החזון איש של חיים גראדה

(עמ' 326)

סיפר (אחד מהנזכרים בספר), שבעת שהתגורר ב... למד שם בבית המדרש אברהם שעיה'לה מקוסוב, מחזה אברהם בימינו.
מראהו לא העיד על שום תכונת ייחוד. נער עדין ומתמיד גדול.
יומם ולילה היה ניצב לפני העמוד, גבו אל הקהל, ולומד.
פעם אחת שמע פרוש בבית המדרש, לאחר תפילת שחרית, קול בכי רם. הפרוש הביט כה וכה וראה את המתמיד ניצב לפני ארון הקודש הפתוח, ומתפלל ביללה. בבית המדרש לא היה עוד שום איש, והפרוש ישב בפינה, בין התנור וכותל המערב. לכן לא ראהו אברהם שעיה'לה, והתפלל לפני ארון הקודש הפתוח.
"ריבונו של עולם, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. נודר אני ללמוד כל ימי תורה לשמה. רק לשמה. לשמה בלבד. גר אנוכי בארץ, אל תסתר ממני מצוותיך".
השומע הסתלק מייד מבית המדרש, לבל יראנו המתמיד מקוסוב ויתבייש, או ייבהל".

מעניין כי גראדה מציע פירוש משלו לסיפור – אני משער שזה סיפור אמיתי. "נער בר מצוה בוכה... ניכר איפוא שעוד בנערותו חולה היה, ולא האמין בעצמו שיאריך ימים".
אולי ההסבר אחר? אולי תפס החזון איש, כבר בגיל זה, כי האדם הוא גר בארץ, כי זה עולם שאינו שלו?


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ולאידך גיסא –

"היה תמיד מקדים מכל הקייטנים לבוא, מייד לאחר ל"ג בעומר, ויוצא אחרון, ערב ראש השנה. בקיץ הראשון באו אליו הנכבדים בבעלי הבתים וחתנו של הרב לביקור. אחד גידף את הציונים, ומחזה אברהם שתק, כדרכו. אחד המבקרים השמיע דבר בדיחות, והוא פרץ בצחוק עליז ונערי כל כך, עד שנשתוממו בעלי הבתים. אחרי כן שב לשתוק וישב בעינים מושפלות, עד שהבינו האורחים שעליהם להסתלק..."

זה מזכיר קצת את מה שציטט פרומי בח"ח מן הספר "מעשה גדול", על החזון איש שנהנה ממעשי שובבות ונערות. יש גם צדדים כאלו באישיותו של מלאך!


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

"פעם אחת היה לרבה של ואלקניק (מקום העלילה) דין תורה מסובך בין שני סוחרי יערות. שלח בעל עגלה ואת השמש אל הקייטן (החזון איש), כדי שיבוא ויחלצנו מן הסבך. הם חזרו עם סירוב. נסע הרב להפציר בו, אבל הוא השיב בהפצרה ותחנונים שלא יאלצוהו לכך...
אל מחזה אברהם, יום חמישי אחד בבוקר, בא קצב, דחוף ומבוהל, וסיפר ששחט שור, ויש בו סירכה. הרב נוטה לפסוק לצד הכשרות, אבל הוא חושש לסמוך על עצמו, והוא לא יכשיר אלא אם כן הרב הקייטן יסכים עימו.
ר' אברהם שעיה ראה כמה מתנשם הקצב מחמת הריצה, וכמה ידיו ורגליו רועדות מאימת ההיזק הצפוי. השיב מייד שיבוא עימו.
היום היה מעונן... ירד גשם. אולי נמתין, שאל הקצב. אבל הרב השיב שילכו תחת העצים ולא יירטבו...
משראה רבה של העיר לפניו את מחזה אברהם, שלא זו בלבד שניאות לבוא, אלא שבא ברגל, לא האמין למראה עיניו. נשען בסנטרו על ידית מקלו, ישב ר' אברהם שעיה כמה דקות מחריש ומאזין לשקלא וטריא של הרב בענין הסירכה. 'כשר' לחש, כאילו השיב אמן על ברכתו של יהודי. הרב היה סבור שמחזה אברהם יעיין עימו בספרים, יתפלפל בשאלה ויבקש מוצא, והנה פוסק הוא על רגל אחת ללא פיקפוק.
'גם בעיני ממונם של יהודים יקר, בפרט של יהודי עני ואביון, אבל הרב עוד לא שמע את כל ספקותי, ואין את נפשי להאכיל קהילה יהודית טריפות', התרעם הרב הזקן.
ר' אברהם שעיה קם על רגליו והשיב ברכות, אבל בקול רם במקצת, כלל לא לפי דרכו.
'יכול מרא דאתרא של ואלקניק לסמוך על עצמו אפילו בענינים חמורים יותר. אבל כיון שהוא אומר שיש לו ספיקות, יכול הוא לצרף אותי אל פסק הדין שהבהמה כשרה לכל הדעות'."

הסיפור עוד לא תם. הקצב מלווה את החזון איש לדרכו, ומציע לו נסיעה בעגלה. החזון איש מסרב. וגם מביא את המדרש על שמואל הנביא, שאמר "חמור מי לקחתי", ומתרגם אותו לזמנו. "לפני שמואל הנביא הובאה מן הסתם לא אחת שאלה בענין סירכה, והוא לא רצה שלאחר פסק הדין ירתמו בגינו חמור ויחזירוהו ברכיבה'".
והחזון איש "פרץ בצחוק קולני עליז".

למה צחק החזון איש? מפני שהציל ממון יהודי. מפני שנזהר בכבודו של רב העיר. מפני שניצל מפני ניצול יהודי להטריח ולהסיעו לביתו. ומפני שמצא מדרש יפה להניח את דעתו של היהודי הפשוט ההוא.
וגם בגלל שהיה בן אדם. מלאך ובן אדם. תלמיד חכם כפי שתלמיד חכם יכול וצריך להיות.
ואידך זיל גמור.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מגלגלים זכות בידי זכאי
שתף אותנו עוד בזכות הזו
והרי דבר הוא שמצאת ספר יקר כזה
בתרי זוזי
מהשמים זיכו אותך בכדי

שנזכה גם אנו

יש לי את הספר. קראתי אותו כמה פעמים.

בתחילת הספר יש תיאור יפיפה על בחורי הישיבות לסוגיהם, וכיצד הם מתנהגים ב'קיטנה'.

'מחזה אברהם' במזפתה... וחייקל, הוא חיים גראדה בעצמו, שהיה נער מקורב לחזו"א.

הספר הוא המשך ל'מלחמת היצר', ושני הספרים יחד נותנים מבט אמיתי על יחסו של החזו"א לבעלי המוסר ולנוברדהוק בפרט, והדברים עתיקים.

חלמיש



אשתדל. צריך רק זמן כדי להקליד...

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ואני דווקא זוכר מהספר (איני זוכר אם חלקו הראשון או השני) את שמספר חיים גראדה על כך שיום אחד היה החזו"א עייף מאד ולא התפלל מנחה.
לשאלת חיים גראדה אמר ש"אין לו כח" .
זכורני שלאחר שקראתי, שאלתי את ראש הישיבה שלי (כן, יש גם כאלה שאפשר לשוחח איתם על חיים גראדה) היתכן ? והוא לא הבין את שאלתי .
וודאי הוא ענה לי, הרי לא היה לו כח ..

תפילה של החזו"א !

מסתברא הביא פה באחד האשכולות מדברי ספר הישר המיוחס לר"ת מימרא מעניינת בהקשר זה .

בע"ע

מדהים, פשוט מדהים! אני מקווה שמישהו בין קוראי הספר יאתרו ויאשרו את הקטע.

אבל אינני חושב שזה קשור במה שהבאתי מספר הישר, זוהי גמרא מפורשת בעירובין ס"ה "אמר רב כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל...רבי חנינא ביומא דרתח לא מצלי. כך הי' בזמן חז"ל, אך בזמן הראשונים נולד הרעיון שנפסק בשלחן ערוך, שמכיון שממילא אין אנו מתכוונים בתפילה, לכן מתפללים בכל מקרה, אפילו בלי כוונה. ויתכן שיחידי סגולה לא קיבלו את התמסדות התפילה, אפילו על חשבון הכוונה. (והרי בע"ע מי כמוך יודע שזאת היתה טענת החסידות מבית מדרשה של הבעש"ט בראשית (טרם ההתנוונות, או יש אומרים ההתמתנות), שלא רצו להתפשר בנקודה זו)