לבני, לנכדי , לניני ולדורות הבאים

היום שרפתי את החמץ בחוף הים .

גם אבי נהג כך .
הוא נהג לומר שהוא יוצא ידי כל השיטות . גם שורף גם זורה לרוח . גם לים .

למעשה הוא עשה זאת בעיקר מהסיבה הפשוטה שמקום עבודתו היה קרוב לים ולא היה לו שום מקום מתאים אחר .

אני עושה זאת משום שהוא עשה זאת .

זה מזכיר לי את ילדותי . זה נחמד .
אני נהנה להסביר לאנשים שלפעמים מתאספים מה אני עושה . להזכיר להם שחג החרות היום .
יש גם מקווה, בדרך אגב.

אבל, בני, נכדי וניני (שאי"ה יבואו) דעו לכם :

זה עניין של הווי בלבד, אנא, אל תהפכו את זה לגופי תורה , אל תכניסו את זה לשלחן ערוך שלכם . לא למדתי הרבה בחיי, אבל הנני מבטיחכם נאמנה שיש בתורתנו דברים חשובים יותר .

אנא !

יש סיפור על ר' חיים סולובייצ'יק ור' אברהם מסוכטשוב (האגלי טל) .
שנה אחת בערב יו"כ היה מחסור חמור באוכל והם נפגשו באוטבוצק ונדברו להוציא מודעה לביטול זמני של מנהג הכפרות שנוצל להפקעת מחירים ע"י הגויים.

ואז קם הסוכטשובר ואמר :

אסור לנו לעשות זאת !
שנינו אנשים באים בימים, ואם במשך השנה הקרובה ילך אחד מאיתנו לעולמו, יצא קול כי עקב ביטול הכפרות קרה הדבר ואז יתחדש המנהג ביתר שאת ..
וכך הווה

ולהבדיל הבדיחה היהודית מסבירה (כן, יש וגם בדיחה יכולה להסביר) שהכיצד הגיעו לידי העבודה המשונה של פעור, שהיו פוערים ומתריזים על אליל?

אלא כך התפתח הדבר. הראשונים עובדי האליל היו אנשי מחשבה מעמיקים, מתבוננים ברעיונות בענין האליל, ובהיותם שקועים במחשבתם לא דאגו לצרכיהם וכך עשו צרכיהם בשעת מעשה בלי להרגיש.

הדורות הבאים לא ידעו כלל על התבוננות, הם רק ידעו על עשיית צרכים שנהפכה אצלם לגוף עבודה.