פערי שפה ופערי חשיבה - בין ישיבה לאקדמיה

ממללא

לא שפטתי שום דבר לטוב או לרע . אני מזהה תופעה מסויימת ונראה לי שיש לקשר אותה עם תופעה אחרת .

אני חושב שפחות או יותר כל חרדי חי במדה זו או אחרת חיים כפולים וזה מפתח ציניות . את מוסד האדמורות נקטתי כדוגמה . עם האדמו"ר יש לנהוג בגינוני כבוד מופלגים כאילו מדובר בסולטאן , מתנהגים כאילו יש לו כוחות רוחניים מופלגים , מדברים כאילו הוא צדיק ופרוש שלא מהעולם הזה , כאשר למעשה כל הדברים האלה הם מן השפה ולחוץ אצל רבים רבים מאד וכולם יודעים את זה . לענ"ד זה שונה באופן מהותי מההיסטריה סביב ספורט .

אותו דבר עם העיתונות או הביוגרפיה , כולם יודעים שיש דברים שלא כותבים עליהם , שמשמיטים אותם ולפעמים אף מסרסים אותם בצורה צינית (לדוגמה , כולם יודעים על אדמו"ר מסויים שהיה 'עובר בטל' בסוף ימיו , אבל בביוגרפיות הרשמיות מתארים את זה בצורה רומנטית כאיזושהי הסתגרות מהעולם כמו הסתגרותו של הרבי מקוצק בגלל שהחסידים לא היו ראויים או בגלל שהרבי ראה שיש דינים בשמים) .

הדברים האלה נוגעים לכל שטחי החיים וזה גורם לכך שאנשים יחשבו שאין לקנות שום דבר הנאמר בפומבי כמות שהוא ושמאחורי כל דבר עומדים אינטריגות , נסיונות טיוח או ייפוי המציאות . וזה גורם לכך שאנשים יתחילו לפקפק עם קיים בכלל רצינות בעולם הזה .

אשכול על תורת הנגיעות

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=964848

אשכול על ר' אלחנן וסרמן ובתוכו על גישת הנגיעות בשיטתו

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=959217

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מייציץ,

האם לדעתך התופעה קיימת רק במגזר החסידי או גם הליטאי?

יוצא לי בעיקר להיתקל בה אצל אנשים מהמגזר הליטאי ("הוא ממש גאון עצום!".

האם לדעתך גם במגזר הזה יש את המשחק הכפול הזה או שהוא פרי החברה החסידית שקל יותר, בזכות קשרי המשפחה, להגיע בה להנהגה ציבורית ללא צורך בגדלות תורנית?

יוריקס,

נזקי הסופרלטיווים עליהם דיברת, מסתכמים במשפט אחד חכם ששמעתי פעם:

השגבה של הבנאלי, סופה שתביא לבנאליזציה של הנשגב.





ממללא,

אם יש בעולם החילוני משהו הדומה להשקפת העולם החרדית, הוא דוקא עולם הספורט.

בשם האמירה ש'זה רק ספורט' אפשר לפתוח פה, להיות ציני ואף תוקפני, ומבחינה טרמינולוגית - להשתמש במליצות והפרזות. אני רואה דמיון רב בין השתיים מבחינת הוצאת האגרסיות לרשות הרבים.
כותרת בעיתון כמו: 'כל ירושלים צהובה' (ביתר-ירושלים), היא אחותה של הכותרת 'ירושלים תתן קולה' (תורה ויראה).

המבנה הפסיכולוגי החרדי הוא של ריבוד והפרדת רשויות תודעתית. אם החזו"א כתב בזמנו על המיזרחי כאנשי 'הדת והחיים', דומני שהיום כל חרדי הוא כזה. הלמדנות בבית המדרש, ההלכה של ה'משנה ברורה', המוסר של 'מסילת ישרים' אינם מפריעים להעלים מס או להעתיק תוכנת מחשב.
עם 'לומדס' לא יכולים לפסוק שאלה על עוף, ואלף שיחות של משגיחים לא ידמימו ולו לרגע את תעשיית ה'מקוה נייעס'.


מבחינת הגישה אל 'החיים' ישנו דמיון רב בין תפיסתו של החרדי לבין הרבדים הנמוכים של החילוניות. החרדי אינו יודע להתחבר לתרבות הגבוהה, ולא פלא שכאשר הוא מוריד כיפה הוא פונה בדרך כלל לנמוך ביותר.

אני נזכר במשגיחים המספרים בשיחותיהם 'תובנות' מפי נהג המונית איתו נסעו קודם לכן. כמובן תוך תגובה וביקורת ברוח התורה. כנגד הראייה הפשטנית של נהג המונית מגיב המשגיח בראייה פשטנית מהכיוון השני. בסיס הדברים משותף למדי, וההבנה ביניהם אינה בכדי.

האם הציניות אינה פרי המודרנזציה? התרבות הספרים ההיסטוריים וכיו"ב. אך הרי מאידך מדברים על רבבות שמאמינים בפסק הרב אלישיב והרב שך כתורה מן השמים ממש בלי ביקורת. הביקורתיים הם המתחכמים אויפגקלערטע בלע"ז. ויש גם בריסק שנלחמת עם דעת תורה ושמם צומחים כמה חכמים כאלו.

גם בחסידיות מדובר במתחכמים. וציבור החסידי פיתח משהו אחר שמכיון שהאדמו"ר שלי הוא היחיד הרי הוא מומחה לבאר כיצד האדמו"ר האחר בלפן וזה מוטבע בדם. ומאידך הליטאי מומחה לפענח היאך כל האדמורים בלפנים.


ועוד וכי בדמוקרטיה האם לא מאמינים הדברים הכי גרועים על פוליקטאי בעולם החילוני? ברור שאין זה ענין חרדי, להיפוך זה היטמעות של הדמקרטיה אצל החרדים


על הסופרלטיווים. לדעתי בעיתונות החילונות יש ניפוח השפה וסנסציות בעיקר על משברים ושערוריות חסרת תקדים, ועל הסביבה שמתדרדרת. ואילו אצל הדתיים זה בדברים טובים אירוע חסר תקדים וכו'.

ועוד נקודה. שפת החרדים הוא חד גונית: דל העט מלתאר והעם הגיע לבכי וכו', ומעולם לא קרה שמאורע אחד נכשל. ואילו העיתונות הכללית יודעים להביא הגדרה חדשה על המאורע
וכן יודעים לפעמים לכתוב שהנה כאן פישלו בגדול וכו'.

מסתברא וממללא

אני רוצה להסביר את עצמי . נקטתי בכמה דוגמאות לתופעה כוללת הרבה יותר . הטענה שלי היא שאורח החיים החרדי העכשוי מפתח את הגישה האומרת שככל שמדובר בצדדים הרוחניים , התרבותיים , הרגשיים והערכיים של החיים , הכל משחק . אסביר את עצמי :

כאשר מתרגלים לכך שבהספד , למשל , לא נותנים ביטוי אותנטי לרגשות כלפי המאורע אלא אומרים דברים שצריך לומר אותם לכבודו של נפטר ולא משנה מה או מי הוא היה , מאמצים את הגישה שאין הספדים אותנטיים (אני מניח שבמקרה הזה מדובר במשהו שנכון מן הסתם גם כאשר מדובר במי שאינם חרדים) .

כאשר אדם מתנהג בגינוני כבוד כלפי האדמו"ר , לא בגלל שהוא מרגיש שזה מבטא את תחושותיו האמיתיים , אלא בגלל שכולם נוהגים כך ובגלל שכך צריך לנהוג , זה מעורר אצלו ספק האם קיימים באמת חסידים שמקיימים בעצמם 'ומורא רבך כמורא שמים' .

כאשר כתיבת ביוגרפיה הופכת לכתיבת טופס קלישאות קבוע שרק את שמו של הגדול התורן מחליפים ולא ביטוי של מה שהכותב חושב , אנשים מפסיקים להתייחס ברצינות לא רק לביוגרפיות אלא לאמירת אמת בהערכת אישיות בכלל. כאשר אדם מתנועע ומתלהב בתפילה כי זה מה שצריך לעשות הוא מפסיק להאמין באפשרות להתפלל באמת ממעמקי הלב . כאשר במערכת היחסים הזוגית אדם מיישם את העצות ששמע בשיעורי ההדרכה , הוא מפקפק בקיומה של אהבה אותנטית (וידועה הבדיחה על האברך הטרי שחזר הביתה ואמר לאשתו : 'המדריך אמר לי שאני צריך להגיד לך שהשמלה שלך מאוד יפה') .

העובדה שכל ההיבטים של החיים נשלטים על ידי מערכת מפורטת של חוקים בלתי כתובים , העובדה שמגיל ינקות לומדים לקבל מהסביבה את ההנחיה איך ומה צריך להרגיש ולחשוב ביחס לכל דבר, המציאות הזאת גורמת להחנקת האפשרות לביטוי אותנטי של דברים הבאים מפנימיותו של אדם .

ביטוי לעובדה הזאת אפשר למצוא בשיחות של משגיחים , דרשנים ואפילו עמך , על הקושי שבהשגת רגע אותנטי של תפילה או של רצון זך בחיים . הרגשה אותנטיות נחשבת באופן רשמי למשהו נדיר , בלתי מושג כמעט .

אצל הרבה אנשים זה יוצר רק תסכול וייאוש , אצל אחרים , ה'מתחכמים' בלשונו של מסתברא (ויש המווון מתחכמים כאלה , זה לא עצור כאן חושבים ) , זה הופך למעין הכרה שזהו אכן המציאות , שאכן אין רצינות והכל משחק ובלוף . יש לי השערה מבוססת שככל שגילו של אדם מתקדם הוא עובר מהקבוצה הראשונה לקבוצה השנייה .

הדבר מזכיר לי משל מאלף מאת ר' בונם מפשיסכה : פעם עבר הפריץ בכרכרתו ליד בית מרזח וראה שם שיכור המתגולל בקיאו . חמד לו הפריץ לצון וציוה על עבדיו לקחת את השיכור , לרחוץ אותו , להשכיב אותו במיטה נקייה ומוצעת , לשים לפניו בגדי כמורה ולכשיתעורר , לפנות אליו בתור 'הוד קדושתו הכומר' .

השיכור מתעורר בבוקר והוא זוכר כמו מתוך חלום מעורפל איך שרק אתמול בלילה התגולל בקיאו . והנה עתה הוא מוצא את עצמו במיטה נקייה בתוך חדר מפואר עם משרת הפונה עליו כ'הוד קדושתו הכומר' . כיצד הגיע לכאן ? האם כל מה שזכור לו מחייו הקודמים הוא רק חלום ? או אולי עכשיו הוא חולם ? השיכור לא יודע לשית עצות בנפשו .

פתאום צצה במחשבתו רעיון מבריק . הנה מודעת זאת בכל הארץ שמדרך הכמרים לעמוד לפני האיקונין הקדושים ולקרוא בספרים עתיקים הכתובים בלשון לאטיין . וזה לו האות , והיה כאשר יעיין באותם ספרים ויבינם ידע כי כומר הוא ואם לאו לאו .

בנשימה אחת רץ לו ה'כומר' לקתדרלה , מוציא אחד מהספרים המאובקים ומה חשכו עיניו כאשר הוא מגלה שמדובר בספר החתום ומלה אחת אין הוא מבין .

האם נוכח השיכור שהוא רק שיכור שמעולם כומר לא היה ? לא! הוא הגיע למסקנה שכל הכמרים מאחזי עינים . מקמטים הם את מצחם ומעבירים הם אצבעותיהם על שורות הספר . אבל אף אחד מהם אינו יודע באמת לקרוא בלשון לאטיין ...

אני יודע שבמדה זו או אחרת מדובר בעצם בתופעה אוניברסלית , אבל אני חושב שאצל החרדים זה קיים במדה קיצונית .

[ובמאמר המוסגר , ציניות אינה בהכרח ביקורתיות . ביקורתיות היא הערכה מפוכחת של העובדות , ציניות היא אמונה טפלה שאינה שונה במאומה מתמימות . חוץ מזה , ישנם כל כך הרבה קנאים עצומים שהכל צחוק בעיניהם ועם זאת הם מרגישים משום מה צורך לדחוף את העגלה הלאה ולהיות הכי קיצוניים שאפשר (יש לי אפילו חשד שהרבי מסאטמר היה מסוג האנשים האלה , במדת מה)]