על מי מצוות הספירה מדאורייתא.
בויקרא פרק כ"ג נאמר:
טו) "(וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה".
טז) "(עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה'".
ואילו בדברים פרק טז פסוק ט נאמר:
"שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת".
האם הציווי הוא ליחיד או לבית הדין?
אף שאת הפסוקים המצווים על ספירת העומר בלשון רבים, ניתן לפרש כציווי רק על (שלוחי) בית הדין, ולא על היחיד, הרי שחז"ל פירשום כ"חובת ספירה מן התורה על היחיד", (לדברי הכל כך היה בזמן שבו היתה הבאת העומר, ולכמה פוסקים כך הוא גם היום, שהוא זמן שאין בו הבאת העומר, (ראו שו"ת יחווה דעת חלק א סימן כג. ו"ספירת העומר", (כהן) עמוד ה),
[האדמו"ר הזקן מביא בשולחן ערוך שלו, (אורח חיים סימן תפט סעיף ב), את שתי השיטות, ופוסק כשיטה הסוברת שבזמן הזה הספירה היא מדרבנן:
"ומצוה זו נוהגת בארץ ובחו"ל בפני הבית ושלא בפני הבית, ויש אומרים שבזמן הזה שאין בית המקדש קיים ואין מקריבין העומר אין מצוה זו נוהגת כלל מדברי תורה אלא מדברי סופרים, שתיקנו זכר למקדש, וכן עיקר, ומכל מקום כל מה שתקנו חכמים תקנו כעין של תורה ואין חילוק ביניהם, אלא בדברים שיתבאר". (וראו קובץ יגדיל תורה, ניו יארק,אייר תשל"ח עמוד תקז הערה 7)].
'ת חובת ספירה ליחיד מצאנו במספר מקורות תנאיים:
בברייתא, (מנחות דף ס"ה עמוד ב):
"ת"ר: וספרתם לכם - שתהא ספירה לכל אחד ואחד" ("וכל ברייתא שאינה בלשון תנו רבנן ...", סדר תנאים ואמוראים חלק ב אות סו).
בספרא, (אמור פרשה י ד"ה פרק יב):
"ר' יהודה בן בתירה אומר ממחרת השבת, ממחרת יום טוב, יכול ממחרת שבת בראשית כשהוא אומר שבעה שבועות תספור לך, ספירה שהיא תלויה בבית דין, יצאה שבת בראשית שאינה תלויה בבית דין, שספירתה בכל אדם".
ובספרי, (דברים פיסקא קלו ד"ה ט):
"שבעה שבועות תספר לך- בבית דין, מנין לכל אחד ואחד תלמוד לומר וספרתם לכם ממחרת השבת כל אחד ואחד". ("... סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון ...", סנהדרין דף פו עמוד א).
מהמקורות דלעיל ניתן להבין, שחז"ל למדו את חובת הספירה ליחיד, ממה שחיוב הספירה נאמר בלשון רבים, וכך הבין גם הרשב"א, שכשנשאל (חלק ד סימן כח):
"מפני מה נצטוו מקצת המצות בלשון יחיד, ומקצת בלשון רבים?"
הוא השיב:
" ... בזה נתבאר הטעם במקצתם בגמרא, ובמקצתם לא נתבאר, ואנכי לא ידעתי. הנה בספירת העומר צוה בלשון רבים: וספרתם לכם. ובספירת שני השמיטה והיובל צוה בלשון יחיד. כמ"ש: וספרת לך שבע שבתות שנים וגו'. ובא בביאורו: כי ספירת העומר מוטלת על כל אחד ואחד. וספירת שני השמיטה והיובל, דכתיב בה: וספרת לך, אינה מוטלת על כל אחד ואחד אלא על ב"ד ...".
אלא שעל דבריו נשאלות השאלות:
א) למה דוקא כשהציווי הוא בלשון רבים הוא ציווי ליחיד, ואילו כשהציווי הוא בלשון יחיד הוא ציווי לב"ד?
ב) גם הציוויים שבפסוקים שבהמשך הם בלשון רבים, והם אינם ציווי על היחיד?
(יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לה'.
(יח) וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַה' וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לה'.
(יט) וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים".
ג) הספירה מופיעה גם בלשון יחיד (בדברים פרק טז פסוק ט):
"שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת"
ולמה לא נאמר שהספירה מוטלת רק על בה"ד?
שלא כמקורות דלעיל שלמדו את חובת חיוב הספירה ליחיד ממה שספירת העומר נאמרה בלשון רבים, הרי שה"מדרש הגדול" לדברים, (פרק טז פסוק ט), ומשם למדרש תנאים לדברים,(מהדורת הופמן, תל אביב תשכ"ג) לומד את חיוב הספירה על היחיד דוקא מהפסוק "תספור לך" שנאמר בלשון יחיד, ואת הפסוק וספרתם לכם הוא הבין כציווי ספירה על בית הדין:
"שבעה שבועות תספר לך למה נאמר לפי שהוא אומר (ויקרא פרק כג פסוק טו) וספרתם לכם שומע אני בבית דין, ספירת כל אחד ואחד מנין ת"ל תספר לך". (דברים פרק טז פסוק ט).
רבי דוד פראדו, (בפירושו "חסדי דוד" על הספרי) הבין מהספרי, שישנה חובת ספירה גם על בה"ד, בנוסף לחובת הספירה שעל כל אחד ואחד מישראל, ושאל:
"… ואין לזה מובן, שהרי גם כאו"א מאנשי ב"ד בכלל כח אישי ישראל נינהו ופשיטי דלא גריעי, וחיובא רמיא על כל חד וחד מיניייהו לספור ככל ככל המון ישראל, ומה ענין ספירה אחרת בבית דין"?
במנחות דף סה עמוד ב מצאנו את רבי אליעזר אומר:
"אינו צריך, הרי הוא אומר (דברים ט"ז) תספר לך, ספירה תלויה בבית דין".
ראו את הסברו של התורה תמימה (דברים פרק טז הערה לט), שאין פירושו שהוא חולק על האומר: "ספירה לכל אחד ואחד.
"אמנם כאן אין הכונה שהב"ד יספרו ממש השבע שבתות, יען כי באמת מעיקר המצוה שכל יחיד יספור לעצמו וכמש"כ בפ' אמור וספרתם לכם, ודרשינן שם שתהא ספירה בכל אחד ואחד, והיא מצוה פרטית כציצית ותפילין וכדומה ...".
החיוב על "כל אחד ואחד" עורר את השאלה: האם פירושו שהיא "מצווה שבגופו", ואין האחדיכול להוציא את השני בספירה מדין "שומע כעונה", ראו בענין זה באריכות במאמרו של הרב חיים אבערלאנדער: "שומע כעונה בספירת העומר", קובץ "אור ישראל" (מאנסי) מ, מעמוד לג
.________
בהלכות שמיטה ויובל (פרק י הלכה א), כתב הרמב"ם:
"מצות עשה לספור שבע שבע שנים ולקדש שנת החמשים שנאמר וספרת לך שבע שבתות שנים וגו' וקדשתם את שנת החמשים, ושתי מצות אלו מסורין לבית דין הגדול בלבד".
לכאורה, ממה שהרמב"ם כתב רק שמצוות הספירה היא על בית הדין הגדול בלבד, ולא כתב שעליהם לברך על ספירה זו, היה אפשר להוכיח שדעתו היא שספירות בית הדין הן ללא ברכה, אך לדעת הר"ח קנייבסקי, (ב"באור הלכה" שבספרו "דרך אמונה", הלכות שמיטה ויובל ראש פרק י, עמוד קע"ד), אין הדבר כן:
"מדברי רבנו /הרמב"ם/ שלא הביא ברכה זו, אין ראיה, שידוע שרבנו אינו מביא מה דליתא בגמרא בהדיא".
הסברו צריך הסבר, שהרי הרמב"ם כתב בהלכות שבת (פרק ה הלכה א) שמברכים על הדלקת נרות שבת:
"... וחייב לברך קודם הדלקה: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של שבת, כדרך שמברך על כל הדברים שהוא חייב בהם מדברי סופרים".
והרי גם ברכה זו אינה מפורשת בגמרא?
גם כתב (הלכות תמידין ומוספין פרק ז הלכה כה), שמברכים על ספירת העומר:
" ... צריך לברך בכל לילה בא"י אמ"ה אקב"ו על ספירת העומר קודם שיספור".
אף שהברכה על ספירת העומר אינה מפורשת בגמרא.
אלא שה"נודע ביהודה" (שו"ת מהדורה תנינא - יו"ד סימן לט ד"ה מה שכתבתי), הרחיב את המקורות עליהן סמך הרמב"ם את פסקיו להלכה:
" ... מי שבקי בדרכי רבינו הגדול הרמב"ם יודע שאין דרכו להביא בספרו שום דין שאינו מפורש בתלמוד בבלי או ירושלמי או בספרא או בספרי וכיוצא אף שהדין ההוא מוכח בכמה הוכחות מתוך משא ומתן של הגמרא כיון שאינו מפורש בפירוש אינו מזכירו בספרו לולא דבר המפורש בדברי הגאונים מזכיר לפעמים".
uעד"ז כתב בשו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא - אה"ע סימן יד:
" ... אמנם לענ"ד אין מזה ראיה שהרמב"ם אין דרכו להביא מה שאינו מפורש בבבלי ובירושלמי וספרא וספרי ותוספתא אפי' אם יהיה הדין ההוא ברור מתוך הוכחות גדולות אין דרכו של הרמב"ם להביאו בחיבורו".
ואכן מצאנו מקור בדברי הגאונים, המחייב ברכה על ספירת העומר:
" מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. והיכא דאנשי ולא בריך על ספירת העומר מאורתא, מברך למחר". (ספר הלכות גדולות סימן יב - הלכות עצרת עמוד קפה).
" ... תו דקבלה בידינו שהרי"ף והרמב"ם ראו את כל דברי הראשונים וכ"ש דברי הלכות גדולות שהיו מפורסמים". (שו"ת רדב"ז חלק ו סימן ב אלפים רסה ד"ה תשובה לדעת).
אולי אף היה לו מקור תנאי.
אחרי ש"המדרש הגדול" כתב שחובת הספירה על כל אחד, הוא המשיך לכתוב:
"... בקמה תחל לס' אל תקרא בקמה אלא בקומה, מיכן שאין מברכין על ספירת העומר אלא מעומד".
אף שישנם הטוענים שהמדרש הגדול מקורותיו הם מדרשי תנאים, (ראו במבואות למדרש הגדול במדבר ודברים, הוצאת מוסד הרב קוק), קשה לומר שמקורו של הרמב"ם לברכה על ספירת העומר מקורו במדרש "תנאים" זה.
המהרי"ץ גיאת כותב בהלכות חדש וספירת העומר, (מכון חתם סופר, ירושלים תשנ"ח, עמודים שמא- שמב):
"אמר מר רב שמואל הכהן דאסמכתא לכל הברכות שיהיו מעומד מדכתיב (מלכים א' ח') ויברך את קהל ישראל וכל קהל ישראל עומד. אנו כך קבלנו מרבותינו האסמכתא דספירת העומר בעמידה מדכתיב מהחל חרמש בקמה תחל לספור שאין ת"ל בקמה ומת"ל בקמה ללמדך שבקימה ובעמידה תספור".
עד היכן מגיעה קבלת רבותיו?
האם ייתכן שהקטע דלעיל הכותב על ברכת ספירת העומר בעמידה, מקורו מאוחר מתקופת התנאים?
תוקן על ידי נישטאיך ב- 05/05/2008 13:17:51
עולם הפוך אני רואה
