של מי המיקרו גל ?

שאלה למו"צ של הפורום .

רעייתי עשתה קניות לטובת מוסד כלשהו לקראת החג.

הקניה היתה בהיקף כספי גדול .
באותו מרכז קניות היה מבצע אשר לפיו בכל שעה עגולה זוכה הרוכש בעל סכום הקניה הגבוה ביותר במיקרו גל .

והיא זכתה .

של מי המיקרו של המוסד או שלה ?

יש צד שמזלה גרם כי יתכן שבשעה אחרת היה מישהו שהיה קונה בסכום גבוה יותר .
נתון נוסף בעובדה שהרכישה היתה מכספה ולא מכספו של המוסד, שרק אמור להחזיר לה לאחמ"כ.

אז של מי המיקרו ?

בעל עגלה

תודה על השאלה המעניינת. אבל אין חדש תחת השמש.
היום אין צורך ללמוד בעמקות כדי לדעת לענות על שאלות. צריך רק בקיאות.

בספר משפטי התורה ח"א עמ' רנ מביא בדיוק שאלה זהה לשלך. וזה סיכום הדברים.

מוסד מעסיק פועל תמורת שכר חודשי. הוצאות הרכב על חשבון המוסד. הפועל משלם את הדלק מכספו הפרטי, ומחזירים לו את הכסף עם המשכורת החודשית. הפועל קונה בתחנה מסויימת, כי שם מקבלים שי על רכישת דלק בסכום מסויים.
של מי השי?

תשובתו של הרב שפיץ: כאשר הפועל או השליח קונים בכסף שלהם, השי או הרווחים שייכים רק לשליח.
טעם הדבר (הערה 1 שם) לפי שו"ע חו"מ קפג ו'. יש תקנת חכמים, שדבר שיש לו מחיר קבוע, שקנה השליח בכספו של בעל הבית, וקיבל רווח נוסף, מתחלקים בעל הבית והשליח ברווח. האחרונים מבארים שם כי כל אחד תרם לרווח הזה. השליח במעשה הקניה, ובעל הבית בנתינת כספו. אמנם, לא ניתן לקבוע מי תרם יותר, ולכן תיקנו חכמים שיתחלקו ברווח, כדין שותפים בו.
לכן, כאן, שהקניה נעשתה בכסף הפרטי של השליח - או של "העגלונית" - רק השליח נחשב כגורם לזכיה, ולכן המתנה שלו. כלומר שלכם.

הנקודה המרכזית כאן היא באלו מעות נעשתה הקניה. אם הקניה נעשתה במעות של השליח, אז למרות שהוא קנה בתור שליח, ומסתבר שהקניה עוברת מייד לרשותו של המשלח, בכל אופן המוכר רוצה לזכות את הפרס לבעל המעות, לא למי ששלח את הקונה אליו.

לגבי הטענה "מזלי גרם", שאינה רלוונטית כאן, אוסיף כמה מילים.
טענה זו, לדעתי, משמשת בגמרא אך ורק במקרים שבהם אין סיבות להכרעה ענינית אחרת בדין. כלומר, כאשר שנים באים לדין, ולכל אחד טענות, בית הדין צריך לקבוע האם להתערב בנושא ולטובתו של מי להכריע. כאשר אין סיבה טובה להכריע לאחד הצדדים (ואין מוחזק, כנראה, אבל צריך לבדוק את כל הסוגיות), בית הדין נזקק גם לטענות שאינן טובות. שהרי הטענה "מזלי גרם" היא טענה משונה מאד. והיא יכולה לשמש רק במקום שבו אין מקום לשום טענה אחרת.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

לא עיינתי במקורות המובאים, בכל זאת אני משער שהדוגמאות של הרב ליפשיץ משו"ע וגמרא, הם על מקרה בו המוכר נותן טיפ לקונה ללא שהיה זה ברור מראש. [משא"כ אן שידוע שהקונה במחיר הגבוה ביותר יזכה ב....]

במקרה כמו זה שקוסמוס למשל יוצא במבצע של מיקרוגל לקניה הגדולה הרי זה חלק מהמקח יותר.

איך שלא יהיה הכלל ההגיוני צריך להיות אחר. אם המשלח ביקש מהקונה להשיג לו את הסחורה המסויימת באותו החנות, אזי גם אם הכסף של השליח המיקרוגל של המשלח כיוון שבחר בחנות כזו שלפי האמת בקנייתו מקבלים גם מיקרוגל. ואם שלחו לחנות סתם ונמצא שאין בבקשתו אלא הדברים המסויימים אותם ביקש אזי אם המעות של הקונה -השליח- פשוט שהוא שלו, וייתכן שגם כאשר המעות של המשלח, כיוון שהשליח זוכה במעות לצורך הקנין וכמעותיו הם ופשוט שאין מקפיד המשלח, וניתן גם להניח אומדנא שאין המשלח חפץ ומתערב ברווחים שאינם כלולים בבקשת שליחותו. אך עדיין מכלל ספק לא יצא [אצלי].

וכיוון שכאן מן הסתם לא הקפיד המוכר על מקום הקניה והכסף של השליח היה מן הסתם, אין צריך לפנים שהמיקרו גל של הקונה.

הרב מיימוני

יישר כח !!

אני אוהב תשובות כשאני הזוכה בהן ...

ולגופם :

הטענה שהחנות מעדיפה להקנות לשליח היא טענה שבסברא . ניתן להגיד שהחנות מעוניינת להקנות את המתנה למי שגרם לה להנאה וכאן תלויים הדברים האם השליח הגיעה ביוזמתו לחנות או שנשלח לחנות הספציפית הזו ע"י המשלח .
הרגע פתחתי "חלון" נוסף ע"מ לעיין שוב בדבריך וראיתי שאף ר' יהוסף נקט הכי .

טענת מזלי גרם היא אכן לא חזקה במיוחד, אבל
במקרה זה היא עשויה להיות רלוונטית, אם הסברות תהיינה שקולות .
אמנם, עובדה היא שהפוסקים לא השתמשו בסברא זו במקום שמדובר בכספו של המוכר, אלא נקטו בפשרה .

הדעת נותנת, שהואיל והמיקרוגל מוגדר כ"שי" (ולא כחלק מעסקת הקנייה), הכל תלוי בדעת מעניקי השי.

יהוסף, בעל עגלה, אפרים ליב

כפי שציינתם כולכם, כל אחד בסגנונו, זה תלוי בדעת המקנה, אלא שנראה לי ברור, כפי שציינתם, שהדעת נוטה שהמוכר מבקש להקנות למי שמביא לו את המעות. וזה אין צריך לפנים.

בעל עגלה, כיון שבכל זאת הצעת סברה הפוכה, אני אומר, מלמעלה, מסברא מבחוץ, כי מדוע שנתלה שבעל החנות, המוכר, רוצה להקנות את השי למי ששלח את השליח, כשאין הוא יודע שזה שליח?

אבל, לפי מה שכתבתי בקטע האחרון, אם השליח יודיע שהוא שליח, אלא שהוא קונה בכספו שלו, אז יצא נ"מ שהמיקרוגל למוסד המשלח?
בכל זאת, עדיין נראה לי שהזכיה היא תמיד למי שנותן את המעות.

כמובן, כדי לברר יותר צריך לחזור על הסוגיות העיקריות בנושא, ואיני מונח בהן כרגע. (כי קאי רבי בהאי מסכתא לא תישייליה באחריתא, ואני מבקש לעצמי אותו היתר. למרות שזכיתי להכיר תלמידי חכמים שלא היתה להם את המיגבלה הזו...).

לענין מה שכתבת על "מזלי גרם", אני סבור שאתה צודק. זו תמיד טענת לוואי, שבאה לחזק הכרעה קודמת, על פי שיקולים אחרים. בדרך כלל, נדמה לי, לטובת המוחזק ממילא. וקרוב לומר שתפקידה אינו אלא להפיס את דעתו של המפסיד בדין.

מדוע שישתמשו בה ולא בתקנה של חלוקה כלשהי? צריך לבדוק את הסוגיות. באופן כללי, אני סבור שחכמים לא השתמשו בתקנה של יחלוקו על כורחם אלא במקום שאי אפשר אחרת.
וכפי שכתבתי במקום אחר, יש כאן שני כיוונים מנוגדים, שיונקים מתוך הקביעה "ועשית הישר והטוב". הישר מנוגד לפעמים לטוב. הטוב זוהי התקנה, לפעמים יחלוקו. הישר הוא לפי האמת, עד כמה שהיא ניתנת לבירור. ואז טענת "מזלי/מזלך גרם" היא נספח לחזק את המצב הקיים ממילא, שהוא ה"ישר". (ביאורי ל"עשית הישר והטוב" קצת מנוגד לדברי הב"י על פסוק זה, ובכל זאת אני סבור שהסברות שהצגתי כאן עיקר, ואולי יש לפרש את דבריו שלא יסתרו).

כתבתי בקיצור רב, ואני מקווה שהצלחתי להסביר מה שבעיני הם עקרונות גדולים וראשיים בדיני ממונות.
ואשמח כמובן לדון בזה הלאה.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו