למה שמח הרמב"ן שמחה גדולה ?

לאריק

מימוני

השיטה שבה נקטת לראות בציטטה של הרמב"ם שאיננה מתישבת עם דעתך תוצר של מקום ותקופה שאיננו מבטא את דעתו האמיתית שיטה זו מגונה עד מאד, שהרי אם כך אין לנו שום דרך לדעת מהי שיטתו של הרמבם. לדעת מישהו אחר דוקא הציטטות האלו מבטאות את הרמבם האמיתי בעוד שאלו שאתה הינך מסתמך עליהן הן אלו הנובעות מאילוצים שונים.

זאת ועוד כל מי שמכיר את אגרות הרמבם יודע שהרמבם היה מודע מאד למעמדו ולפרסום הודאי של דבריו, ונהג זהירות מופלגת לא רק בעצם הרעיונות המובאים בהן אלא גם באופן הבעתם.

בבואנו להבין דעתם ושיטתם של גדולים עלינו להזהר מדעה מוקדמת אישית, כלומר להקשיב היטב לדברי הרמבם ולא לקרב את מה שלדעתינו מתאים לו לומר לומר ולהרחיק את מה שאנו במקומו לא היינו כותבים.

אריק

חוששני שלא הסברתי את עצמי היטב.

לא באתי לומר שהרמב"ם, לפי פרשנותי, או לפי פרשנות כלשהי, בא ללמדנו שאלו התכונות המגדירות של יהודי. אלא שאם אנו מכירים יהודי, ניתן לצפות למידות ולהתנהגות כאלו מצידו.

על זה הוספתי וכתבתי שהסיבה למידות ולהתנהגות אלו אינה נעוצה בשורש נשמה או אפילו בגנים (למרות שזה כן אפשרי לשיטת הרמב"ם, עד כמה שאני מבין אותו) - אלא בחינוך, במה שמכנים בפסיכולוגיה "השפעת הסביבה".

ממילא, איני רואה שיש כאן טענה שניתן ללמוד מן ההתנהגות והמידות על המוצא והייחוס. אבל להפך כן.

***

איכפת לי

מבחינה מתודית, אני מסכים עימך לגמרי. הסיבה שהסקתי שדברים אלו שצוטטו כאן אינם דעתו האמיתית של הרמב"ם היא אחרת - דווקא מפני שאני מכיר את שיטתו.

כאשר יש לפנינו סתירה בין אימרות של אדם שידוע לנו כחכם, עלינו לחפש את טעם הדבר. יתכן שחשבנו בטעות שאנו מכירים את דעותיו. אך יתכן גם שאנו מכירים את דעותיו, והכרות זו מאפשרת לנו לקבוע שאמירה מסויימת שלו לא נאמרה כמשקפת את דעתו אלא לצורך מסויים.
זה המקרה שלפנינו.

אם אתה מכיר את תולדות האיגרת, אתה יודע כי הרמב"ם נצרך לחזק ידים רופסות ולב שבור של אנוסים או כמעט אנוסים.
ואם אתה מכיר את גישת הרמב"ם, אתה יודע כי הרמב"ם לא פסל שימוש במיתוסים, בסיפורים יפים שמביעים רעיון אך אינם אמיתיים לכשעצמם, והוא סבר כי התורה עצמה כתובה באופן כזה.

על סמך הנחות אלו הרשיתי לעצמי להציע את המסקנה כי הדברים אינם משקפים את דעת הרמב"ם האמיתית.

אתה כמובן רשאי ומוזמן לחלוק, ואשמח אם תבאר את שיטתך וכיצד דברי הרמב"ם משתלבים בשאר הגותו הידועה לנו.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מימוני

קטונתי מלנתח את הגותו של הרמבם.
בציטטה הנדונה לא מדובר בסיפור שניתן לראותו כמשל אלא בעמדה.
אם לדעתך זו איננה מתיישבת אם דמותו ודעותיו של הרמבם כפי שהם מצטיירים בדעתך זו סיבה טובה לבחון מחדש האם הרמבם שבדמיונך הוא הוא הרמבם "האוטנטי".

אגב כפי שכבר כתבתי לענ"ד אחד הדברים הבולטים אצל הרמבם הוא דוקא מידת האמת ואמירת דברים כהוויתם , ולא להתאימם לצרכי המקום והזמן (וודאי לא לדעת השומעים).

'כפתלי, חודש טוב לך, ולכולם.

לא צריך להיות חכם גדול כדי להגיע לאותם מסקנות אליהם הגעת בדבר אהבתו הגדולה של הרמב"ם לאמת, אך לעניין הבנת כוונתו של הרמב"ם חייבים להיות חכמים גדולים!

וכשאנחנו בוחנים את דבריך בדבר התאמת "האמת" לזמן, הרי זה סוד כל עניין הוראת שעה, ותוקף הסמכות שניתנה לחכמים בעלי האסופות. שהם ידעו מתי להתאים את ה"אמת", ל"מציאות", אותה חיו, ובפניה עמדו!

אגב, איפה בעל עגלה נעלם?




תוקן על ידי - איקה - 25/11/2003 4:36:23

לאיקה

קישרת נושאים שאין ביניהם ולא כלום.

את האמת לעולם אין מתאימים למציאות!

הוראת שעה היא תקנה ודרך התנהגות בלבד.

אכפת לי היקר

חייב אדם להיות מוכן תמיד לבחון את כל ידיעותיו ואמונותיו.
בפורום קראו לזה "מעשה דקרט בכל יום", על שם הפילוסוף הצרפתי שפתח בדרך זו את הפילוסופיה שלו.

עם זאת, כאשר יש לנו סתירה, עלינו לבחור בקפידה מה לדחות ומה לקרב.
ולפי מה שאני מכיר את הרמב"ם, הרי הוא בוודאי השתמש במידה זו, להציג את הדברים לפי השומעים - וכן מצא שנהגו חכמים, וכן נהגה גם התורה לפי שיטתו.

אם יש לך ראיות הפוכות למה שאני אומר, אשמח לשמוע אותן ולתקן את עצמי.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

איקה

רק כדי שתתדעי שטרחתך לא היתה לשוא:

הבנתי את אמירתך הסמויה שאינני חכם מספיק כדי להבין את עומק דברי הרמבם (בניגוד ל...)

נו נו (עם האינטונציה הבריסקאית)

מימוני היקר

אתה משתמש הערכות כלליות אודות דרכו של הרמבם , אבל אותי אתה שולח להביא ראיות לדעתי.

אני מציע סידור עבודה הפוך :

נקח כהנחת בסיס שהרמבם מעולם לא התאים את ההשקפות הדתיות לקהל השומעים ותוכיח אתה להיפך.

כנ"ל ביחס לציטטה של אריק מאיגרת תימן - אל תשתמש בהערכתך הכללית אודות דעותיו של הרמבם אלא הבא ראיות לכך שדברים אלו אינם תואמים את משנתו.