גס רוח וידועים הדברים ועל אף גסות רוחו היה בעל כשרון בחסד עליון (עליון, אשר לא תמיד היה שגור על שפתיו).
אין לי שום עניין לפרוש כאן את ראיותי בעניין זה, שכן אף לכבודו של מי שאיננו עמנו, יהיה אשר יהיה, אפשר וצריך לחשוש . ויתכן שביטוי בלתי פרלמנטרי זה היה מיותר והנני אוספו אל חיקי ב - 2 ידי .

אמנם, לטעמך נפתח האשכול ברגל שמאל. הנה מוזמן אתה להטעימנו פניית פרסה הגונה וללמדנו את אשר לא ידענו .
והנני ניצב עתה בפניך כתלמיד בפני רבו.

בעל עגלה



אין לי אלא לכפוף את ראשי, ולהצטרף אליך.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אוי אוי אוי
בטרם יפליאני המדייני מכות נאמנות

צדקת ממני

אכן הכותרת (אשר לא שמתי אליה לב) איננה שייכת לשיר .

הסיבה לכותרת, היא מאחר והעתקתי את השיר מקובץ במחשבי המתייחס לרשימה בעניין אחר .

לא שמתי ליבי ולא ראיתי עד שהפנת את תשומת ליבי . עיינתי במקור ליתר בטחון וכאמור, הצדק אתך .
בכל מקרה לא היתה שום כוונה מתוחכמת אלא טעות של הנער הזעצר ותו לא מידי .

לא אוכל לחבר כאן ספר שלם על ביאליק, הן משום שקצרה היריעה והן משום ש"קטונתי" מן האתגר. בכל זאת נעיר כאן, מעט ובקיצור נמרץ, על ה"כינוסים" שערך ביאליק ועל אלה שביקש לערוך. בין אלה "משנה לעם", "ספר האגדה" (עם רבניצקי), "כינוס שירת ספרד" ו"ספר השבת".

ביאליק כתב לא מעט על מניעיו וכוונותיו ב"כינוסים" אלה. מקריאה מקיפה של
מאמריו ואגרותיו עולה לדעתי התמונה הבאה. להשקפתו של ביאליק העושר הרוחני של עם ישראל אינו זמין לרוב העם. זאת הן משום כמות הספרים, הביאורים והפירושים, והן משום הקושי להבחין בין עיקר לטפל.

ביאליק כתב לעיתים קרובות (למשל במאמרו "הספר העברי") על "חזון החתימה", חתימת כתבי הקודש, חתימת המשנה וחתימת התלמוד. לדעתו תהליכי חתימה כאלה נחוצים כדי ללקט את "החשוב והחביב", ולשגר את השאר לגניזה. ביאליק האמין שבדורו איכשרא השעה ל"חתימה" נוספת.

ביאליק היציע שיטות שונות לביצוע התהליך. אף כי זה מעולם לא בא לידי מימוש בימיו (או מאז ועד עתה...), עבודת ה"כינוס" של ביאליק מאופינת בעקרונות שהיציע ל"חתימה", קרי: כוונה ברורה לשפר את גישת "העם" לאוצרה של הספרות היהודית, וחיבורן של אנתולוגיות מקיפות ומוסמכות של ה"מיטב", לטובת הציבור.

כך למשל כותב ביאליק ב"לכינוסה של האגדה" (תרס"ח), בתארו את מה שנדרש לשם כינוס האגדה: "הקורא והמעיין היהודי צריך למצוא...את כל האגדות המשובחות...מן התלמודים הבריתות והמדרשים...אבל בלא אותו ה"יתר כנטול" שברובו אינו מעלה ואינו מוריד."

התוצאה במקרה זה היתה "ספר האגדה", שגם אם אפשר להשיג עליו מסיבות שונות (למשל אי הסכמה על ה"יתר כנטול"), ברור שהוא... 1. קריא,זמין ונגיש; 2. אומר דבר בשם אומרו ומעודד גישה למקור המלא; 3.מביא ציטוטים נרחבים ומדוייקים ואיננו מנסה "לשפץ" ו"לתקן" את המקור.

מקורותיו של "ספר האגדה" הם המשנה, התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, מסכתות קטנות,אבות דר' נתן, מכילתא, ספרא, ספרי, תוספתא, מדרש רבה (על התורה וחמש מגילות), מדרש תנחומא, תנחומא הקדום, פסיקתא דרב כהנא, פסיקתא רבתי, פרקי דר' אליעזר, שוחר-טוב,מדרש משלי, מדרש שמואל, אגדת אסתר, ספר יצירה, תנא דבי-אליהו, תרגום-שני, עין יעקב, ילקוט שמעוני ועוד אחרים.

מהדורת ששה סדרי משנה (דביר, תרצ"ב) נוקדה עי ביאליק, יש בה מבואות קצרים,והובא בה פירוש תמציתי שהתבסס על כעשרים פירושים מסורתיים, כולל אלה של רש"י, הרמב"ם, הר"ש, הגר"א ו"תפארת ישראל". גם כאן יכול המעיין למצוא את הדרך למקור הראשוני.

כינוסים אלה (ואחרים שעליהם נכתוב אי"ה בפעם אחרת) נועדו לפתוח צוהר אל ארון הספרים היהודי למי שלא היו בידיהם הכלים הרוחניים והמעשיים ליטול ספר מן הארון ולקרות בו. כינוסיו של ביאליק לא רק שלא נועדו להרחיק את הקורא מן המקור, נהפוך הוא. ההפניות המלאות אל המקורות קוראות ומעודדות את המעיין ללכת אל הספרים הראשוניים שמהם שאב ביאליק. לרבים היו ספריו המבוא להכרות מעמיקה עם האוצר הראשי.

ניתן כמובן לערער על ביאליק. כל ניקוד הינו בבחינת פירוש שאפשר להשיג עליו. כל ציטוט אפשר לומר עליו שהוצא מהקשרו או שניתן בהקשר שגוי. יש מי ששוללים אנתולוגיות מכל וכל. אלה לא יאבו לשמוע אריה אם לא יתנו להם את כל האופרה.

אם כך או אחרת, ברור בעיני שכוונותיו של ביאליק היו טהורות, ושהכינוסים שיצאו מתחת ידיו, אפילו הם רחוקים משלמות,יש בהם כדי להשכיל את הקורא ולעודדו ללמוד עוד ועוד.

ואי"ה נוסיף כאן בנושא זה ובנושאים אחרים בימים הבאים.

רעואל

הרשה לי לשאול.

תיארת את המפעל של ביאליק בברירת החלקים הטובים בעיניו מתוך אוצר הרוח והספריה היהודית לדורותיה.

בזה כמדומני שאין לנו מחלוקת. הרי אלו עובדות.

השאלה היא על הפרשנות של המניעים.

אתה רואה בכך מאמץ של ביאליק לקרב את העם אל אוצרות הרוח מן ההיסטוריה שלו.

האמנם?

אני שואל: האם ביאליק ראה באוצרות רוח אלו יצירה תורנית, במשמעות של לימוד תורה, מצוה, משהו שניתן משמים?
או שראה בהם יצירה אנושית, חלק מההיסטוריה של העם, שיש לדעת לתת לה את מקומה, בדיוק כפי שעמים אחרים מעריכים את מורשתם ושומרים עליה ולומדים אותה?

הגישה הראשונה היא גישה של אדם דתי, מאמין (קשה לי למצוא מונח מדוייק ולא טעון בקונוטציות מסוגים ורמות שונים). הגישה השניה היא של אדם חילוני שרוצה להכיר את ההיסטוריה של עמו ולשמור אותה עבור אחרים.

אני כותב כאן לא בתור פלורליסט, לא בתור חוקר בלבד, אלא בתור אדם דתי, שומר מצוות, תורני.
מנקודת מבט תורנית, המפעל של ביאליק לא נועד למטרות כאלו. עד כמה שידוע לי.

ניתן לערער על זכותי וסמכותי לשפוט את ביאליק. ניתן לתבוע להשאיר שיפוטים כאלו למאמרי המערכת של יתד נאמן.
אני סבור שגם במחלקה להיסטוריה ניתן לדון על מניעים של בני אדם, עד כמה שקשה מאד, אולי בלתי אפשרי, לעמוד על טיבם לגמרי (שהרי זו שאלה פסיכולוגית ולא רק היסטורית).
כמו כן, במחלקה להיסטוריה לא עוסקים בשיפוט, אלא בבירור עובדתי.

אבל אם יורשה לי לחרוג - אולי לא? - אזי אטען:

א. אני סבור שביאליק, כמו אחד העם ואחרים לפניו, רצה ליצור חילון של המסורת.
ב. ניתן לדון, ממבט תורני (שאני מרשה לעצמי להשתמש בו), אם מפעל של עיבוד וברירה מן המסורת התורנית מביא תועלת, של הפצת יהדות, או נזק, כי היהדות הנמכרת להמון נטולה מהעיקר שבה.

מסתבר שמפעלו של ביאליק הופך אותו לאדם מרכזי מאד בתקומת החברה והתרבות היהודית החילונית בארץ ישראל.
אבל על כך לא עירערתי. להפך.

גם אם אאמץ את גישתו ההגלינית של הרב קוק, ואראה במהפכים של ההשכלה, החילון של עם ישראל, ההשתלטות החילונית על ארץ ישראל והקמת משטר חילוני, תופעות ברוכות בדרך לגאולה העתידה (ויש לי נטית לב לכך), זה אינו מחייב שאראה באותם אנשים שפעלו לשם כך - צדיקים.
יתכן שצריך לנהל דיון על קביעת כללי השימוש בתואר כזה. ויתכן שבזה באמת נגרפתי לגישה של יתד נאמן. בכל זאת, קשה לי למצוא בעצמי פגם על כך. אמנם, אני משתדל להבדיל בין דעותי האישיות לבין הכתיבה כאן, שיש לה גם כללים אקדמיים. אני מקבל עלי אם כן את כללי הדיון שאינם מתירים לחרוץ משפט. אני מסיר את שם הגנאי שכתבתי על חנ"ב, ושומר את דעתי עליו לעצמי.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

לגבי כישוריו האישיים, הרי שאני, בבורותי בספרות, ועל סמך מה שקראתי בכתביו, עדיין סבור שיכולת הכתיבה שלו לא היתה מרשימה, במיוחד יחסית לאחרים. ואיני יודע מדוע כאן סבורים שהוא עלה הרבה על נתן יונתן, למשל.

אולי נעשה השוואה ביניהם. אני אבחר שיר שבעיני הוא מהטובים של נתן יונתן, ומישהו יביא משירי חנ"ב. ונראה מה מהם טוב יותר, ונוכל לדון בקריטריונים שלנו לקביעה מהו הטוב השירי.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אם יורשה לי מיימוני לצטט שיחה נאה של ביאליק אודות שמירת השבת המצביעה גם על יחסו למסורת היהודית:

ציטוט זה נלקח ממכתב ביאליק למזכיר קבוצת גבע, אחרי שביאליק שמע כי בקיבוץ מחללים את השבת. (מתוך "הצופה", 13.8.99 )


"מוטב לכולכם לחוס על כבוד קונכם ועל כבוד ארץ ישראל המחוללת בידכם... אוי ואבוי לכולנו שבעתיים. ארץ ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תחרב וכל עמלכם יהיה לתוהו. עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, היא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם יסוד קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם אלוקים וצלם אנוש בעולם... לא התרבות של תפוחי זהב או תפוחי אדמה היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו, אלא השבת. ועתה, בשובנו לארץ אבות, הנשליכנה אחרי גוונו ככלי אין חפץ בו?... שמירת השבת, שקולה בעיני כשמירת תורת האדם כולה. 'מי ששומר את השבת אפילו עובד עבודה זרה בדור אנוש, מוחלין לו את כל עוונותיו'. בלי שבת אין ארץ ישראל ואין תרבות ישראל, השבת היא התרבות".

וכדברים הללו גם כתב למשתתפי עצרת מחאה תל אביבית בשנת 1933 נגד חלול שבת

" כל מי שבא לארץ ישראל ומצפה למצוא כאן את השבת בתפארתה ובשלמותה, וחילול שבת כל שהוא ברבים פוצע כל לב יהודי נאמן פצע אנוש לאין מרפא. השבת היא ששמרה על קיומינו בכל ימי הגלות וכפיות טובה מאין כמוה היא לחללה בזדון ולפגוע בה כאן בארץ האבות... אין אני מצייר לי חיים לאומיים בלי שבת שלמה."

כפי שניתן להיווכח מדבריו שהינם פרט המצביע על הכלל, הוא ראה בערכים היהודיים המסורתיים ערך לאומי ולאו דווקא ערך דתי. לכן כדברי רעואל יש לכבד את מה שעשה למען מסורת זו ואת כבודו לה, אך כדברי מיימוני אין לראות בכך כל כבוד לדת, כי אם כבוד ללאום.






תוקן על ידי - מוישהגרויס - 3/31/2003 10:57:04 AM

מוישה,

איך זה מתיישב עם סיפור הסיגריה בוולוזין שבחור אחד אמר ששח שזה שבת, השני שזו מלאכה והשלישי לסגור את הוילון?

אולי איה"נ שחילק בין בצנעא ובין בפרהסיא לדבריך שראה בשמירת השבת ערך לאומי. אבל כבר ראו חכמים בעיניהם הבדולח שכל האסור משום מראית עין, אז גם בחדרי חדרים!

משה גרויס

איך אפשר בלי הציטוט "סמארקץ"
זה הכינוי אותו כינה ביאליק כאשר ביקר באחד הקיבוצים (לא זוכר את שמו ואין זמן לעיין) בשבת וראה את אחד התושבים נוסע בעגלה בשבת.

מי שנוסע בשבת בפרהסיה, אמר ביאליק , הוא, סמארקץ ...
(אבל מה זה, מי יודע ?)

מיימוני

אינני חושב שניתן בכלל להשוות בין 2 שירים
של 2 מחברים, שהרי כ"א הוציא תחת ידיו אין ספור "פירות", חלקם משובחים וחלקם רקובים .
ולאחר שתנהל דיון נרחב מה הם המשובחים, גם אז יהיה זה עניין של טעם אישי .

בכל מקרה, די מעניין למצוא את ה"מיימוני" מדבר כנגד מלאכת קודיפקציה ..
והרי, להבדיל, זה מעשהו של מורך (ומורנו) הדגול שהקדמתו למשנה תורה וודאי מוכרת לך (ואכן דשו בעניין זה רבים) .

וטו

הלא זה הטיעון שלהם, שיש להפריד בין ביאליק האיש לבין גישתו הכללית. וגם בתוך גישתו הכללית בין נאמנותו למסורת באשר היא מסורת לאומית ועממית (וראה במחקרים ההיסטוריים על התופעה הכללית של התעוררות הלאומיות בכל העמים של סוף המאה ה-19), לבין הנאמנות למסורת באשר היא דבר ה'.

בעל עגלה

המיימוניות שלי היא במחוייבות לדרך, לא לתשובות של הרמב"ם.

לגבי השוואה בין שירים, הלא זהו שהצעתי. לא לחפש את הגרועים, אלא את הטובים כדי להשוות. אשכול ספרותי ממש. אני אבחר משהו מנתן יונתן, אתה תבחר את האהוב עליך מכל שירי ביאליק.

באשכול חדש, אם תרצה, ושם יוכלו עוד מחברינו להוסיף מדילהון (=משלהם).
אולי יהיו כאלו שיציגו את השירים שחיברו בעצמם?


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

בעלעגולה

אני מסכים עם מיימוני שגם טעם אישי אמור להגיע ליכולת ניתוח אנליטי. אולי זה חלק מהנאיביות החביבה שאינה מתייאשת מבירורים תיאולוגיים

על סמרקאץ נכתב:
כלומר, זב חוטם או משהו קרוב לזה, כמו פרחח ופוחז.
http://images.maariv.co.il/cache/cachearchive/29062001/ART159862.html


ועוד מביאליק על השבת בסגנון דומה למובאה של מוישה:

"ארץ ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תיחרב. כל עמי התרבות קבלו מידי ישראל, בצורה זו או אחרת, את יום המנוחה, והיא שעמדה להם ללבוש צורת אדם במקצת. בלעדיה היו כולם עומדים בפראותם. בלי שבת אין ארץ ישראל ואין תרבות ישראל, השבת היא התרבות"

(אגרות ח"נ ביאליק, ה, עמוד רכח)

מיימוני יקר,

גם אני הצעטרתי למקרא דבריך על ביאליק. רוב הדברים שעלו בראשי בעת הקריאה כבר נכתבו כאן ולכן אציין רק כמה נקודות נוספות.

לענ"ד ביאליק לא "עשה כמיטב יכולתו להרחיק את ישראל מהתורה", אלא מהווה דוגמה חיה של השבר שאותו חווה עמנו באותה תקופה, כשאני קוראת אותו איני חווה אותו ככופר להכעיס וכעובר עברות לתאבון, אלא כיהודי שבור ומבולבל שכאב ויתמות שזורים בדבריו ("קרא את השיר שמתחיל במילים "את כולם סחף הרוח", צר לי אין לי ספרו לפניי).

ובעניין זה, שאלה שיש לתת עליה את הדעת היא האם אורחות חייו של אדם צריכים ללמד על ספרותו, האם לא ניתן לטהר את היצירה גם אם יוצרה נתפש כפרובלמטי? האם לגיטימי לקרוא את הביוגרפיה של יוצר במטרה לשפוט את יצירתו? ומאידך האם ראוי והאם אפשרי בכלל לקרוא יוצר באופן "נקי", לתת לאומנות לדבר בעד עצמה. אני נוטה לכך שיש לקרוא יוצר בקונטקסט שלו, אבל חרה לי מאד המשפט שחרצת על ביאליק ובגינו טימאת גם את יצירתו.

חרה לי גם המשפט שחרצת על ארי אלון (אגב, היה מועיל להביא קצת דברי הקדמה שיסבירו את שיטתו ואת הטרמינולוגיה שלו).. כמי שמכירה את האדם באופן אישי, אני יודעת שאפשר להטיח בו כל מיני האשמות, אבל שנאת התורה?! מניין זה בא?

טענת שהאיסוף הפנומנלי של ביאליק של מסורות ישראל ל'ספר האגדה' שאותו כתב עם רבניצקי נועדה להרחיק את הקורא מן המים החיים ולספק לו מעין תחליף "אינסטנט" (מילים שלי). איני סבורה כך, ברי לי שרבים לא היו מגיעים כלל לספרות הזו אילולא הייתה מקובצת באופן מאיר עיניים ונוח כמו בחיבור הזה.

ולעצם מלאכת האיסוף והסידור של החומר ב'ספר האגדה', במה שונה כעסך מכעסם של הקוצפים על מלאכת הקודיפיקציה של הרמב"ם, שהיוותה כביכול תחליף ללימוד התלמודי?
יעסקו המלומדים בחומר ההיולי ואילו להמוני הקוראים יינתן שער שבו יבואו גם הם אל האוצרות האלה.

ואפרופו, המדייני, ביאליק ורבניצקי כן שינו מסורות מדרשיות ולעתים עשו הרמוניזציה בין מסורות שונות. על כך יש להצטער.