למה שמח הרמב"ן שמחה גדולה ?

אשר

מדוע יש סתירה בין הדברים?

מדוע אדם אינו יכול להאמין שהתורה מיועדת לחנך את האדם, והיא ניתנת בדור שהיה ירוד מאד, והיא מתאימה את עצמה לפי הדורות, ולמרות שהיא אמצעי ולא תכלית, היא אהובה ויקרה לפני המקום, ותלמוד תורה עצמו הוא מצוה רבה, ויש בו עונג אינטלקטואלי וכלל נפשי רב - מדוע לא?

הרמב"ם אהב את הלימוד, כפי שהעיר כבר פרופ' לוינגר, ויכול היה להשתעשע בו - אך הבדיל בין דבר גדול ודבר קטן, דבר גדול הפילוסופיה לפי דעתו.

שמא הקושי נעלם מעיני, ואשמח אם תבאר לי מהו.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני

ואיך תסביר את ההקפדה הגדולה כ"כ על פרטי העבודה, ועל זריקת הדם למעלה מחוט הסקרא או למטה ממנו, ועל מחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו שפוסלת או מפגלת וכדו'

על עונשי מות למשנים שינו ולו המזערי ביותר בהלכות ה"פגאניות" שניתנו לעם כצורך פסיכולוגי בלבד.

אשר,

את יחסו של הרמב"ם לקרבנות אפשר למצוא גם במשנה תורה, צריך רק לחפש טוב [או יותר נכון לקרוא את הספרים המתאימים שמצביעים לך על הנקודות הדקות הללו, למצוא לבד זה בעיה] :
הלכות מעילה ח,ח :"וכל הקרבנות כולן, מכלל החוקים הן. לפיכך אמרו חכמים שאף על עבודת הקרבנות, העולם עומד--שבעשיית החוקים והמשפטים, זוכין הישרים לחיי העולם הבא; והקדימה תורה ציווייה על החוקים, שנאמר "ושמרתם את חוקותיי ואת משפטיי, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח,ה)."

וה"אף" הזה שהרמב"ם תקע שם אומר הרבה [ובכלל, כל פעם שהרמב"ם משנה מלשון חז"ל המקורית יש לכך משמעות]. ממאמרו של שמעון הצדיק באבות אפשר להסיק עמדה שדומה לעמדה הקבלית: שעצם עבודת הקרבנות מעניקה מצד עצמה חיות לקיומו של העולם.
הרמב"ם בתקעו את ה"אף" הזה מסביר לנו שהמעמד שיש לייחס לקרבנות כדבר שעליו העולם עומד אינו נובע ממעשה הקרבנות עצמו אלא מכך שמדובר בחוק שחקוק בתורה ולכן יש לקיימו. מעבר לכך, ה"אף" מלמד גם על יחסו האישי של הרמב"ם לקרבנות.

לגבי הפירוט בתורה על אופן מעשה הקרבנות: העבודה חייבת להיות ממוסדת, ולא שכל כהן יפעל על פי גחמתו האישית [ע"ע אש זרה].

תוקן על ידי - רוח_דרומית - 03/12/2003 3:13:24

לא הבנתי
האגרת תימן נכתב לכלל ישראל, המורה נבוכים נכתב לתלמיד יחיד אחד, א"כ למה דוקא נקבל כי עיקר שיטתו נובעת בספרו שנכתב בשביל יחיד?

למה אתה כותב שהספר נכתב עבור תלמיד יחיד, בעוד שבהקדמה כתוב מספר פעמים לאיזו *קבוצת* אנשים הוא מיועד?
מודע לדעתך הרמב"ם שמח על יוזמתו של אבן תיבון לתרגם את המורה, בשעה שהאדם "היחיד" עבורו נכתב הספר ידע ערבית?

לפי הרמב"ם מדוע כל כך הרבה מתפילותינו סובבות סביב השבת העבודה למכונה?

בארא, או שלא הבנת או שהוטעת (לא עקבתי ממש אחר הדברים בהקשר לדברי החברים לאיגרת)

איגרת תימן נכתבה לכלל ישראל *שהיו תחת מצב מסוים,ספיציפי*

הנה לך קצת רקע על נסיבות כתיבת האיגרת.

בשנת 1172 כתב הרמב"ם את איגרת תימן. עד אז.... ארץ מצרים שעמדה תחת שלטונה של הכליפות הבגדדית, נקרעה מעליה בסוף המאה התשיעית, ויסדה כליפות לעצמה, שבראשה עמדו צאיצאיו של חתנו של מוחמד לוקח ביתו פטימה – ונקראו: מלכי בית פטימה, קרוב לשלוש מאות שנה משלה השושלת הזאת במצרים. בימי המלך האחרון לבית פטימה , עבר משבר קשה על הכליפות המצרית, מרידות מבפנים והתנפלות אויבים מבחוץ. השולטן הסורי, ומלך הנוצרים בירושלים הצרפתי, התערבו בעסקי מצרים ושנים אחדות היתה מצרים שדה קרב בין הסורים והצרפתים המתחרים.
לבסוף נצחו הסורים אשר בראשם עמד המצביא הגדול צלח אל דין, ואז בא הקץ לכליפות בית פטימה. המלך אל עביד מת או הומת בסתר.
וסלדין המצביא הגדול – האיש המעולה בזמנו מופת לכל ביקרת רוחו ובמידת סבלנותו. אוהב את הבריות ובן חורין מכל אמונות תפלות – תפס את השלטון 'ויהי הגדול בגדולי המלכים'. הוא משל לבדו על כל ארץ מצרים, סוריא, וחלק גדול מאוד מארץ ישראל. וגם הכליפות שבבגדד מדינת בבל וארם נהרים היתה נשמעת לכל דבר שיצא מפי המושל החכם, בימיו היתה הרווחה לכל היהודים כי המלך הזה אשר אהב צדקה וחסד ושמר בריתו לאויביו, לא נתן לנגוע ביהודים לרעה. בימיו הגיעו היהודים לעושר וכבוד, וגם להצלחה גדולה במעמדם המדיני (ראה: גריץ-שפר כרך ד' עמ' 334-345)

אבל התמורה המדינית : מפלת הכליפות הפטימית שהיתה נאמנה לכת השיאיים (המאמינים רק בקוראן, בתורה שבכתב של מוחמד) ומגינה עליהם, ועליית צלח אל דין- הביאה אתה גם זעזועים קשים ופורענויות ליהודים אשר בארץ תימן. השינוי הזה העיר קנאה וחמת נקם בלב השיאיים, אשר במדינות ערב נגד המושלים החדשים, ומבלתי יכולת להתגרות מבחוץ באלה אשר מיגרו כסא הפטימיים, ולהלחם עם הסוניים יריביהם בעיקרי דת ואמונה החזקים מהם, -- כילו חמתם בחלשים אשר ישבו בקרבם, ביהודים הכופרים בדת מוחמד.
יהודי תימן היו אמנם יהודים כשרים שקנו להם שם טוב בתור מכניסי אורחים, טובי עין וגומלי חסד, גם חובבי תורה ומקיימיי מצוות, כמו שמעידים דברי הרמב"ם בפתיחתו לאיגרת תימן. – אבל רובם היו נבערים מדעת תורה על אמיתתה, ומצבם הרוחני היה בשפל המדרגה, ולפיכך עשתה הגזרה, דת מוחמד או , מוות!- שמות בקרבם מתוך פחד ורפיון ידיים, וגם האנוסים שקיבלו דת מוחמד רק למראית עין ובלבם נשארו נאמנים לדת אבותם, היו כמוכי תמהון והיתה קרובה הסכנה שיסתגלו למצב, ובמשך הימים יבעטו בדת אבותם לגמרי.
למרבה המבוכה קם באותו זמן מומור להכעיס, בן מומר הנושך שדי אמו יולדתו וכתב ספרי שטנה על היהדות גם הופיע בקהילות ודרש דרישות של דופי על תורת משה ועשה תעמולה רבה כמסית ומדיח לתורת מוחמד, כי תורת אמת היא.

ומדרך הטבע היא, כי בימי צרה ומצוקה מתכשרת הקרקע להזיות ודמיונות, כתסיסות משיחיות ובקשת חשבונות לקץ הימים - כי באלה הסובלים ומבקשים חוף הצלה לנפשם, פתרון לסבלותם וסוף וקץ ליסוריהם, כפתגדם הידוע: "הטובע בשבולת – יאחז בשבולת"
כלומר: הטובע בשבולת מים – לא יבוז גם בשבולת דגן להאחז בה, בדמותו כי ימצא עזרתו בה.

אז איך בארא נקבל את האיגרת כעיקר שיטתו שנסיבות כתיבתה מפורטות לעיל ונכתבה עבור : אוכלוסיה מסוימת תחת מצב מסוים?

למה שלא נקבל ספר שנכתב עבור תלמיד יקר וחכם שהרמב"ם עמד על טיבו, בחן את ידיעותיו, ומחליט לגלות לו את כל האמת עד כמה שניתן (לפי דבריו של הרמב"ם בעצמו בפתיחה ל"מורה") ורצה לפתור לו מבוכתו בשאלת ה"סתירות" .



תוקן על ידי - איקה - 03/12/2003 9:12:01

למימוני

בתשובה לדבריך אלי:

לסעיף א: אני צריך לעיין בנושא וטרם מצאתי זמן. לכשאעיין אענה.

לסעיף ב: הדברים נשמעים לי תמוהים מאד
(וגם לא מוכרים לי) ולכן אשמח מאד אם תוכל לספק מראה מקום מדויק.

אשר

אני סבור שאני מבין את תמיהתך, למרות שהיא פשוט נובעת מאיזו אי הבנה, או העדר של הנחת יסוד.

לגבי הרמב"ם, העובדה שהמצוות הן "דבר קטן", אינה הופכת אותן לנטולות חשיבות.
יש חשיבות מרובה מאד ללמדן ולדקדק בהן, בדיוק כפי שאנו רגילים עד היום הזה.
אלא שמאחורי המצוות עומד משהו גדול ונשגב עוד יותר.
ובניגוד למה שטענו אלו שרצו להיות תלמידיו, האלגוריסטים בספרד, המשכילים באירופה ובוגי בפורומנו, למרות שהרעיון עיקר, צורת הביצוע, שניתנה לנו במסורת מסיני, היא חשובה ואינה בת שינוי לפי גחמתו של האדם הפרטי, משכיל ורחב אופקים ככל שיהיה.


בורופארקר

אילו המבחן לחשיבותם של דברים היה גודל הקהל שאליו הם מופנים, אזי שאלתך היתה מובנת, אפילו מתבקשת.
אך המבחן, לפי הרמב"ם, הוא בדיוק הפוך. האמת אינה ניתנת להאמר לרבים. היא קשה ומסוכנת מדי עבורם. לכן היא ניתנת להאמר רק ליחיד, או ליחידים, וגם זה בסודי סודות, ברמז, בהסתרה, בסתירות.


איכפת לי

כיון שאיני זוכר מראי מקומות, נבצר ממני להענות לבקשתך.
אך הערה:
הפילוסופיה של הרמב"ם אינה מיועדת לכל אחד. אולי היא אינה מיועדת עבורך?
זה לא מסוג הדברים שלומדים "כשאפנה אשנה". היא מצריכה מסירות מהסוג שתובעים מלמדי הקבלה (כוונתי לרציניים שבהם, במשך הדורות). למעשה, מסתבר לי שהם למדו מן הרמב"ם את מדיניות ההסתרה ואת הצגת דרישות הסף...

ובכלל, למה להשקיע בפילוסופיה של הרמב"ם? אמנם, לדעתי, למרות שהחלקים האריסטוטליים שלה מוטעים, יש בה מרכיבים חשובים ביותר עבורנו ועבור דורנו - וזה מצוי בשיעור הראשון שלי על מורה נבוכים.
אך מי שרוצה ללמוד ולהתקדם, צריך להתאמץ ולהשקיע, צריך שיהיה אכפת לו להבין, ושהוא יניח שהנושא הזה מכיל עבורו דבר חשוב. אם לא, לא.

אני מוכן לעזור, עד כמה שאני מבין ויודע, מה גם שתמיד ניתן ללמוד מאחרים, אך אם הנושא אינו מוצא חן בעיניך, כלך לך אצל נגעים ואהלות (כפי שאמרו, כידוע לך, לרבי עקיבא).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,

האם תוכל לבאר מדוע צורת ביצוע המצוות חשובה, אם הרעיון עיקר והפרטים טפלים?

מי אמר שהמצוות הם אלה שהרמב"ם מדבר עליהם כעל פרטים? או על דרך ביצוען, הרי יש בשביל זה הלכות פסוקות שעלינו לציית להם. חס וחלילה לחשוב כך.

הפרטים הם "דעות" בענייני אמונה שמובעות בדברי החכמים בגמרא, או בדברי הרמב"ם בעצמו כשהוא מדבר על "אמת יחסית"! ראה ערך תשובתו לעובדיה הגר!

מיימוני, הרי אתה גורם עוול להרמב"ם כשאתה משתמש במונח "לא נכון" אתה עושה דבר שלא יעשה, ואני מתקוממת ומוחה נגד הקביעה הזו.

הוא כותב "אמיתות יחסיות" שמותאמות לרמות הבנה שונות! גם ב"מורה".לא רק ב"משנה תורה"

וכדי להבהיר באיזה משמעות מדבר הרמב"ם על הפרטים אני אסביר,

בלוגיקה ובמטימתיקה יש מונח שנקרא "תורת המערכות" מה שנקרא: system theory, האומרת: 'הכלל הוא יותר מאשר סכום הפרטים ממנו הוא מורכב' כלומר, לכלל או לעיקרון יש פונקציה שאיננה ניתנת להתחלק לפרטים מהם הוא מורכב.
המערכת ההגותית אליה מכוונים דברי הרמב"ם אלה, שהיא גם הגדולה שבכולן היא האמונה, המתגלמת בתורה ובמיצוות. בצורה ברורה עוד יותר ניתן להבין דבריו, מתוך תשובה שהוא נותן לתלמידו עובדיה גר צדק, הפונה אליו בשאלה בנושאי אמונה.
ואלה דבריו :
' כל המניח דברים שבארנו, שהם בנויים על יסודות התבונה והולך ומחפש בפסוק מן הפסוקים, או באגדה מן האגדות, או במדרש מן המדרשים, או בדברי אחד הגאונים ז"ל, עד שימצא פסוק אחד או מילה אחת, או מאמר אחד, או מדרש אחד, שישיב בהם על דברי *דעת ותבונה*, אינו אלא מאבד נפשו לדעת, ודי לו במה שעשה לנפשו'

הפרטים הם ה"דברים" שאינם מתיישבים עם המכלול ואין להתחשב בהם.לא שהם לא נכונים!




תוקן על ידי - איקה - 03/12/2003 13:51:06

מיימוני,

מעניין לעניין באותו עניין,

החלקים האריסטוטאליים ב"מורה" הם "אמת" לאותה התקופה, כשאנחנו לומדים את המורה כיום, אין לנו לתת לחלקים האריסטוטאליים את החשיבות שאתה נותן להם.

החלקים העיקריים שאותם אנו אמורים ללמוד אותם כעיקר ב"מורה", היא "תורת הנבואה" שלא קשורה לחלקים האריסטוטאליים להם אתה נותן חשיבות כה רבה בדבריך כאשר אתה מדבר על עומק הפילוסופיה של הרמב"ם.



תוקן על ידי - איקה - 03/12/2003 14:06:20