בעיר ההרגה - הפרוגרום בקישינב

מ"ל

לפני 100 שנה בדיוק (שביעי של פסח תרס"ג) ארע הפרוגרום בקישינב בו נרצחו כ- 50 יהודים.

בעקבות פרוגרום קישינב חיבר ביאליק את פואמתו "בעיר ההרגה", שעניינה בין השאר קובלנה כנגד הנפגעים אשר המשיכו בחייהם, הצדיקו עליהם את הדין ולא התריסו כלפי שמיא.
כך למשל :
"דבר אליהם וירעמו! \ ירימו נא אגרוף כנגדי ויתבעו את עלבונם, \ את עלבון כל הדורות מראשם ועד-סופם, \ ויפוצצו השמים וכסאי באגרופם".

פרסום זה שזעזע את העולם היהודי גרם לפרסומו של ביאליק בשעתו .

בעת האחרונה נחשפה בבית ביאליק עדות מהפרוגרום
שהיתה תחת ידיו (ופורסמה, נו, טוב, בעיתון ההוא) ואשר ממנה נובעת כנראה התרסתו הקשה (שהוזכרה פה אגבית במאמר על הספר קב הישר) .

"וברכו על-הנסים שם אל ישעם ומשגבם; \ והכהנים שבהם יצאו וישאלו את-רבם: \ "רבי! אשתי מה היא? מותרת או אסורה?"

מסתבר כנראה שלא מדובר בתחושות המשורר, אלא בעדות קונקרטית על חוסר רגישותו של דיין, שהגיע אליו וגרמה לו לזעזוע.

אינני חושב שמקומה של הפואמה הזו בפורום הזה,
אינני חושב גם שהדיון אודות "שכר ועונש" אמור להיפתח ממנה, אך יש מקום לדיון על הפסיקה ההלכתית ונסיבותיה לאור העדות הקשה מאד ה"מודבקת" להלן :

ביום אחרון של פסח - מספרת חייקא ויניק - אמנם שמענו שבעיר מנפצים חלונות, אך בשכונת הגשר לא הופרעה המנוחה. ביום השני, בשעה אחת וחצי בצהריים, באו מן הפרבר "מאגאלא" כשמונה שקצים מולדווים ובדרך הילוכם ניפצו את זכוכיות החלונות בבתי היהודים. בהגיעם לקצה הגשר נטפלו עליהם שני "קצפים" שבאו מן העיר "לשם מצווה" וכרגע נקהלו כל יושבי הגשר המולדווים ויתנפלו על חנות המניפקטור של אווערבוך (החנות הראשונה בדרך העולה מן העיר), הסיעו חלונותיה ודלתותיה על מסגרותיהם, הסחורה הושלכה החוצה ונקרעה ונרמסה בקול ששון וצהלת פראים. וכן עשו הבריונים גם בשאר החנויות שברחובנו לעיני פקיד הרחוב בלאגין שהתהלך בשעה זו ברחוב בלוויית השוטר מיכאל וחמשת אנשי צבא של המשמורת, והיה מזרז את המשחיתים לאמור: "לכו הלאה, ילדים!" והבריונים שבו והלכו הלוך והרוס את החלונות והדלתות של בתי היהודים בשני צדי הרחוב, ואנשי הצבא שבקסרקט הסמוך באו ופשטו על השלל ושמו בכליהם כל מיני המרכולת שהושלכו החוצה מתוך החנויות. כשהגיעו הבריונים עד הפרבר שמחוץ לעיר חזרו והתחילו מחריבים את כל אשר בבתים בקול תרועת "הוררא". אז נחרב גם מעוני ונמלטנו אני ובעלי והתינוק שלי בתוך שאר שכני החצר. בשעה ארבע וחצי לערך שקטה המהומה ושבתי לביתי החרב מדפי העדות על הפוגרום בחצר חצקלביץ'
וההרוס. בין הערביים חפצתי ליישן את התינוק ונכנסתי עמו לחצר חצקלביץ' שנשארה לפליטה והנחתיו לישון בבית אברהם גרינשפון ואני ישבתי בחצר
לשתות תה. זה היה בשעה תשע לערך. פתאום שמענו קול שאון ומהומה עולה מן הרחוב לפני השער. חטפתי את התינוק הישן ונחפזתי להיחבא עם יתר הדיירים
באורווה. נעמדתי שם בזווית שמאחורי הדלת ובזווית שממולי עמדה אשת גרינשפון. המהומה גדלה. והנה שמעתי קול שריקה עולה מן הגינה הסמוכה לאורווה. הצצתי מתוך סדק הדלת וראיתי שני שקצים ממכירי עומדים אצל גדר הגינה הפונה לחצר חצקלביץ' ושורקים. יצאתי אליהם ושאלתים: "למה אתם שורקים, הלא ישמעו הבריונים ויבואו להרגנו?"
ויענו: "הלא זאת היא כוונתנו!" כיוון ששמעתי את המענה הזה מת לבי בקרבי ומיד נכנסתי לאורווה ואמרתי לאשת גרינשפון: "פה אין מקום בשבילנו - נימלט!" בו ברגע נשמע קול נפץ ושבירה. מיהרתי ויצאתי מן האורווה ובהגיעי עד אמצע החצר התפרצו הבריונים לתוך החצר. קפצתי דרך הגדר לחצר השנית (של נוצרי) ושם שמעתי קול דוד חצקלביץ' המתחנן: "בשם ה' מה אתם רוצים? יש עשרים רובל בארוני!" והבריונים צעקו: "זה הכסף כבר לקחנו, תן עוד!" "הרפו, אתן לכם את כל הוני!" קרא עוד הפעם חצקלביץ'. יותר לא שמעתי ולא ראיתי מאומה כי נחבאתי להינצל.
עוד בצהריים - מספר אברהם גרינשפון - חפצו הבריונים להתנפל על חצרנו, אך פקיד הרחוב בלאגין הצילנו מידם. כל היום היינו סגורים בחצר ותמכנו את השער באבנים גדולות ובכלונסאות של עץ. בשעה תשע בערך, כשקמה המהומה, חטפתי שני ילדי - ילד בן חמש וילדה בת שלוש שנים - ואשתי חטפה את התינוק (בן ח' חודשים) ונסנו להיחבא באורווה ובני הבכור (בן שבע שנים) רץ אחרי אמו. דלתות האורווה היו פתוחות קצת ונדחקנו שמה בצד ובכתף. ברפת כבר מצאנו את חצקלביץ' ובני ביתו וגם את בית וואוליר. אשתי עמדה בזווית שמאחורי הדלת, התינוק בחיקה ושאר ילדי אצלה, ואני עמדתי אחריהם. הבריונים התפרצו לחצר והתחילו מחריבים את הבתים, ואחר כך נכנסו אל הרפתים ומשם אל בית-האופנים. מקול ההכאה והשבירה נזדעזע כל חלל האוויר. אימת מוות נפלה עלינו וקול נשימותינו ותנועותינו הילכו עלינו אימים. פתאום התחיל אחד התינוקות בוכה ומיד
ניגשו הבריונים אל האורווה ופתחו ברעש את דלת הרפת וקראו: "הנה הזשידים!" אשתי נבהלה וחפצה להימלט מתוך האורווה, אך כרגע אחזו הבריונים בציצת ראשה וסחבוה לחצר וצעקתה פילחה לב ונפש. בתוך כך התפרצה אל הרפת כנופיא גדולה ובראשה "אינטיליגנט" אחד לבוש מעיל קצר וכובע-עור צ'רקסי ("בודייקא" בלע"ז) ובידו נר דולק. התחיל מעלה ומוריד, מוליך ומביא את הנר הנה והנה וקורא לבריונים: "אל תדחקו, הסו, מתחילה תנו לי לדבר עמהם". ויפן אלינו האינטיליגנט ויקרא: "מה תחתרו לעשות? להיחבא ולהיוותר בחיים? לא יעלה הדבר בידכם! נגזר דינכם למות!" ומיד השליך אלכסנדר שטירבא (בעל הגינה הסמוכה, איש אמיד) גזר
עץ אל האורווה, שנפל על ראש העלם ראובן חצקלביץ' (כבן י"ח ש'). ראיתי את הסכנה הגדולה, שעוד מעט ונהיה כולנו כצאן טבחה וחטפתי חישוק של אופן (כל האורווה היתה מלאה גזרי עץ חישוקים ואופנים) והשלכתי על האינטיליגנט. קלעתי אל המטרה והפלתי את הנר מידו, ויהי חושך גדול מסביב. צעקתי: "אחי, השליכו חישוקים!" כל הנחבאים התחילו משליכים חישוקים וגזרי עץ ונגרש את הבריונים מתוך האורווה. אך מיד חזרו והקיפו את האורווה ומטר של אבנים, גזרי עץ, חישוקי אופנים ויתדות ניתך על ראשנו בזעף נורא. אין לשער את הזעקות והיללות שעלו מן האורווה. ראיתי שעלינו להימלט ממר המוות בעוד מועד. חטפתי חישוק של אופן וקרעתי שני נסרים מקיר האורווה הפונה לחצר הסמוכה והתחלתי משליך
את הילדים דרך הפרץ. הספקתי להשליך שני ילדי, חמשת ילדיו של חצקלביץ', את השמש החולה עם אשתו ובנו, את אמו של שמחה וואוליר עם אשתו ואחותו, ואחר כך השלכתי את עצמי דרך הפרץ הנבעה, חטפתי תחת זרועותי את שני ילדי ומיהרתי לנוס החוצה, ונסתרתי תחת אחת הגדרות.
כעבור רגעים אחדים שמעתי קול שעטות סוסים. הבנתי שפטרול הולך. עזבתי את ילדי ורצתי לקראתו וצעקתי אליו: "שם הורגים אנשים!" הפטרול החריש והלך לדרכו. והנה שוטר עובר על פני, התחננתי לפניו לחוס על הנפשות שבחצרנו. אך השוטר ענני: "רוצה אתה שגם אותי יהרגו?" וילך לו. שבתי ורצתי אל ילדי, הרימותים מעל הארץ ונכנסתי לחצרו של בעריל ברנשטיין וטיפסתי אל עליית הבית, אך מיד שמעתי קול שאון ומהומה. חשבתי שהבריונים הולכים ובאים להחריב את בית ברנשטיין ונמלטתי עם הילדים לגן קאטארזשי שכנגד חצר חצקלביץ'. שם נפלתי באין אונים תחת אחד העצים, וכה שכבתי למעצבה כעשרים רגעים. אחר כך אספתי שארית כוחי וארוץ אל הקסרקט הקרוב. אנשי הצבא שעמדו על המשמר עצרונו ויקראו לפקיד הצבא. בא הפקיד וסיפרנו לו את כל המוצאות אותנו ויכניסנו
לקסרקט הפנוי. שהינו שם כרבע שעה עד שבא הפקיד ואמר לנו שבקסרקט לא נוכל לנוח וייתן לנו פטרול שיוליכנו לבית החולים העברי. ויצו לפטרול שכל הפוגע בנו ירה יירה, "כי כבר נתונה הרשות לירות". לנתי עם הילדים בבית החולים.
מרוב מבוכתי שכחתי את אשתי וכל הלילה ישבתי כנדהם וכאור הבוקר יצאתי מבית החולים וזכרתי את אשתי. אצל שער החצר מצאתי את שכני פסח כ"ץ עומד ובוכה ויאמר לי: "הרגו את דוד (חצקלביץ'), הרגו את שמחה (וואוליר)". חפצתי לרוץ לבית, אך נזכרתי שהולך אני בגילוי ראש (כובעי אבד ממני). שאלתי כובע ממשרת בית החולים ורצתי לביתי. בבואי אל החצר מצאתי בתוכה את אשתי יושבת על אבן, דמה שותת מראשה, שערותיה פרועות ובגדיה קרועים, יושבת ומבטת עלי בעיניים תועות כמטורפת. התינוק בחיקה ובני הבכור עומד אצלה דומם. לא יכולתי להוציא אף מלה מפי, הדמעות שמו מחנק לגרוני ולבי התכווץ מכאב נעכר. הולכתיה עם הילדים בעגלה לבית אבי היושב בעיר והבהלתי אליה את הד"ר שבד... לא ידעתי מאומה... היא סיפרה לי דברים מקוטעים שהיכוה באכזריות. מקץ
ארבעה ימים, בבואי לפרבר לראות את ביתי, הרגשתי שעיני כל השכנים מוסבות עלי. שאלתים: "מה אתם רואים בי?" ולא נעניתי. אחר כך ניגש אלי בעריל ברנשטיין והיטני הצדה ושאלני: "ההיית אצל הדיין?" עניתיו: "איזה עסק יש לי אצל הדיין?" אמר לי: "הלא נאנסה אשתך, ואתה כוהן?" שאלתיו: "מהיכן יודע אתה זאת?" אמר לי שהשכנה הגויה ווארווארא הזקנה מספרת לכל, שהיא בעצמה עמדה בחצר עם נכדה וראתה איך התעללו באשתי. הלכתי אל ווארווארא והכחישה את הדבר ואמרה שרק נכדה ראה. את נכדה לא שאלתי ורק איימתי עליה שאשביעה בפני בית-הדין ובעל כרחה תגיד את האמת. מווארווארא הלכתי אל המורה-צדק ואמרתי לו את הדבר. מיד שאלני אם כוהן אני וציווה עלי לפרוש מאשתי ולהביא שני עדים מבני ישראל.
חשבתי: אפשר יש גם עדים יהודים. ביקשתי ולא מצאתי. שאלני הדיין: "מה אומרת היא בעצמה?" ועניתי שעוד לא דיברתי אתה. בבואי הביתה החלטתי לדבר אתה. אך עברו ימים אחדים ולא עמד רוח בי לדבר את אשתי: כל היום היא יושבת תפושה במחשבותיה ומחרשת. סוף סוף שאלתיה ואמרתי לה שיודע אני הכל ואין לה להצטער ולהתענות "כי אסון הוא" ותספר לי כדברים האלה:
אחרי שפתחו הבריונים את דלתות האורווה והיא חפצה לנוס, אחזוה הבריונים
בשערות ראשה וסחבוה לאורך כל החצר עד האכסדרה שלפני מעוני. שם השליכוה כעשרים שקצים, אחד סטר על פיה, השני אחז בצווארה והשלישי ברגליה (אצל חוקר הדין הכירה את שלושת השקצים) ואת התינוק לקחו מחיקה והניחוהו בצדה - ויתעללו בה. התפרצה מידיהם וברחה למעון וואוליר שפתחו פונה החוצה. העמידה את הדלת השבורה ותמכה אותה באבנים, אך מיד התפרצו לשם שקצים אחדים ואינה זוכרת את הנעשה. אחר כך נסה משם החוצה.
השיגוה שקצים אחרים ויתעללו בה. קמה וחפצה להימלט תפסוה הבריונים וסחבוה לחצר הסמוכה לבית חצקלביץ' וישליכוה למרתף. שכבה שם כשעה אחת עד שוב רוחה אליה ותפקח את עיניה ותמצא אצלה שני הילדים. ותצא מן המרתף עם הילדים בשעה הראשונה אחרי חצות הלילה ותשוב אל האורווה שבחצרנו. שם ישבה בחושך כשעה וחצי ולא ראתה מאומה מכל הנעשה סביבה.
פתאום הרגישה איזה פרפור לרגליה ותזכור שתיבת גפריתיות בכיס בגדה, ותשפשף גפריתית ותרא את אשת חצקלביץ' שוכבת כמתה על הספה שבתוך האורווה, בגדיה מופשלים ובשרה חשוף עד הצואר... את יתר המתים לא ראתה. בעלות השחר נכנס בעריל וויניק (בעלה של חייקא) והדליק נר וירא את ההרוגים. אשתי ישבה בלי נוע כנטועה במסמרים. אחר כך נכנסו השכנים, פסח כ"ץ ואברהם סגלוביץ', והוציאוה אל החצר ואת האשה פרידה חצקלביץ' ואת הנערה פייגה וואוליר שעוד היתה מפרפרת הוליכו בעגלה לבית החולים העברי.
ההרוג דוד חצקלביץ' נמצא יושב בקרן זווית נשען על הקיר, ידיו כפותות על לבו, לשונו שלוחה מפיו וכל ראשו מעוך ורצוץ. הנגר שמחה וואוליר ישב סמוך על בול עץ ראשו רצוץ וצווארו שחוט. לרגליו שכבה זקנתו רחל שבאה ביום ב' בבוקר להתחבא בבית נכדה. אחותו הצעירה פייגה שכבה תחת גופה של אמה זקנתה ורגליה מונחות על גוף אחיה, כל גולגולתה היתה מנופצת (בבית החולים הוציאו י"ב עצמות כתותות ושבורות מגולגולתה).

אין חדש תחת השמש. למרבה הצער והכאב, גם לרעה. מה שהיה לפני מאה שנה היה גם לפני אלפי שנים, ואולי אז היה גרוע עוד יותר.

במסכת כתובות כז/ב למדנו:
אמר ר' זכריה בן הקצב: המעון הזה לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו עובדי כוכבים לירושלים ועד שיצאו!

רקע: מעשה בכהן אחד, וזכריה בן הקצב שמו, שנס עם אשתו מפני הפולשים שחדרו לירושלים. לאחר שעזבו הגויים את העיר, בא לפני בית דין, כדי להעיד על אשתו שלא ארע לה כלום, והיא מותרת לו. שהרי אשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה, ואשת כהן שנאנסה אסורה לו. והוא יכול היה להעיד על אשתו, שהרי יחד היו כל העת.
ולא רק זאת, אלא שנשבע שהוא דובר אמת. לשון "המעון הזה" הוא שהוא נשבע במי שצווה על המקדש (=המעון).

ובכל זאת –
"אמרו לו: אין אדם מעיד על עצמו"
עם כל הכאב והצער, אין הוא נאמן על אשתו, שאין אשה ובעלה מעידים זה על זה (מסיבות שאינן שייכות לכאן). לכן, אין הוא נאמן להתיר אותה. ולכן, עם כל הכאב והצער, עליו לגרשה.
וכך היה.

יש לסיפור המשך בתוספתא ומובא בגמרא במקום. לא תמיד זוכרים שהגמרא, ספר ההלכה והחוק, מכילה גם קטעים אמנותיים מופלאים, הממחישים את הסיפור והרגש במלים קצרות ביותר.
תנא:
ואעפ"כ ייחד לה בית בחצרו. וכשהיא יוצאה, יוצאה בראש בניה. וכשהיא נכנסת, נכנסת בסוף בניה.
הרבה ילדים היו להם, ולכן, לאחר שגירשה, המשיכה להתגורר בתוך חצרו. אלא שהיה אסור להם להיות יחד לבדם, ולכן יכלו להיות יחד רק עם הילדים המשותפים לשניהם. ואפילו לרגע אחד נזהרו לא להיות יחד, כפי שמתואר בתוספתא, שהיו תמיד עם אחד הילדים לפחות.

ראו את התמונה הנוגעת ללב. את הבעל האוהב, את האשה השבורה, את הגירושין על כרחם, ואת הפתרון שמצאו למצוקתם. האשה נותרה באותו מקום, הילדים אינם צריכים להרגיש מאומה, ורק בני הזוג שנפרדו לנצח בעולם הזה יודעים שאסור להם להיות יחד ולו לרגע אחד בפני עצמם.

***

גדולה מזו מספרים במקומותינו. שמעתי כמה גרסאות לסיפור, אך יש מכנה משותף לכולן. מעשה בזוג קשישים שהגיע מרוסיה, בלי ילדים. הם היו בסיביר, כנראה, במקום שאי אפשר לשמור בו מצוות, ואין בו מקווה טהרה, ושום מקום שיכול לשמש לאותה תכלית. במשך שנים רבות חיו כך, ולכן לא היו להם ילדים.

***

בסנהדרין לז/א גרסנו:

אמר ליה ההוא מינא (אותו המין=נוצרי או אפיקורוס) לרב כהנא:
אמריתו (=אתם אומרים): נדה שרי לייחודי בהדי גברא (=נידה מותרת להתייחד, כלומר להיות יחד לבד, עם האיש שלה). אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת (משל הוא)?
אמר ליה (=ענה לו רב כהנא):
התורה העידה עלינו: סוגה בשושנים (גדר של שושנים, פרחים ולא קוצים, וקטע הוא מפסוק בשיר השירים. לומר ולהודיע:)
שאפילו כסוגה בשושנים לא יפרצו בהן!
ופירש שם רש"י:
גדורה בשושנים. כלומר – באזהרה קלה ובהבדלה מועטת הם נפרשין מן העבירה ואין צריך גדר אבנים להפסיקן, שאפילו אין רחוקין מן העבירה אלא גדר שושנים מפסיק ביניהם לא יפרצו בה פרצות. (ועי' תוס' למקור הדין שלא ציטטתי כאן).

(כל המובאות מתוך התקליטור התורני של די.בי.אס).



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו