| נשלח ב-7/4/2003 00:01 |
 |
| |
אגדה והלכה - הילכו שנים יחדיו?!
נהניתי מהמדרש שהביא בעל עגלה באשכול סמוך ומן הניתוח שהציע לו.
יותר מזה נהניתי מהערתו העוקצנית: "לא לכבודכם לנהל דיאלוג על מדרש, שכלתנים שלי.. רציונלים שלי ...".
אמירתו זו שיקפה את התחושה שיש לי הרבה פעמים פה של הפרדה בין דברים שברומו של עולם שעליהם ראוי לדון ובהם ראוי להתעמק, מול דברים שהם בבחינת דרשות חביבות לנשים ולילדים, אך אין בהם ממש.
ובכן שאלתו של ב"ע נתנה לי את הרעיון להביא לפניכם חלק ממאמר של ביאליק, שבו הוא גולל את הבנתו את המונחים 'אגדה' ו'הלכה' ואת היחסים ביניהם. נראה לי שיש במאמר גם מענה מסוים למה שמטריד את מיימוני לגבי ביאליק ועשוי להעמידו באור אחר לגמרי.
אנא אמרו מה דעתכם
|
|
|
|
| נשלח ב-7/4/2003 00:03 |
|
| |
הלכה ואגדה
להלכה - פנים זועפות, לאגדה - פנים שוחקות. זו קפדנית, מחמרת, קשה כברזל - מדת הדין; וזו ותרנית, מקילה, רכה משמן - מדת הרחמים. זו גוזרת גזרה ואינה נותנתה לשעורים: הן שלה הן ולאו שלה לאו; וזו יועצת עצה ומשערת כוחו ודעתו של אדם: הן ולאו ורפה בידה. זו - קליפה, גוף, מעשה; וזו - תוך, נשמה, כוונה. כאן - אדיקות מאובנת, חובה, שעבוד; וכאן התחדשות תמידית, חרות, רשות. עד כאן - על הלכה ואגדה שבחיים; ועל שבספרות מוסיפים: כאן יבושת של פרוזה, סגנון מוצק וקבוע, לשון אפורה בת גון אחד - שלטון השכל; וכאן לחלוחית של שירה, סגנון שוטף ובן חלוף, לשון מנומרת בצבעים - שלטון הרגש.
...כלום יש לשמוע מזה - כסברת רבים - שההלכה והאגדה הן שתי צרות זו לזו, דבר והיפוכו?
האומרים כך ... למה הם דומים? למי שמחליק על הקרח והמים בנהר, שהם שני חמרים שונים. ההלכה והאגדה אינן באמת אף הן אלא שתים שהן אחת, שני פנים של בריה אחת. היחס שבין זו לזו הוא כיחס שבין המלה למחשבה ולהרגשה או כיחס שבין המעשה והצורה המוחשית ובין המלה. ההלכה - היא גיבושה, תמציתה האחרונה והמוכרחת של האגדה; האגדה היא היתוכה של ההלכה. קול המונה של תביעת הלב בשטף מרוצתה לנקודת שאיפתה - זוהי האגדה; מקום החניה, סיפוק התביעה לפי שעה והשתקתה - זוהי ההלכה. החלום רץ ונמשך אל הפתרון, הרצון אל המעשה, המחשבה אל המלה, הפרח אל הפרי - והאגדה אל ההלכה. ואולם גם בתוך הפרי כבר גנוז הגרעין, שממנו פרח חדש עתיד לצאת...
גדולה אגדה - שמביאה לידי הלכה, וכל אגדה שאין עמה הלכה, אוננית היא, וסופה היא עצמה בטלה, וגם מבטלת כוח המעשה של בעליה.
והאומר אין לי אלא אגדה - בודקין את אגדתו שמא פרח סרק הוא. למי הוא דומה? למי שאומר: קוטפני את הפרחים ואי-אפשי בפירות. סופו שלא יזכה עוד אפילו לפרחים; שאם אין פרי אין גרעין, ואם אין גרעין, פרח מנין?
האגדה - חיציה מפקפקים ובאים באויר מתוך נדנוד, כאלו שנתזו מעל יתר מרושל בקשת; ההלכה - חיציה נאמנים וקושטים על קו הישר באיתנם ובלי זיע, כפוקעים מתוך קשת מתוחה. זו נותנת אויר לנשימה, וזו לרגל עמידה, קרקע עולם. זו מכניסה את היסוד הנוזל והשוטף, וזו - את היסוד המהוה ומקים. אומה שאינה למודה להיות תוכפת הלכה לאגדה, מוסרת עצמה לתעתועי-עולם ומסכנת בעצמה לשכוח את הדרך הישרה והיחידה שבין הרצון ובין המעשה ומן השאיפה אל ההגשמה.
...הנה הולך וגדל דור באויר שכולו מימרות ופזמונים, ועל מיני דברים שכולם הבל פה ורוח שפתים. הולכת ונבראת מין יהדות של רשות. קוראים בשם לאומיות, תחיה, ספרות, יצירה, חנוך עברי, מחשבה עברית, עבודה עברית - וכל הדברים הללו תלויים בשערה של איזו חיבה: חיבת ארץ, חיבת שפה, חיבת ספרות - מה מחירה של חיבה אוירית?
חיבה? - אבל החובה היכן? ומאין תבוא? ומהיכן תינק? המן האגדה? והיא בטבעה אינה אלא רשות, הן ולאו ורפה בידה.
יהדות שכולה אגדה דומה לברזל שהכניסוהו לאור ולא הכניסוהו לצונן. שאיפה שבלב, רצון טוב, התעוררות הרוח, חיבה פנימית - כל הדברים הללו יפים ומועילים כשיש בסופם עשיה, עשיה קשה כברזל, חובה אכזרית.
לבנות אתם אומרים - "כרתו אמנה וכתבו ועל החתום שרינו לויינו וכהנינו... והעמידו עליכם מצוות!" - הלא כן החלו לבנות גם אבותיכם.
...באו והעמידו עלינו מצוות!
יותן לנו דפוסים לצקת בהם את רצוננו הניגר והרופס למטבעות מוצקות וקימות. צמאים אנו לגופי מעשים. תנו לנו הרגל עשיה מרובה מאמירה בחיים, והרגל הלכה מרובה מאגדה בספרות.
אנו כופפים את צוארנו: איה עול הברזל? מדוע לא תבוא היד החזקה והזרוע הנטויה?
כל כתבי ביאליק, הוצאת דביר, תל אביב
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-7/4/2003 03:28 |
|
| |
מי זה ביאליק?
הוא מדבר מתוך הגיגיו בלבד. הוא נמנה על פרשני היהדות??
|
|
|
|
| נשלח ב-7/4/2003 10:45 |
|
| |
שחרית
ילכו יחדיו אם הם מובלים על ידי עיקרון מאחד-מייחד.
ילכו יחדיו אם מאוחדים תחת עיקר אחד ראשי שאדם צריך להיות מסור ליושר גם אם זה כואב וגם אם הוא צריך לוותר על חממה חברתית.
אבל אם הם מפוצלים בין 'מומחים' (גדוילי פוסקים) להלכה ו'מומחים' לאגדה (גדוילי משגיחים/ובועלי מוסר), אז לא ילכון יחדיו, אלא ינגחו זה את זה!
|
|
|
|
| נשלח ב-7/4/2003 11:06 |
|
| |
ערך, אני מתפלא עליך !
לא שמעת על הגרח"נ פון וואלוז'ין ?
מה זה בעצם משנה מי אמר ? וכי לא למדנו "קבל את האמת ממי שאמרה" ? בהנחה כמובן שמדובר באמת.
ברור, שדבריו של ביאליק נובעים מהשקפת עולם תרבותית - ספרותית ולא ערכית .
זוית הראיה שהציג בדבר המתח בין ההלכה היבשה ל"לחלוחית" המדרשית, מצויה אצל אנשי תורת הנסתר והחסידות ביחס לנגלה - נסתר.
ולגופם :
אני חושב שזו נקודת פתיחה לדון על מעמד המדרש
(אם ווטו לא ימציא עשרות אלפי לינקים על דיונים שנערכו פה כבר..)
קיימים כידוע מאות ואולי אלפי מדרשים . מעמדם של חלקם מפוקפק . חלקם, כך יש להניח הם בגדר "ספרות יפה" . אחרים אפילו זה לא .
חלקם דמיוניים עד כדי "אלף לילה ולילה", חלקם יפהפיים ועתירי מוסר . חלקם נועזים עד כדי איסור ללמדם בשרנצ'סקי, חלקם חסודים כריבה במאה שערים .
חלקם התקבלו יותר, חלקם פחות .
ועל מנת ליתן עוגן לנוקדני הפורום נשאל באופן שונה : האם יש מצוות תלמוד תורה (בגברא) כאשר לומדים מדרש (בחפצא) ?
וליהפך (פ' דגושה) : האם זהו ביטול תורה ללמוד
מדרש ? האם זה "שיחת חולין של ת"ח, אולי אף זה לא ?
תוקן על ידי - בעל_עגלה - 4/7/2003 11:09:23 AM
|
|
|
|
| נשלח ב-7/4/2003 12:48 |
|
| |
שחרית וכולם
תודה על הטרחה הרבה לברור, להקליד, להעתיק.
והנה תגובתי:
אני איני מסכים עם הנחות היסוד למאמר, (ולכן, מעולם לא הצלחתי להגיע עד סופו).
עכשו, לכבודך, קראתי את הציטוטים עד הסוף.
ולא התפעלתי (מה יש להתפעל? אלא אם כן כל אלו שהלכו בדרכו של חנ"ב היו פחות מעמיקים ופחות חושבים ממנו?).
ראשית, לעצם הדיכוטומיה בין אגדה להלכה.
האם זה נכון היסטורית? הבה נבחן טקסטים.
להלכה פנים זועפות?
קחי לדוגמא את הלכות צדקה ברמב"ם, על שבע הדרגות במתן צדקה, שהחשובה שבהן שלא ידע למי הוא נותן ולא ידע המקבל מי נתן לו, כדי שלא ייבוש.
וכמה דיונים הלכתיים יש לנו שמלאים חן וחסד ורחמים. כל מה שנלמד מ"ועשית הישר והטוב". עוד דוגמא פעוטה: מעשה באותו אמורא ששברו לו הפועלים את החבית שלו, ולא זו בלבד שרבו דרש ממנו למחול להם, אלא גם לשלם להם על העבודה שעשו!
והלא הם הם דברי הרמב"ם בהלכות שבת: הא למדת, שאין דברי התורה נקמה בעולם, אלא חן וחסד ורחמים בעולם (מצוטט מהזיכרון, ואין זו לשון הרמב"ם במדוייק).
זה - מצד ההתחשבות באדם.
ולא הזכרתי את מה שהגרי"ד ידע לעשות יפה כל כך, להאיר את השמחה האינטלקטואלית שיש בלימוד תורה בפני עצמו.
ולהפך, באגדה -
האם אין אגדות מרות וכואבות? האם אין אגדות שמלאות חוסר התחשבות, מרתיחות ומקוממות, משקפות דעות משונות, שיפה היה שלא נבראו משנבראו?
האם אין אגדות גדושות בשפיכות דמים, באלימות, בשנאה לגויים, באמונות טפלות?
אוהו!
והרי כבר ציין זאת בעל עגלה בכשרונו הגדול ובסגנונו הקריא.
אולי חשב ביאליק לא על אגדות והלכות מסויימות, אלא על חלוקה כללית בין הלכה לאגדה, באיזו תפיסה אידיאלית שלהן.
אך חלוקה זו, האם אין היא היא הביקורת שמתחו הנוצרים על היהדות הפרושית? שאנו, היהודים, קטנוניים בגלל שאנו מתייחסים למעשים ולא ללב? ביקורת שהתגלגלה מדור לדור עד שחדרה לתוך ההשכלה?
סליחה שנעצרתי בהנחות היסוד. כבר כתבתי שמעולם לא הצלחתי להמשיך לקרוא את המאמר הזה.
לגבי הסוף, איני יודע מה רצה ביאליק לומר. האם כוותנו שצריך תורה הטרונומית, שנכפית על האדם ועל העם הר כגיגית?
אם כן, האם פירושו של דבר שחזר בו והחל לשמור מצוות? לא ידעתי.
או שכוונתו שיש לפתח מערכת ערכים ומעשים מקבילה לתורה, שתהיה פרי יצירתו של האדם, ולא שתיזקף להשראה אלוקית, ולא שתהיה המשך היסטורי למעמד הר סיני.
אם זו היתה כוונתו, הרי שביקש להעניק דת להמונים. כבר אמרו זאת לפניו וגם לאחריו (ובכשרון גדול יותר).
ואולי, כרגיל, לא הבנתי את דבריו?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/4/2003 13:57 |
|
| |
מיימוני,
ביאליק, הרי ידע . שטחי, עמוק, אבל ללא ספק ידע .
הוא הכיר את ההלכות הסוציאליות . לא צריך להגיע לצדקה . די אף בשבת המצויה בעשרת הדברות .
אבל גם בשבת, יש "למען ינוח" ויש "בורר" .
כוונתו של ביאליק, (אוי לי, פרשן ביאליק נהייתי ואנא אני בא ) היא בוודאי לא לגופם של דברים, אלא לרוחם, כפי שרמזת בדבריך .
קח את אותה מצוות צדקה עליה דברת .
יש בה את החלק שבו אתה נוהג לפי הטקסט . אתה נותן צדקה כי צריך ! יש מעשר צדקה ! מי יהין לעבור על כך ! (ולעניין זה אותם ציטוטים שלך המצויים בהלכה - לביאליק הרי הם "מדרש")
עד כדי כך, אגב, ששנינו יודעים שקיימים דעות שרחמים על העני הם פגם במצווה, כי זה לא על טהרת "רצון ד'" .
זכורני דרשת אחד מראשי הישיבה על כך בשמחת 7 ברכות וזוכר אני את אשר "חטף" הימני בדרכנו חזרה לישיבה .
כמדומה לי, החזו"א אף הוא התייחס לכך ושילב בין השניים .
קיצורו של דבר, חלק ההלכה הוא החלק "המחייב" שהתפתח בעיקר באמצעות נורמות שקובצו בקודיפקציות .
חלק המדרש הוא החלק שאינו מחייב, דברי מוסר, דברי כיבושין, מעשיות .
חכם סיני אומר (לא שמעתי אישית..) : אם היו לי 2 פרוטות הייתי קונה באחת לחם ובשניה פרח .
לחם - על מנת שיהיה לי ממה לחיות .
פרח - על מנת שיהיה לי למה לחיות .
ובענינינו : ההלכה היא הלחם . המדרש הוא הפרח . ויש פרחים יפים, יש שאינם יפים . כיוון שמדובר בעניין שאיננו מחייב, יכול האדם לבחור את הפרח שריחו יפה בעיניו . את הפרח שגורם לו להתרגש .
הילכת מיימוני סחור סחור, מה עם ה"פרח" ? מה הוא מעמדו בעיניך ?
ולעניין שמירת המצוות של ביאליק, אין לי זמן כרגע, אך אוכל להוסיף ציטוטים ממנו תראה עד כמה הוא היה קרוע, עד כמה ידע (בחלק מהזמן) שאיננו נוהג כפי שרוצה היה לנהוג .
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/3/2009 21:09 |
|
| |
ההלכה קובעת מה יעשה ישראל .איך לחיות את הדברים זה מה שמובא באגדה ובכוונה זה מעורפל ונוטה לכאן ולכאן כי כל אדם חי את הדברים בצורה אחרת.
|
|
|
|
|
