|
|
| נשלח ב-16/4/2003 12:26 |
|
| |
לבני, לנכדי , לניני ולדורות הבאים
היום שרפתי את החמץ בחוף הים .
גם אבי נהג כך .
הוא נהג לומר שהוא יוצא ידי כל השיטות . גם שורף גם זורה לרוח . גם לים .
למעשה הוא עשה זאת בעיקר מהסיבה הפשוטה שמקום עבודתו היה קרוב לים ולא היה לו שום מקום מתאים אחר .
אני עושה זאת משום שהוא עשה זאת .
זה מזכיר לי את ילדותי . זה נחמד .
אני נהנה להסביר לאנשים שלפעמים מתאספים מה אני עושה . להזכיר להם שחג החרות היום .
יש גם מקווה, בדרך אגב.
אבל, בני, נכדי וניני (שאי"ה יבואו) דעו לכם :
זה עניין של הווי בלבד, אנא, אל תהפכו את זה לגופי תורה , אל תכניסו את זה לשלחן ערוך שלכם . לא למדתי הרבה בחיי, אבל הנני מבטיחכם נאמנה שיש בתורתנו דברים חשובים יותר .
אנא !
|
|
|
|
| נשלח ב-16/4/2003 12:49 |
|
| |
א'גוטן ערב יו"ט.
אל דאגה,
יהי לבך סמוך ובטוח, שנינך ינהגו בדיוק כמותך, כולל כתיבת הודעת הסתייגות בפורום חרדי.
כך היא דרכה של מסורת.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/4/2003 13:27 |
|
| |
אקדמאי
כך, כידוע, נולד המנהג המפורסם לפנות מטאטא לפני הדלקת נרות.
ולמי שעדיין לא מכיר:
בישיבה פלונית, ביקש ראש הישיבה להדליק נרות, ואז שם לב שבחדר יש מטאטא. הוא רמז לאחד התלמידים לפנותו מהחדר, כדי שלא יראו התלמידים ויקבעו הלכה שצריך מטאטא ליד החנוכיה.
ואז, ממשיך הסיפור, התלמידים הבינו את הענין, ומאז ועד היום הם מכניסים מטאטא ליד החנוכיה ומוציאים אותו החוצה...
זה צריך להיות נושא מעניין למחקר: URBAN LEGENDS בציבור החרדי.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-16/4/2003 13:49 |
|
| |
בעל עגלה
יש רווח עצום בשריפת חמץ על שפת הים.
אינך מזיק עם העשן לשכנים.
וזו תופעה נפוצה מדי בשכונותינו...
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/4/2003 13:57 |
|
| |
יש סיפור על ר' חיים סולובייצ'יק ור' אברהם מסוכטשוב (האגלי טל) .
שנה אחת בערב יו"כ היה מחסור חמור באוכל והם נפגשו באוטבוצק ונדברו להוציא מודעה לביטול זמני של מנהג הכפרות שנוצל להפקעת מחירים ע"י הגויים.
ואז קם הסוכטשובר ואמר :
אסור לנו לעשות זאת !
שנינו אנשים באים בימים, ואם במשך השנה הקרובה ילך אחד מאיתנו לעולמו, יצא קול כי עקב ביטול הכפרות קרה הדבר ואז יתחדש המנהג ביתר שאת ..
וכך הווה
|
|
|
|
| נשלח ב-16/4/2003 17:10 |
|
| |
ולהבדיל הבדיחה היהודית מסבירה (כן, יש וגם בדיחה יכולה להסביר) שהכיצד הגיעו לידי העבודה המשונה של פעור, שהיו פוערים ומתריזים על אליל?
אלא כך התפתח הדבר. הראשונים עובדי האליל היו אנשי מחשבה מעמיקים, מתבוננים ברעיונות בענין האליל, ובהיותם שקועים במחשבתם לא דאגו לצרכיהם וכך עשו צרכיהם בשעת מעשה בלי להרגיש.
הדורות הבאים לא ידעו כלל על התבוננות, הם רק ידעו על עשיית צרכים שנהפכה אצלם לגוף עבודה.
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
| מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
|
|