פורום: עצור כאן חושבים - פערי שפה ופערי חשיבה - בין ישיבה לאקדמיה

פערי שפה ופערי חשיבה − בין ישיבה לאקדמיה

(אל תבהלו מן האריכות, זה חלק ממאמר שאולי בעתיד יראה אור).

בדברים הבאים אבקש לחדד כמה תובנות שעלו בראשי בזמנו, יחד עם המעבר שחוויתי מן הישיבה לאקדמיה, וההיחשפות לשכבה תרבותית ומשכילה העוסקת בלימוד מקורותינו היהודיים. בד בבד עם עבודת המאסטר שלי על המתודה הלמדנית בישיבות ליטא, החילותי לשים לב לסוגיית פערי השפה בין תרבויות לומדות שונות, הנובעים לדעתי מפערי חשיבה, ואף חוזרים ומחזקים אותם.

השפה בה אנו מבטאים את עצמנו היא גם שפת החשיבה שלנו, ובה אנו טובעים מונחים ומושגים. מוכרת התופעה של אדם החושב באנגלית ומנסה להתבטא בעברית, התוצאה מורגשת מיד.

בסוף המאה ה-19 התרחשה מהפכה בעולם ההלכתי-למדני במזרח אירופה: שיטת הניתוח וההמשגה של ר' חיים סולובייצ'יק מבריסק. השפה האחידה שפיתחו תלמידיו בכדי להסביר את טיעוניו, והספרות הרחבה שמנפיקים תלמידי תלמידיהם עד ימינו – הם לדעתי תוצאה של שפה דלה מידי, קרי השפה ההלכתית הפנימית שאינה מעזה להתרחב. העברית הרבנית הקלאסית, והיידיש שבפיהם של למדני ליטא, לא מילאו את הדרישות שהציבה השיטה החדשה. אילו הייתה בפיהם – ובעיקר במחשבתם − שפה עשירה יותר, המכילה מונחים שאולים והגדרות מחודשות לניואנסים דקים, היו ה'חילוק' וה'חקירה' נעשים ביתר קלות, ואף מתעכלים היטב בקרב דוברי ומביני השפה.

קחו דף ועט ורשמו לפניכם שמות של צבעים המוכרים לכם. רוב האנשים משתמשים בכעשרה עד חמשה עשר צבעים, לא יותר. כאשר הם נדרשים לתת תיאור לצבע מורכב, הם נאלצים להדגים אותו באמצעות עצם כלשהו מן הטבע או להשתמש במילות תיאור אחרות. לא כן בעלי המקצוע והציירים, המכירים את כל קטלוג הצבעים על שמותיו המשונים, ויודעים לעשות שימוש מקוצר במלה אחת המגדירה צבע מורכב.

הנמשל: מי שעולמו מורכב מצבעים בודדים – שפתו דלה, והוא נאלץ להכביר מילים בכדי להבהיר רעיון דק או מורכב. לעומת זאת עולמנו התרבותי-אקדמי מבוסס על שפה עשירה ומשוכללת, המתחזקת אותו ולפעמים אף יוצרת אותו. לא רק האנגלית האקדמית, כי אם גם העברית העכשווית, מתפתחים כל הזמן בכדי להכיל יותר ויותר הגדרות למגוון רחב יותר של מצבים ותובנות. האקדמיה אימצה ואף 'עיברתה' מונחים לועזיים רבים, באמצעותם היא מרגילה את תלמידיה להציג הבחנה במלים ספורות.

במעבר מעולם הישיבה הלמדני אל מחוזות האקדמיה ובתי המדרש, גיליתי עברית מושכלת ומשוכללת. במחקרי לשון ולוגיקה מצאתי הבחנות עמוקות וניתוחים דקים בהרבה מאשר בלמדנות הבריסקאית. בהתאם לכך, לא אחת השתוממתי על הדרך המקוצרת שבה הוצגו בפני תובנות פרשניות והבחנות שונות הנוגעים למקורותינו. ביאורים ו'חילוקים' פרשניים ששמעתי בישיבות באריכות רבה, נשמעו סביבי בעברית עשירה וקולעת, דווקא משום שמקורם באינטואיציה פרשנית בריאה של הדובר. אין זאת פרי ההרגל בשפה עשירה בלבד, כי אם גם פריה של מציאות סביבתית מורכבת, של נפש רב ממדית, של אישיות חושבת באורח ריבוני. מי שהורגל בכך – הוא גם חושב בשפה זו, וממילא מתבטא בה באורח ראוי.

דומני שגם המסבירים המסורתיים של עולם הישיבות, מתחום הלמדנות או המוסר, מכירים במגבלותיה של שפתם הרבנית המסורתית. בדרך כלל הם מציגים 'יסוד' רעיוני כהרחבה פרשנית למאמר קצר של חז"ל. ההנחה הפרשנית הסמויה היא, שכל אריכות דבריהם קיימת ו'ארוזה' כקובץ דחוס בתוך 'סברא' אחת מתוך סוגיית הגמרא, או מאמר אגדה חז"לי. עמדתם הבסיסית היא – גם אם אינה מוצהרת – שפרשנותם אינה אלא פעולת 'חשיפת' הרבדים הנוספים אליהם התכוונו חז"ל. ברוח המתודה של 'ירידת הדורות', הם טוענים כי כתיבתם המקוצרת של חז"ל נבעה מדרגתם הגבוהה, בעוד אנו נתונים לדאבוננו בשפל המדרגה, הבנתנו דלה ושפתינו שונה, ולכן עלינו להשתמש באינספור מילים בכדי לעמוד על טיבו של רעיון אחד שלהם.

בתרבות המערבית ובאקדמיה המבנה הפוך לגמרי. אין חולק על מהפכת המדע ועל מהפכת נגישות המידע, החל מהמצאת הדפוס ועד לאוטוסטרדת-הידע האינסופית של האינטרנט. האדם בימינו יודע הרבה יותר, וזוכר בראשו אינפורמציה מכל סוג – פי כמה וכמה מחז"לניק מצוי. אפשר כמובן להתווכח על ערכו של הידע במונחים אידיאולוגיים, מטאפיסיים או אמוניים, אך לא על עצם העובדה. ניתן אפוא להבין את גישתו של האדם המשכיל בן ימינו, שהידע הרב והמורכב הפך אותו למתוחכם יותר. אם הוא אדם חושב, שעיבד את המידע המגוון, הוא נעשה גם לבעל קשב פנימי מפותח, ומפתח יכולת פרשנות מקורית יותר וקולעת יותר לכוונת הכותבים, שגם הם כתבו את דבריהם מתוך התבוננות במציאות.

ב'בתי המדרש' הרב-תרבותיים, פגשתי אנשים שאבחנו במהירות את הרעיון הבסיסי של מאמר חז"ל, ובדרך כלל אף שחזרו אותו באופן הולם ותמציתי, מתוך שהורגלו בשימושי שפה. תחת להיות קורא כנוע המוגבל לשפת בית המדרש, הם הפכו לקוראים ריבוניים ויצירתיים. הקורא המסורתי קורא לעברם: מי שמכם לפרש? אולם טענתו – אליה וקוץ בה. בה-בעת הוא מודה שמוטל על האדם מישראל להעלות את רמת חשיבתו, את שפתו ומושגיו, אל עבר קצה הפירמידה של המחשבה היהודית. ובכן, הנה יהודים העושים זאת!

הקורא המסורתי, הסובל ממחסור בביטויים, המורגל בחשיבה כנועה ודוגמטית, מציג את מגבלותיו כעקרון אידיאולוגי, ולצד הקריאה 'לעלות במעלות התורה' הוא מזהיר מפני 'הישמרו לכם עלות בהר'. שפה רזה היא גם חשיבה רזה, וחשיבה רזה היא סוג של נכות קוגנטיבית. מכאן הוא מגיע לקביעה כי איננו מסוגלים להעפיל ולהשיג את רמת ההיגיון של קדמונינו, ומאשש עוד יותר את תפיסת 'ירידת הדורות' שלו. בשלב הבא הוא גם יטען כי שום שפה − מורכבת ומלוטשת ככל שתהיה – אין בכוחה 'לקצר דרכים' למעלה, ועל כן לא נותר לו אלא להכביר מילים ומשפטים דלי-תוכן או ריקים לגמרי, מתוך ניסיון נואש להבין את דבריהם של חז"ל ולחוש את רוחם. לעומת זאת, החשיבה המערבית המודרנית, בעיקר בצורתה האינטלקטואלית-אקדמית, שוקדת תדיר על שכלול השפה, בכדי להגיע לדיוק מושגי בהסברה. טענתי היא, שבהתאם לכך השתכללו גם כלי הבנתה את דברי קדמונינו, והייתי מסתכן אף לומר שבאמצעות כך הם קרובים יותר לפרספקטיבה של הכותב החז"לי, וממילא גם ל'רמה הרוחנית' המיוחסת לו.

ומכאן בחזרה לעולם הלמדנות ההלכתי: במהלך כתיבת עבודת המחקר על דרכי הלימוד בישיבות, שמתי לב לעובדה חשובה: אנשים שפגשו את המודרנה, בכל צורה שהיא, שכללו אף את שפת הלימוד וממילא גם את הבנתם בעומקה של סוגיה. יחד עם זה הגיע גם פיתוח תודעה עצמית גבוהה, ומבט רפלקטיבי על דרך הלימוד הישיבתית ועל מקומה ההיסטורי והחברתי. המאמרים המעטים המסכמים את המתודה הלמדנית של הישיבות ומדגימים את שיטת הלימוד הליטאית, מקורם בלמדנים ישיבתיים אשר טעמו מתרבות המערב ומדרכי החשיבה שלה, בין אם נשארו בעולם הישיבה ובין אם 'שנו ופרשו'. מן הנשארים בעולמה של תורה, החשוב מביניהם הוא הגאון הרב ד"ר יחיאל יעקב וינברג, שטעם מהשכלת ברלין והרבה לכתוב היסטוריוגרפיה ישיבתית ודברי הערכה לדרכי הלימוד ותנועת המוסר. (קדם לו הרב אברהם אליהו קפלן, שאף הוא היגר מליטא לברלין ועמד בראש בית המדרש לרבנים, אלא שנפטר בדמי ימיו). הרב ריינס מלידא חיבר את הספר החשוב 'חותם תוכנית', והרב עמיאל איש המזרחי כתב את 'המדות לחקר ההלכה' – שני ספרים מונומנטליים העורכים סיסטמציה שיטתית ומסודרת לעקרונות הסוגיה התלמודית. מאוחר יותר היה זה הרב סולובייציק מבוסטון ותלמידיו, שניסחו את חידושי בריסק בצורה מושכלת ושיטתית, והיפרו את השיח המתודולוגי אודות דרכי הלימוד באמצעות חיבורים ומאמרים שונים.

כמו ההוגה המודרני, גם הלמדן המודרני מתאפיין במודעות עצמית גבוהה, בחשיבה רפלקטיבית ובשימושי שפה עשירים. מאז ומתמיד האדיר עולם הישיבות את הלמדן והחשיב את בעלי הכישרון. אלא שעקב היותו בו-זמנית גם עולם שמרני, הוא בחר לתחום את גבול ביטויי הכישרון והלמדנות, ואף שילם על כך מחיר בהבנת התורה. בני הישיבות החרדיות שלא נחשפו לחשיבה מודרנית או אקדמית, חסרים את נקודת הכובד המעניקה אחיזה ואיזון ללמדנותם. לדעתי, דווקא נקודה נגדית זו, היא המביאה את הלומד להבנה אמיתית בסוגיות התלמוד.

רכישת מתודה מדיסציפלינה אחרת, תהא אשר תהא, מעשירה את הלמדן ומעניקה לו כלים לבקר את דרך לימודו ולשפוט את מסקנותיו בסוגיה התלמודית. כל זה לא ייתכן בלא שיפתח הלמדן שפת-למדנות חדשה, שככל שפה משפטית אקדמית היא שפה מלאכותית, אבל רק היא מסוגלת לתת מענה לצרכים. בתחום המחשבה והמוסר – על התלמיד הפרשן לפתח הגות יוצרת העולה בקנה אחד עם העברית העכשווית שבפיו – השפה בה הוא חולם ומביע רעיונות 'חילוניים'.

כידוע, ר' חיים מבריסק יוצר השיטה, לא העלה את חידושיו על הכתב מעולם. לדברי בניו ומקורביו, הוא סבל מדיסוננס קבוע שליווה את הסברת חידושיו שלו, הוא לא היה מסוגל להסכין לכך שהרעיון מוגמר ומוכן להגשה בפני הקורא. אין לי ספק כי אילו היה ר' חיים נחשף לתרבויות חדשות וחושב באנגלית אקדמית, לא היה מתעורר אצלו דיסוננס זה, והשפה המשוכללת היתה מניחה את דעתו. הוא ותלמידיו סבלו מפער מטריד בין חשיבתם המעמיקה לבין כלי הביטוי הדלים שעמדו לרשותם. ללמדני ליטא המסורתיים לא היתה מודעות ל'מטא-כללים', הם לא ידעו לשרטט טיפולוגיה של רעיון, ומכאן האריכות בכתביהם ובחיבוריהם המרחיקה מהם את הקורא המודרני"

http://postiko.wordpress.com/2010/12/10/%d7%a4%d7%a2%d7%a8%d7%99-%d7%a9%d7%a4%d7%94-%d7%95%d7%a4%d7%a2%d7%a8%d7%99-%d7%97%d7%a9%d7%99%d7%91%d7%94-%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%99%d7%a9%d7%99%d7%91%d7%94-%d7%9c%d7%90%d7%a7%d7%93%d7%9e%d7%99/

וברכות לידידי הכותב !