לאור שם האשכול דומני כי השאלה הבאה מקומה כאן:
בדרך כלל מקובל ע"פ הרמב"ם כי התורה שבע"פ מחולקת לשמועה=קבלה, ולדברים שבמשך הדורות הוציאו חכמים ע"פ המדות וכו' או תקנות וגזרות. דהיינו פשוט הוא בסברא שלא כל התורה כולה המצויה בידינו כיום עברה בקבלה מסיני.
והנה לא מצאתי (וכמובן - אינה ראיה) שיש התמודדות מקיפה עם הקושיא מהמדרשים ובגמרות שאף המשנה ודקדוקי סופרים וכו' וכו' ומה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל הכל מסיני. כמו לדוגמא
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יט עמוד ב
ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב +דברים ט'+ ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר - מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, ומה שהסופרים עתידין לחדש, ומאי ניהו - מקרא מגילה.
אציין כאן שתי התייחסויות שמצאתי:
הראשונה: התוספות יו"ט בהקדמתו למשנה:
הקדמת התוספות יום טוב למשנה
אבל תועלת חבור המשנה וסיבתה היתה לפי שתורה שבעל פה שמסרה משה ליהושע ויהושע לזקנים וכו' אע"פ שהיתה באור התורה ומצוותיה ביאור שלם אין לך זמן ודור שלא יתחדש בהכרח ויפלא למשפט. ואל תשיבני דבר ממה שאמרו בפ"ב דמגילה מאי ועליהם ככל הדברים וכו' מלמד שהראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ע"כ. שאני אומר שזה לא היה מוסר משה לאחרים כלל. ודקדוק לשונם כך הוא שאמרו מלמד שהראהו ולא אמר שמסרו לו או שלמדו שאילו אמר אחד מאלו הלשונות היה מתחייב מזה שהוא ימסרם ויתנם ג"כ ליהושע שהרי עינו לא היתה צרה שמצינו שסמך שתי ידיו אע"פ שלא נצטווה אלא באחת. אבל אמרו שהראהו וזה בדרך ראיה בלבד לא בדרך מסירה כאדם המראה דבר לחברו לראותו ואינו נותנו לו וזה דקדוק נאה וענין אמיתי.
אבל בסוף בית שני אע"פ שהיה בידם כל הכללות ההם הנה מפני מיעוט לבם ועכירת דעתם בסבת טרדות הצרות אפשר להם שידמו דבר לדבר ואינו כן אלא דומה לדבר אחר (ומכל מקום כיון שהכללות שבידיהם אמיתיים ומסורות להן ממשה רבינו ע"ה מפי הגבורה מפני כן אלו ואלו דברי אלוקים חיים הם. המזכין והמחייבין המטהרין והמטמאין, האוסרין והמתירין ... )
אך הקשה על התוס' יו"ט הגר"א גוטנמכר בהגהותיו לברכות ה ע"א, שיש מקורות שמזכירים גם הם את מה שתלמיד ותיק וכו' ובל זאת משתמשים בלשונות 'ניתן' (קה"ר א) או 'נאמר' (ירושלמי פאה פ"ב) עיי"ש.
התייחסות שניה (ודומני שהיא המקובלת): המהר"ץ חיות:
הגהות מהר"ץ חיות, ברכות, ה ע"א
מלמד שכולם נתנו למשה בסיני. נ"ב עיין בירושלמי פ"ב דפאה ופ"ק דחגיגה מלמד שהראהו הקב"ה למשה מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, היינו הקב"ה מסר למשה מדות הנדרשות והחכמים מוציאים מכללים אלו תולדות וענפים שונים ולומדים סתום מן המפורש, וכל הפרטים הללו המה מונחים בכלל.
וסיוע לדבריו של המהר"ץ ניתן להביא משמות רבה:
שמות רבה (וילנא) פרשה מא
ו ד"א ויתן אל משה, אמר ר' אבהו כל מ' יום שעשה משה למעלה היה למד תורה ושוכח, א"ל רבון העולם יש לי מ' יום ואיני יודע דבר, מה עשה הקב"ה משהשלים מ' יום נתן לו הקב"ה את התורה מתנה שנאמר ויתן אל משה, וכי כל התורה למד משה כתיב בתורה (איוב יא) ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ולארבעים יום למדה משה אלא כללים למדהו הקב"ה למשה, הוי ככלותו לדבר אתו
בקיצור - תירוץ אחד אומר שאכן נאמר למשה הכל אך הוא לא מסר זאת הלאה (ולכאורה יש לומר שאכן לא היה זה בתחילה בכלל התושבע"פ שנמסרה לעם ישראל).
התירוץ השני אומר שלא נאמר למשה הכל אלא רק העקרונות הכללים, וכיוון שהפרטים נגזרים מהכללים הרי זה כאילו נאמר למשה בסיני.
והסיפור על משה רבינו בבית מדרשו של ר"ע ששדרש כתרי אותיות, ומשה נבהל מהנאמר שם מסייע לכאורה לגישתו של המהר"ץ.
ילקוט שמעוני תורה רמז קעג
אם נאמר אהיה עם פיך למה נאמר הוריתיך ואם נאמר הוריתיך למה נאמר אהיה עם פיך אלא אהיה עם פיך זה פתיחת פה ומענה לשון, הוריתיך זה גנזי חכמה שגלה הקב"ה למשה על כל גנזי תורה חכמה ומדע וגנזי חיים והראהו מה שעתיד להיות לעוה"ב וכיון שראה בפרגוד של הקב"ה כתות כתות של סנהדרין שהיו יושבין בלשכת הגזית ודורשים התורה במ"ט פנים והראהו ר"ע דורש כתרי אותיות אמר אין לי עסק בשליחות של מקום שנאמר ויאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח מה עשה הקב"ה שגרו לשר של חכמה ותפשו למשה והוליכו למקום אחד והראה לו בפרגוד של הקב"ה רבוא רבבות של סנהדרין שיושבים ודורשים ואומרים הלכה למשה מסיני מיד נתקררה דעתו של משה
מכל מקום שאלתי היא האם מישהו מכיר התייחסות נוספות או יכול להוסיף על אחת ההגישות הנ"ל.
