שיעורים במשנת הרב הירש - סדרה א'

ניתן לקשר את שתי האסכולות לשתי הגישות הנוגדות בתכלית המתהוות בדורות האחרונים ובמיוחד בדורנו אנו.
כוונתי לריבוי העצום, הבלתי נתפס, של ספרות קודש ענפה שגם היא מתחלקת לשתים.
האחת - גישת המדקדקים והמחדשים החדשים.
גישתם של הללו באה לידי ביטוי בפלפולים חלקם של ממש וחלקם של הבל חלקם להקל וחלקם להחמיר. המגרעת הנוספת שבגישה זו נעוצה בבלבול ההמון שלא ניחן בתבונה הראויה או בידע המספיק כדי לברור את התבן מן הבר.
זאת מלבד החסרון היסודי שבעצם שיטתם המצביעה בדרך כלל יותר על אנוכיות ואני ואפסי עוד. ואכמ"ל.
השניה - המקצרים, המאזנים - מלשון אזנים לתורה, מלקטי הפזורה, וכמובן עורכי האנציקלופדיות למיניהן.
תבונתם של הללו שלכאורה לא באו לחדש דבר גדולה פי כמה (על הרוב כמובן) מהראשונים. חיבור כמו הקיצור שולחן ערוך נחוץ וחשוב אלף מונים מסדרת פלפולים הפרוסה על כרכים רבים. האנציקלופדיה התלמודית היא יצירה מונומנטאלית. אנשי המפתוח הנושאי מועילים עשרות מונים על חבריהם המפלפלים.
מה גם שבגישה זו יש גם מן הענוה. סה"כ ליקוט - אבל איזה ליקוט! סה"כ קיצור - אוח, אבל איזה קיצור!

--------------
גם אני יכול לפלפל במקום שיכולתי לקצר...

בכדי לאפשר את העבודה המופלאה של המקצרים והמלקטים כדבריך, חייבים קודם כל לכתוב ספרים עבי כרס גדושי פלפול שיהוו החמר גלם ממה לקצר וללקט בדור הבא. הלא כן?

מסתברא,

נכון לגבי הערתך לאקו. אבל בהבחנתו הנפלאה של אקו, ישנו היבט נוסף הנוגע לאשכולו של אקדמאי על התקדמות בחשיבה ובשפה "פוסט-ישיבתית".
[http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=366236&whichpage=3.]

המקצרים והמסכמים נאלצים למצוא מילים מעטות התופסות את נקודת הנושא [ראה הגדרות הפתיחה לכל ערך באנציקלופדיה תלמודית] ובכך מחזיקות את המרובה ואילו לקודמיהם, היה מספיק לרקד סביב הנקודה עד לעייפה!

שיעור ב'


בהמשך לדיון שלמעלה אם התורה שבעל פה מפרשת את התורה שבכתב כנקוט במסורת ישראל או שהתורה שבכתב משמשת כספר תקצירים לתורה שבעל פה כדעת הרש"ר, שהבאנו בו צדדים לכאן ולכאן, נמשיך לדון בשלושת הנקודות שנשארו:

ג. האם ישנן ומה הן ההוכחות ממשנת הרש"ר עצמו נגד מסקנתו?
ד. מה הן האלטרנטיבות האחרות ומה ערכן מול מסקנת הרש"ר?
ה. ניסיון לעריכת סינתזה המתחשבת בכל הנתונים ופותרת את הקשיים.

ג. האם ישנן ומה הן ההוכחות ממשנת הרש"ר עצמו נגד מסקנתו?


הרגיל בפירושי הרש"ר על התורה מתפעל מהארותיו והערותיו איך שהן מצליחות לפעמים להצביע בעליל על הרעיון הטהור בדברי התורה שבכתב, ממנו נובעות ההרחבה שבתורה שבעל פה וההשלכות ההלכתיות.

אנקוט דוגמא אחת אופיינית.


בפרשת קדושים נאמר: "את חוקותי תשמורו, בהמתך לא תרביע כלאים, שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך".

כתב הרש"ר בפירושו שם: "'חוקים שחקקתי לך כבר' [סנהדרין ס.]. קיימו את חוקי עולמי, שקדמו לחוקים הנתונים לכם בזה".

עוד כתב שם הרש"ר: "ההקדמה: 'את חוקותי תשמורו', רומזת לחוקי 'למינהו' [שבתיאור הבריאה בתחילת בראשית]".

ובתחילת בראשית פסוק י"ב כתב: "כל התורה כולה איננה אלא מצות 'למינו' שניתנה לאדם מישראל. החוק האלוקי ניתן לכל יצורי עולם. הוא מתבטא בכל היצורים שאינם חופשיים, והוא שולט בהם על כרחם; והוא נאמר לאדם ולישראל, - למען יקבלוהו בבחירה חופשית [ראה אשכולו] וישליטוהו על יצריהם וכוחותיהם. בעצם ההשתעבדות לחוק האלוקי יגשימו את ייעודו הנעלה של מינם. הקב"ה זקוק במשק עולמו - לאזוב ולארז, לשיבולת ולגפן. איש איש קיבל את החוק המיוחד לו, והוא שמח בחלקו ומקיים את מצוותו. האזוב לא יקנא בארז וכו' הם מניחים בידי השם את תכנית עולמו וכו'. וכך, הקב"ה זקוק בממלכת עולמו - לאדם וגם לישראל. לכולם הוא נתן את ייעודם ואת חוקם; והמטרה האלוקית הגדולה תושג, - אם איש איש יקיים את הייעוד ואת החוק, שהקב"ה הטיל עליו."

[כאן התבאר העיקרון המוזכר רבות בפורום שמצוות התורה הן דרישות לחינוך האדם להתאים את עצמו להווה. כלאיים מהווה דוגמא אופיינית. החלוקה בין המינים השונים בחי ובצומח, מהווה חוק החקוק במציאות. החיובי שבשמירה על חוק זה שלא לכלוא [מלשון כלאיים] את המינים באיחוד הנוגד להתאמה, מובן מאליו כדבר הווה במציאות והתורה מגלה אותו כדבר השם בתורה. כך לגבי שאר המצוות, אלא שישנן שלעמוד על ביטוין כדבר הווה במציאות דורש עמל רב של שנים ואף דורות רבים.]

בספרו חורב, חלק החוקים פרק ב' "כבוד המינים בתור סדר השם", לאחר שמביא את הכתובים מהתורה על מצוות כלאיים ועל חוק "למינהו" שבבראשית, כותב הרש"ר:
"'כבד את סדר ומשטר השם!' - זאת היא הקריאה אשר אזניך בן אדם תקשיבנה במאמר הבריאה של השם וכו' בסדר ומשטר, אשר ערך וסידר השם בעולמו ובעד יצורי עולמו וכפי אשר עיניך תחזינה את כל אלה אל תפגע לרעה, אל תהרוס ואל תפריע אותם ממעשיהם וכו'. ותזהר לבל תהפך אצלך הזכות הזאת [אשר נתן לך השם להשתמש חופשי], להיות שרירות הלב עד כי ע"י מתנת הזכות הזאת [שנתן לך השם] תשכח את השם, ותבוא, לפרוע פרעות בעולמו".

בקו זה משתית הרש"ר את הבנתו את כל המצוות בדרך זו או אחרת. [אגב, מדברי רש"ר אלה נלמד את שדובר רבות בפורום על מושג ה"התאמה" כאבן היסוד למצוות התורה.]

לאור הבהרה זו בדעת הרש"ר, הרי שניתן לראות את התורה שבכתב כביטוי עקרונות ההתאמה להווה, והתורה שבעל פה כהרחבה הפורשת [גם מלשון פירוש] כל עיקרון להסבריו וליישומיו.

לכן גדילה לכאורה התמיהה על הרש"ר שקבע שהתורה שבכתב אינה אלא תקצירי התורה שבעל פה!

מעתה, עלינו לקחת בחשבון את ההוכחות שהביאו אותו לכך, לנסות ליישב את הסתירות [הסתרות] ולמצוא הדרך בו ישכון אור.

להזכיר את הוכחותיו לכאורה:
א. העובדה שעם ישראל מחזיק בתורה השונה בהרבה מהתורה הכתובה.
ב. הצורה בה "כרכו" החכמים את התורה שבעל פה במקראות התורה שבכתב, בצורה שאינה מובנת.
ג. הסירוב לקבל שעם ישראל מחזיק בתורה אחרת מזאת שהוא קיבל.

כעת לבדיקת הנקודה הבאה:

ד. מה הן האלטרנטיבות האחרות ומה ערכן מול מסקנת הרש"ר?


ניתנו אלטרנטיבות אחרות לפיתרון הקושי הנוצר מהוכחות הרש"ר המוזכרות למעלה.

א. אין אנו בקיאים בדרשות ואין שכלנו הקט יכול להבין את שהבינו דורשי הדרשות המקובלות [אסכולה ה'],

ב. חז"ל התחשבו בעקרונות התורה והיו מודעים לכך שדרכי יישומם משתנים עם הזמן. אך הם מצאו לנכון ל"עגן" כל הלכה אף זו השונה ממשמעות הכתוב, במקרא כל שהוא ובצורה כל שהיא. זאת כדי לשמור על נצחיות התורה בדרך המסתירה מההמון שפרטי העקרונות ניתנים לשינוי, שלא יהא כל אחד תורתו בידו. [זו דעת אסכולות ב', ג' וד'. אסכולה ב' דוגלת בהמשך המפעל החזל"י גם בימינו. אסכולה א' סוברת שיש להתחשב בתורה, אבל בלי להסתיר את הפרטים המשתנים בצורה של עיגון אלא בעמידה על העקרונות בלבד.]

אלטרנטיבה א' היא הדרך הקלה. גם אם המשתמשים בה אינם מתכוונים להתחמק מחובת מצות ת"ת להעמיק עד מקום שיד התבונה מגעת, אין בה ערך לחפצים להבין את היחס בין התורה שבכתב לתורה שבע"פ. לעומת זאת, מסקנת הרש"ר, גם אם לא נסכים עמה, הרי היא לפחות פותחת שער להתעמתות עם הקשיים שבנושא.

מאידך, אלטרנטיבה ב' אינה משאירה קושי חשבוני ומצד זה ערכה נעלה ממסקנת הרש"ר. אבל יש בה בעיה חינוכית-פוליטית. היא חושפת את שרצו חכמים להסתיר - דרך "עיגון" התורה שבע"פ בשבכתב.

[על עצם החשיפה, כבר דובר בעבר שדרושה פינה לאלה המתעמתים עם חשיפות אלו כפי שחשף הרש"ר נקודות בהתעמתו עם טענות הרפורמה. חשיפה זו אינה רק כדי לתקן את אלה שכביכול "הציצו ונפגעו", היא דרושה למען בירור האמת לקראת "מלאה הארץ דעה", "אהפוך כל העמים שפה אחת לקרוא בשם השם" ו"תורתי אתן בקרבם ולא ילמדו כי כולם ידעו". אבל בלא"ה גם לו היינו רק חושפים ולא מבארים בנשימה אחת, גם לא היה חשש. כפי שהדגיש מנהלנו, בני אדם אינם מספיק רציניים שיושפעו מבירורים אידיאולוגיים ויפרקו עול מסיבות רעיוניות. כל אחד מתחפר בעמדת הרגליו וסביבתו ולשבח בוגי ייאמר שהנו יוצא מהכלל.]

כעת לנקודה הסופית בדיון זה:

ה. ניסיון לעריכת סינתזה המתחשבת בכל הנתונים ופותרת את הקשיים.


כהקדמה, אעתיק את דברי החכמה של הרב מוישה גרויס שליט"א מלמעלה:

כדי להקל עוד יותר על בעיתיות הטיעון של הרש"ר ניתן לנקוט שאין דעתו, כך כפשוטו שהתושבע"פ ניתנה כולה בסיני כולל הדרשות על קוצו של יו"ד של רבי עקיבא. לא איש כרש"ר ינקוט בדעה זו כפשטנותו ההמונית. ייתכן ודעתו של הרש"ר היא שאכן התושבע"פ הולכת ומשתנה ומראה פנים אחרות בכל דור ולפי דעת חכמי התורה. אך התושב"כ ניתנה:
א. כדי להנחיל את העיקרים.
ב. כעוגן לשוב אליו ולחזור ולמצוא בו את הבסיס למסורת המתפתחת של תושב"כ.
עכ"ל הזהב!

אכן, מאחר והרש"ר עצמו בפירושיו, מניח את התורה שבכתב כבסיס לתורה שבעל פה המפרשת אותה ולא כתקציר המזכירה, יש לראות את תיאורית התקצירים, אך כחלק מ"עיגון" השינויים שבתורה שבעל פה בתורה שבכתב, כדברי מוישה.

אך אם כנים דברינו, נשאלת השאלה למה בחר הרש"ר בהתעמלות מחשבתית כזאת לעשות את התורה שבכתב תקצירים לתורה שבעל פה? וכי לא יכל להסתתר מאחורי אלטרנטיבה א' או פשוט לגלות את אלטרנטיבה ב'?

אם ניקח בחשבון את תקופת הרש"ר ואת מלחמתו מול הרפורמה, בה הוא היה ראש חץ ליהדות הנאמנה, נבין היטב את סיבת המצאת והצגת תיאורית התקצירים.

בתקופתו ובסביבתו, הוא היה במצב שלא יכל להציע את האלטרנטיבות א' וב'. לא את אלטרנטיבה א' ש"אין אנו בקיאים ומסוגלים להבין", כי טענות הרפורמה דרשו ממנו תשובה והתחמקות בנוסח כזה היתה מעניקה לרפורמה ניצחון אידיאולוגי ומעשי בחיסול הבסיס לקיום היהדות הנאמנה בגרמניה.

אך גם לא יכל הרש"ר לחשוף את אלטרנטיבה ב', כי עדיין לא התפתחה הבנת עקרונות התורה בדרגה מספקת ומספקת את הטוענים נגדה וכפי שרואים מהרבה נסיונות הסבר של הרש"ר עצמו בפירושיו שלא עלו יפה.

לכן מתוך הוכחותיו המוזכרות למעלה:
א. העובדה שעם ישראל מחזיק בתורה השונה בהרבה מהתורה הכתובה.
ב. הצורה בה "כרכו" החכמים את התורה שבעל פה במקראות התורה שבכתב, בצורה שאינה מובנת.
ג. הסירוב לקבל שעם ישראל מחזיק בתורה אחרת מזאת שהוא קיבל.
פיתח את תיאורית התקצירים. היא מצדיקה את התורה שבעל פה איך שהיא, מאחדת אותה לשבכתב ומסירה את הקושי שבצורת כריכת השבכתב על השבע"פ!

כיום, שהשתפרה ההבנה, לא היה מהסס הרש"ר לו נדרש לכך, להסיק כאלטרנטיבה ב'!