| נשלח ב-5/4/2003 21:13 |
 |
| |
ולמה תינוק בוכה ? מדרש לפרשת השבוע
אישה כי תזריע וילדה -
ולמה התינוק בוכה ביציאתו ?
על מה שאבד מקום הנחה והרווחה ועל העולם שיצא ממנו.
באותה שעה מתחלפים עליו שבעה עולמות .
עולם ראשון - דומה למלך שהכל שואלין בשלומו ומתאוין הכל לראותו ומחבקין ומשקין אותו מפני שהוא בן שנה .
עולם שני - דומה לחזיר שהוא שוגש באשפתות, כך הולך שוגש בצואה כשהוא בן שנתיים .
עולם שלישי - דומה לגדי שהוא מרקד לכאן ולכאן במרעה טוב לפני אמו. כך התינוק מתענג לפני אביו ואמו ומרקד לכאן ולכאן ומשחק והכל שמחים בו .
עולם רביעי - כשהוא בן חמש, דומה לסוס שהוא מתהלך בסטריות ואימתי? כשהגיע על פרקו . כשהוא בן שמונה עשרה. כשם שהסוס רץ ומשתבח, כך הנער משתבח בבחרותו.
עולם חמישי - דומה לחמור שמניחין עליו אוכף . כך בני אדם מניחין לו אוכפו עליו, נותנין לו אשה ומוליד בנים ובנות חוזר והולך לכאן ולכאן ומביא מזון ומפרנס לבניו ומכלכל, ונותנין עליו משא והוא מעומס מן בנים ובנות ואימתי ? כשהוא בן ארבעים שנה .
עולם שישי - דומה לכלב כשהוא חצוף לכאן ולכאן ונוטל מזה ונותן לזה ואינו מתבייש .
עולם שביעי - דומה לקוף שנשתנה דמותו מכל הבריות שואל על כל דבר ודבר ואוכל ושותה כמו נער ומשחק כמו תינוק וישב לידי עלומיו בדעת, אבל לא בדבר אחר, ואפילו אנשי ביתו מלעיגין עליו ומקללין אותו ושונאין אותו וכשהוא דובר, אומרים לו : הניחו לו כי הוא נער וזקן והוא דומה לקוף בכל עניניו ובכל דבריו, ואפילו התינוקות מלעיגין עליו ומשחקין בו ואפילו צפור דרור ינערנו משנתו .
לסוף הגיע זמנו. בא לו אותו המלאך ואומר לו : תכיריני ? אומר לו : הן ואומר לו : למה באת אלי היום מכל שאר הימים ? אומר לו המלאך : כדי להוציאך מן העולם, כי הגיע זמנך להיפטר . מיד מתחיל בוכה ומשמיע קולו מסוף העולם ועד סופו . ואין הבריות מכירין ולא שומעין את קולו חוץ מן התרנגול בלבד ואומר למלאך : הלא כבר הוצאתני משני עולמות והכנסתני בזה העולם .
ואומר לו המלאך : והלא כבר אמרתי לך שעל כרחך נוצרת ועל כרחך נולדת ועל כרחך אתה חי ועל כרחך עתה עתיד ליתן דין וחשבון .(תנחומא, עקב)
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-6/4/2003 04:28 |
|
| |
לא בפרשת עקב רק בפקודי!
מדרש זהה ראה: קהלת רבה, מהדורת וילנא, פרשה א א:
"ר' שמואל בר רב יצחק מתני לה בשם ר' שמעון בן אלעזר שבעה הבלים שאמר קהלת כנגד שבעה עולמות שאדם רואה, בן שנה דומה למלך נתון באיספקרפסטי והכל מחבקין ומנשקין אותו, בן שתים ושלש דומה לחזיר שפושט ידיו בביבין, בן עשר שנה קופץ כגדי, בן עשרים כסוס נהים משפר גרמיה ובעי אתתא, נשא אשה הרי הוא כחמור, הוליד בנים מעיז פניו ככלב להביא לחם [נ"א להם] ומזונות, הזקין הרי הוא כקוף, הדא דתימר בעמי הארץ, אבל בבני תורה כתיב (מלכים, א א) והמלך דוד זקן, אע"פ שהוא זקן מלך".
|
|
|
|
| נשלח ב-6/4/2003 08:21 |
|
| |
קיבלתי פעם דבר מקביל:
SUCCESS:
At age 4 success is . . . not wetting your pants
At age 12 success is . . . having friends
At age 16 success is . . . having a drivers license
At age 20 success is . . . having an intimate relationship
At age 35 success is . . . having money
At age 50 success is . . . having money.
At age 60 success is . . . having an intimate relationship
At age 70 success is . . . having a drivers license
At age 75 success is . . . having friends
At age 80 success is . . . not wetting your pants
|
|
|
|
| נשלח ב-6/4/2003 10:52 |
|
| |
ממדבש, טעות טכנית שלי - המדרש בפקודי .
המדרש הזה הוא מופלא ביותר .
תחילתו (שלא צוטטה כאן) במלאך אשר מלווה את האדם טרם צאתו, מציג לו את גן העדן הצפוי לו עם ינהג בטוב ואת הגיהנם אם ישרך דרכיו .
אבל כאשר מתאר הוא את חיי האדם הוא עושה זאת באופן דטרמינסטי לחלוטין .
שלבי חיי האדם משולים לחיות - חיות שמונחות ע"י דחפים .
אין במדרש מילה אחת על התנהגות האדם, על מעשיו, על בחירתו . על התעלויותיו .
האדם מתחיל את חייו כמלך לא כחיה (אמנם, מלך מתואר כאן כאגואיסט שלא צריך לתת מאומה, אלא לקחת בלבד)
ובהמשך חייו רק מדרדר והולך עד לתיאור הזיקנה המזעזע .
אין לאדם הזה רגעים טובים בחייו, למעט שנים בודדות בימי בחרותו שאף בהם אין נחת, אלא "התהלכות ברחובות" .
בסופו הנורא, בהיותו מושפל ומבוזה, בהיותו עומד ללעג ולקלס בעיני כל, בא אליו המלאך והוא משאול התחתיות, מהמצב הגרוע ביותר מסרב למות .
טוב לו במצבו . טוב לו בביב השופכין .
הוא מצווח צווחה אדירה .
הוא מתווכח עם המלאך ולא מזכיר במילה את חייו, את הערך שאולי נתן בהם, אלא מתווכח איתו על עניין, "טכני" - "כבר הוצאתי משני עולמות", כביכול - כבר טלטלת אותי מספיק ...
המדרש הזה עומד בסתירה לכל אשר ידענו על יכולת האדם לשנות את מצבו .
האדם - כחזיר וכחמור וככלב וכקוף .
בסתירה לאשר ידענו על מעמד הזקן יודעים אנו כי ביהדות העולם לא שייך לצעירים . "סתירת זקנים - בניין", "זקני תלמידי חכמים" .
ואמנם המדרש בקהלת שציטט ממדבש קצת "מציל את המצב" ומייחס את הדברים רק לעמי ארצות, אך ניתן לראות בנקל שגוף המדרש מתייחס למצב אחר לחלוטין .
האם המדרש רוצה לומר לנו שיכלתנו לשנות מצבים בסיסיים מוגבלת ?
ועוד שאלה אחת : מהו התרנגול, אשר הוא היחיד שמצליח לשמוע אל את בכיו של הזקן אשר עולה מסוף העולם ועד סופו ?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/4/2003 23:26 |
|
| |
לא לכבודכם לנהל דיאלוג על מדרש, שכלתנים שלי..
רציונלים שלי ...
המדרש, הרי הוא טעות בגניוס היהודי, שטוב לו שלא נברא משנברא ...
כבר אמר ר' שרירא גאון וכו' וכו' . ידוע . ידוע.
כך לבטח ממלמלים כמה מיושבי הפורום הקדוש הזה .
אז מה הוא רוצה ? ווס האר ויל דער בעל עגלה עם השירים והמדרשים המשונים שלו ?
ורק מפני הנימוס ומפני "שומר פיו ולשונו" לא יטיחו בריש גלי את שבליבם גמרו אומר .
כך יאמרו המה לעצמם וימשיכו להתדיין במה שנראה בעיניהם כרומו של עולם . ר' חיים שעשה את טעות חייו ולא הילך ביוניברסיטע ור' משה די ליאון שהנה עלו המה סוף סוף על תחבולותיו.
אלא שגם אני הייתי שם . גם אני בשמעי שמעו של מדרש הייתי מעוות את חוטמי ומתפלץ : מה רוצה היהודון הפרימיטיבי אשר למולי הזה עם מדרשותיו . ילך נא למלמל צאנה ורעינה עם רעיתו הבשלנית ואני אוסיף לזעזע את אמות סיפי ידי בעניינים החשובים באמת .
הייתי שם . כבר לא .
נו שוין . אלו ואלו .
אז מה עם התרנגול ?
מה רצה בעל המדרש הנאדר והמרטיט הזה שכל כולו פסיכולוגיה עדינה ועמוקה בתרנגולו .
ואפשר שכך הם פני הדברים :
התרנגול, הרי הוא החיה היחידה שזכתה לברכה פרטית בברכות השחר . "הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה"
התרנגול, הוא החיה אשר זכתה לחכמת הבחינה בין יום ולילה .
מדוע ? למה ? ככה ! נסתפק בככה שהרי אין לנו עסק ב"עצור כאן חושבים" בנסתרות (אבל רק נזכיר שבעלי הקבלה מקפידים ליקח דווקא תרנגול לכפרות).
התרנגול הוא אשר יעיר את האדם משנתו .
והשינה הרי היא סוג של מוות חלקי (היום, בלי פרויד).
"שהחזרת בי נשמתי", "אלוקי נשמה שנתת בי"
התרנגול הוא אשר ב"הבחנתו" יוצאים אנו מדי בקר מן המוות הזה לחיים .
לכך, אולי, רצה בעל המדרש לרמוז . התרנגול אשר תפקידו ב"הבחנה" בין יום ולילה, בין מוות לחיים, הוא אשר מסוגל לשמוע את זעקתו האילמת אך הנוראה של הגוסס . זעקה שאמנם נשמעת מסוף העולם ועד סופו, אך רק אלו היודעים להבחין בבואו של יום, עוד בטרם בואו, מסוגלים לשומעה .
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/4/2003 04:34 |
|
| |
ואם בדרך אפשר עסקינן, ניתן להוסיף שהרי התרנגול הוא המעורר הקדום של האדם בשחריתו של יום והוא המופיע באריזת קלוג'ס קורנפלייקס, בקיצור הוא סמל התחדשות החיים של האדם, לכן זעקת האדם לחתימת חייו, סותרת לזעקת התרנגול יותר מאשר לכל בעל חי אחר!
|
|
|
|
| נשלח ב-7/4/2003 11:34 |
|
| |
אני משתמש בתלמה (בד"צ) ולא בקלוגס עם ה OU
המפוקפק !
אז אין לי את הבעיה הזו .
תוקן על ידי - בעל_עגלה - 4/7/2003 11:35:30 AM
|
|
|
|
| נשלח ב-7/4/2003 12:31 |
|
| |
בעל עגלה
רק עכשו גיליתי את המדרש שלך, ואת הניתוחים היפים עליו.
הרשה לי להוסיף כמה נקודות:
בספר חסידים (איני זוכר היכן) מופיע סיפורון קצרצר, כדרכו (אפשר לפתוח אשכול על ספר חסידים לבדו, כן, כמובן):
מעשה בזקן אחד שהיה תמיד מתלונן שטוב מותו מחייו. בקומה התחתונה של ביתו התגוררה משפחה עם אבא ואמא וכמה ילדים. יום אחד, בא מלאך המוות ליטול את נשמתו של האב. המשפחה בכתה. מלאך המוות התנצל. אין לו ברירה. עליו לקחת נשמה.
הציע לו האב: קח את הזקן. הוא ממילא משתוקק למות.
הסכים המלאך. עלה לקומה העליונה, ופנה אל הזקן. הציע לו את העסקה, והזקן - הסכים. ממילא רצה למות, ועוד חסד גדול שכזה.
אבל ברגע שראה הזקן את חרבו השלופה של מלאך המוות - את המשפט הזה צריך לקרוא בניגון של משגיח שאומר שיחת מוסר, וככה אני כותב אותו - ברגע שראה אותו הזקן, מייד החל לצווח: לא, לא, לא, אני רוצה לחיות.
וירד המלאך ונטל את נשמתו של הצעיר.
טוב לכלב החי מן הארי המת, והגנים שלנו, או אותו יצר החיים, דוחפים אותנו לחיות.
כמדומה לי שהמדרש כולו מציע הסתכלות על האדם בנוסח קהלת. אין זה בא לומר שאין הסתכלויות אחרות, אבל גם זו נכונה. יש לנו אינסטינקטים דומים מאד לשל בעלי חיים, גם אם אנו בני אדם עם נשמה אלקית.
ומותר האדם מהו?
(הסיום נועד להביע דעה דומה לשל המדרש - כפי שהוא נראה לי. אין הוא משקף את דעתו של כותב שורות אלו בכל הזמנים, רק בשעה שהוא חי את המדרש הזה).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/4/2003 14:07 |
|
| |
מיימוני,
הסתירה במדרש הזה כמעט בוטה .
בתחילתו (שלא צוטטה פה) מראה לו המלאך את הצדיקים בגן העדן, את הרשעים בגיהנם ואילו לפי סופו אין לאדם כמעט שליטה על גורלו .
לפי דעתי, לכך בדיוק רצה בעל המדרש לרמוז .
זוהי אזהרה סמויה לאדם . דווקא משום שהדחפים הם כל כך עצומים, דווקא משום שלאדם יש מנגנון חייתי, מצא בעל המדרש צורך להגחיך את דמותו
של האדם ולהציב לו תמרור - מראה .
קשה אבל אפשרי . הנה, ראה, יש צדיקים בגן עדן שהצליחו .
ואגב, האם המדרש שהביא ממדבש מקהלת רבה, שם דוד המלך הוא הדוגמא לזקן האופטימלי, איננו מעט ציני ?
דוד המלך ?
ודווקא מפרשיית "והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו" עם כל האינטריגות שנעשו סביבו, תוך ניצול זקנתו ?
זו הדוגמא ?
|
|
|
|
| נשלח ב-7/4/2003 14:45 |
|
| |
בעל עגלה
עכשו נבוכותי.
האם אתה מחפש את ה"פשט" ההיסטורי במדרש, לכל היותר מתורגם ללשון זמננו, או מציע פרשנויות שונות, בחינת "מה זה אומר לנו", עם רשות הרמנויטית לחדש?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-7/4/2003 17:09 |
|
| |
חלילה, חלילה . אינני חושב שאני מחדש .
אין לי זכות וזו לא ספרות . דברי קדש הם.
אני בהחלט חושב ואולי אני מדמיין שאם אני רוחש כבוד לבעל המדרש ואם דבריו נכתבו כדי שיובנו, אזי סתירה חריפה מזמינה פרשנות .
במקרה שלי כש- 2 חלקי המדרש הציגו מסרים סותרים, חשבתי לישבם בכיוון שלדעתי נראה ככונת בעל המדרש .
זאת, בפרט, במדרש הנ"ל, שלדעתי הוא מיוחד באיכויותיו .
אם התכוונת לשאלתי על אזכור דוד המלך - אין לי הסבר . ההנחה שמדובר במשחק לשוני: נכתב "והמלך דוד" ולכן מדובר בזקן אופטימלי גרועה יותר .
האם מדובר ב"הומור מדרשי" כמו שניסיתי לרמוז? אולי ויש לכך תקדימים .
בהנחה, שלא כולם יסכימו אליה שיש מקום להתעמק "אפילו" במדרש - אני מזמין אחרים להאיר את עיני .
ועכשיו : מאן דהו פנה אלי בפרטי וסבר שדברי ברישת עמוד זה נבעו מעלבון כלשהו.
ובכן : לצערי ואולי לשמחתי מנגנון העלבון איננו תקף אצלי . אני זקוק לרמה מאד נמוכה של "פידבקים" ואף את אותה רמה נמוכה הנני נלחם להשמיד .
הדיון פה מתמקד בטרנספורמציה של דברי חכמה בלבד.
תנוח דעתך איש רגיש וחביב ותנוח דעת אחרים .
|
|
|
|
| נשלח ב-5/4/2005 20:43 |
|
| |
ובעניין פרשת תזריע - להלן מאמר קצר של הרב עמיטל בעניין טומאת היולדת.
שיחה לפרשת תזריע
"וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל לאמר: אשה כי תזריע, וילדה זכר, וטמאה שבעת ימים, כימי נִדת דותה תטמא. וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (י"ב, א-ג).
במילים "כימי נִדת דותה תטמא", משווה הפסוק בין טומאתה של היולדת לטומאתה של הנידה. השוואה זו נראית תמוהה, שכן טומאה מתקשרת בדרך כלל למוות: מת ונבלה מטמאים, וכן שכבת זרע ודם נידה מטמאים, משום שיש בהם משום פספוס של חיים שהיו יכולים להיווצר. לא ברור, אפוא, מה מקומה של היולדת במערכת זו, הרי לידה קשורה דווקא ביצירה של חיים חדשים, ולא במוות!
מעבר לכך, לא ברור מה עושה הציווי "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" באמצע הפרשה העוסקת בטומאת היולדת – הרי מצוות המילה אינה קשורה כלל לטומאה זו, והיא נאמרה כבר בפרשת לך לך!
המדרש מקשר את פרשתנו לדברים שאמר דוד המלך לאחר שחטא עם בת שבע:
"הן בעוון חוללתי, ובחטא יחמתני אמי" (תהילים נ"א, ז).
דוד טען, שכל יצירה של אדם כרוכה בהכרח במימד מסויים של חטא. המדרש מבאר את טענתו:
"רבי אחא אמר - אפילו אם יהיה חסיד שבחסידים, אי אפשר שלא יהיה לו צד אחד מעון. אמר דוד לפני הקב"ה: רבון העולמים, כלום נתכוון אבא ישי להעמידני? והלא לא נתכוון אלא להנאתו! תדע שהוא כן, שמאחר שעשו צרכיהן, זה הופך פניו לכאן, וזו הופכת פניה לכאן, ואתה מכניס כל טיפה וטיפה שיש בו..." (ויקרא רבה י"ד, ה).
אין ספק שהולדת ילדים היא דבר חשוב מאוד מבחינה הגיונית ומוסרית: העולם לא ימשיך להתקיים בלעדיה. אעפ"כ, הקב"ה ידע, שחשיבותה העקרונית של פעולה זו אין די בה כדי להביא את בני האדם להוליד ילדים במידה מספקת. אנשים לא תמיד טורחים ומקפידים לבצע את מה שנכון לעשות מבחינה מוסרית. לפיכך ברא הקב"ה באדם יצר מין חזק, שיגרום לאנשים להוליד ילדים גם בלי שיתכוונו לכך.
גנאי גדול הוא לאדם, שלא ניתן היה לסמוך עליו שידאג להמשך קיום העולם, והיה צורך בבריאת יצר המין, כדי שהעולם ימשיך להתקיים.
ייתכן שטומאת הלידה היא תזכורת לגנות זו: טומאה זו מבטאת את העובדה, שההריון היה כרוך בהנאה מינית, ושהעולם לא היה מתקיים בלא הנאה זו. גם אזכור מצוות המילה בפרשה זו בא לבטא את אותה נקודה: יש כאן משהו פגום שטעון תיקון.
קשה לי כריכת הריון בחטא. תפיסת ההנאה המינית כחטא מהדהד קצת נוצרי...
הרי זה טבע האדם. אין אפשרות להרות אחרת.. הרעיון שהאדם נזקק לתמריץ כדי לבצע את ההולדה ועל כך הוא כאילו חוטף גערה בצורת טומאת היולדת תמוהה לענ"ד - הרי כך ברא אותנו ה' ומה נעשה? זו תכונה צרובה בטבע האדם ולא עניין ל"עבודת המידות".
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/4/2005 21:53 |
|
| |
יואל,
גם לי קשה לי כריכת הריון בחטא..אני מציעה זוית הסתכלות אחרת שגם מקבלת משמעות שונה לדברים, אולי יותר אמיתית, שהרי כמו שכתבת זה טבע האדם, ולא יתכן שה' יברא את האדם עם יצרים בכדי שאחר כך יתן להם תורה ומצוות את 'עבודת המידות' כדי להגביל אותם. זה גם סותר שמצוות התורה ניתנו בהתאם לטבעו של האדם.
אז ככה..זה לא שדוד טען, שכל יצירה של אדם כרוכה בהכרח במימד מסויים של חטא. אלא, שדוד ידע שיצירתו שלו עצמו היתה כרוכה במימד של חטא.
*************
בועז ורות הם שורשיו של דוד בן ישי. אולם אמו של דוד ששמה איננה נזכר בתנ"ך, היא נצבת בת עדאל, על פי הגמרא (בבא בתרה צ"א ע"א):
"אמיה דדוד נצבת בת עדאל". לא רק אימו זקנתו של דוד סבלה יסורין, אלא אמו מולידתו של דוד סבלה גם היא יסורין וכך אנו מוצאים שהורתו והולדתו של דוד ביסורין.
ב"ילקוט המכירי" לתהלים קי"ח, כ"ב מובא:
"ישי פירש מאשתו שלוש שנים. לאחר שלוש שנים אמר לשפחתו תקני עצמך הלילה כד שתיכנסי אלי בגט שחרור (רצה להכשיר זרעו מפסול מואבי, שעדין היו עוררין על ההלכה 'מואבי ולא מואבית'), הלכה ואמרה לגבירתה.... (הסכימו ביניהן). לערב, כשיאמר לי סגרי הדלת תכנסי את ואני אצא וכך עשתה. עשתה אם דוד עמו הלילה ונתעברה מדוד. בקשו בניה להרגה ואת בנה דוד, אמר להם ישי הניחו לו ויהיה לנו משועבד ורועה צאן.
והיה הדבר טמון עד עשרים ושמונה שנים, כיוון שאמר הקב"ה לשמואל (שמואל א' ט"ז, א) ' לך ואשלחך אל בית ישי הלחמי', אמר לו הקב"ה : קום משחהו כי זה הוא (דוד) . וישי בניו היו עומדים ברתת ואימה. אמרו : לא בא שמואל אלא לבזותנו ולהודיע לישראל שיש לנו בן פסול (ממזר) ואמו של דוד שמחה מבפנים ועצבה מבחוץ (עליו דרשו את הפסוק ' אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה' (כב)
---------------------------------------------
עשרים ושמונה שנה נצרה נצבת בת עדאל את הסוד בלב, סבלה יסורים ובזיון, נחשדה שדוד ממזר, עד שבא שמואל הנביא ופרסם מעשיה עם שפחתה (כמעשה ההחלפה רחל-לאה) וטיהר את זרעה ופירסם צידקותה וכשרותו של דוד.
שמה מעיד עליה- ניצבת - לשון יציבה וחוסן פנימי,עשרים ושמונה שנה היא ובנה מנודים בביתם על לא עוול, ושמרה את סודה עד בואו של שמואל הנביא. בת עד-אל, כביכול הקב"ה מעיד עליה שטהורה היא ובנה כשר, בנו של ישי הצדיק.
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=685555
תוקן על ידי - riv - 05/04/2005 21:55:59
|
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
| מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
|
|
