"מחברת הלומדים" ל"חברת הקבצנים"

1. הצבא.
למרות חוק טל, רבים מהצעירים לא ישושו לבחור בעבודה בשל החשש להתגייס. חלק גדול מהם יעדיפו לדחות את היציאה לשוק העבודה לגילים מבוגרים וראה להלן.

2. גיל מבוגר.
חלק גדול מאלה המגיעים למצב שהם 'חייבים' לעבוד הינן בעלי משפחות גדולות. אלה יתקשו ללמוד מקצוע, יתקשו גם למצוא עבודה מתאימה בשוק תחרותי. וראה להלן.

3. שוק תחרותי.
כאשר מדובר בטפטוף, יכול שוק העבודה לקלוט את הפירות הנושרים שלנו. אבל במאסות וכמויות של עשרות אלפים כפי המדובר כיום, הדבר חסר סיכוי.

4. פיינשמקריות
בדבר אחד הצליחו הישיבות. לא הם לא הצליחו לנטוע בכל בניהם אהבת תורה אבל הם כן הצליחו לנטוע בהם דעות מעוותות על המלאכה. המלאכה בזוייה ומרבית האברכים ייבושו לעבוד במקצועות טכניים אלא אם מצורפת לה הילת העו"ד, רו"ח וכו'.

5. חסך לימודי.
עם כל הכבוד לכישורי הישבוחערים המהוללים לא כולם מסוגלים להקדיש עצמם בגיל מבוגר כדי ללמוד נושאים זרים להם, אנגלית, מתמטיקה וכולי. אני חושש שהרוב לא. ידוע לי ממקורות במכון לב שבעת שעשו מבחנים לפרוייקט ללימוד תוכנה בה נדרש יכולת לימודית של התחומים הנ"ל מרבית כן מרבית הפונים נפלטו במבדקים המקדימים.

6. מעצבי דעת הקהל.
תמיד יהיו אלה שבניהם חתניהם ולוקחי בנותיהם מסודרים (מלא) וימשיכו להטיף לשנאת המלאכה. זוכרים כמה זמן התעוררו אלה עד ששמו לב למצוקת הדיור של הציבור החרדי? שנים. כן שנים. מי שמצוי בנושא ודאי זוכר זאת. דוד זריצקי שצעק ומחה על כך לפני עשרות שנים. הוא מת בייאוש ושברון לב.

7. חינוך לתלות.
עוד הצלחה כבירה לחינוך הישיבתי: החינוך לעצלות. איך יכול גבר בן 30 שחונך כל ימיו להיות תלוי באחרים. שהכל מוגש לו על מגש של כסף, איך הוא יכול פתאום לצאת אל העולם ולקחת על עצמו אחריות?

8. חינוך.
לעולם לא תשתנה חברה ממצב X למצבY אלא אם תחנך את ילדיה ע"פ עקרונות Y
כלומר: גם חברה המשנה פניה למצב אחר וחדש, באם לא תשנה את החינוך הרי שהדור הצעיר שוב יגדל על פי עקרונות להם חוברת. אם גם אלה שיוצאים לעבוד ממשיכים לשלוח את ילדיהם לחיידרים וישיבות המחנכים את ילדיהם שלא לעבוד, אין סיכויים רבים שילדיהם בדרך הוריהם. סביר להניח שבמוסדות החינוך ילמדו לזלזל בהוריהם. לא הרבה יותר מכך. מוסד חינוך וקבוצת ההתיחסות מהווה על דרך כלל סוכן חיברות חשוב יותר מההורים



תוקן על ידי - maranan - 5/1/2003 1:08:34 AM

מסיבות אלו ומסיבות נוספות, אני טוען שהאלטרנטיבה לחברת הלומדים לא תהיה המוני אברכים היוצאים לעבוד. מוסדות להכשרה מקצועית, תרגעו. לא יהיה עליכם התנפלות.
מה שכן יהיה זה שהמוני המוני אברכים שיאלצו לחיות על קיבוץ נדבות, לגלגל גמח"ים להקים מוסדות סעד. בעצם מה שהרבה מהם עושים היום רק בצורה הרבה יותר בוטה. לא דרך הכוללים והישיבות אלא ישירות מההורים, מקופות הצדקה או מהתורמים. הרבה מהם לא יעסקו בלימוד כי אם בחישובים כיצד וממי ואיך ניתן לגייס עוד מילגה ותרומה והנחה, העיקר להמשיך לסחוב עוד יום.
תסתכלו מסביב: זה לא מה שכבר קורה? התהליך הזה אינו חדש הוא כבר החל בד בבד עם הלחץ הכלכלי. אין ספק שהרבה מהם ייאלצו לעסוק כך באופן שייקח מהם את זמנם כך שלא יוכלו ללמוד. אך בסולם העדיפויות החרדי עדיף להיות קבצן מאשר לעבוד.

כך נהפוך מ'חברת לומדים' ל'חברת קבצנים'

ואולי בעוד שני דורות או שלושה. לאחר ש'חברת הקבצנים' תתמוטט כמו 'חברת הלומדים', נהפוך ל'חברה בריאה".

עד אז: מי יכול להלוות לי מאה דולר רק לחודש חודשיים?

איני חושב שאתה צודק. חלק מאותם חרדים כבר היום שולחים את ילדיהם לישיבות "מעין תיכוניות" כגון פומפדיתא, וכיוצא מאלו...

שנית, שנויים נעשים לפעמים הרבה יותר מהר ממה שאתה סבור....

שלישית, נחיה ונראה.......

"אין כמו עפולה בלילות"

בח"ח, מדוייק הביא את המכתב הבא מ"בקהילה". (האם אברכים חשובים כפי שהוא טוען קוראים בקהילה ועוד כותבים בה? טוב, לא זה הנושא שלנו, ונא לא לענות על זה, רק הערתי...)

אבל כמדומה לי שזו תגובה יאה לדברי מרנן שלנו:



לא תחזיות שחורות, לא הטחת האשמות ולא הסברים מנומקים על צדקת דרכינו נחוצים לנו. אנו זקוקים לבדיקה מה עלינו לעשות כדי לקדם את פני הרעה הכלכלית


הרב אברהם כהן


כמי שעוקב אחרי שלל התגובות שהובאו בעיתונות החרדית על התכנית הכלכלית שהציג משרד האוצר, הריני מוצא את עצמי נבוך במספר שאלות קשות ששומה עלינו לתת את דעתנו עליהם:
א. העיתונות החרדית מביעה חשש גדול מאוד מקריסתם של רבים ממוסדות התורה, ישיבות וכוללים, עקב קיצוץ משמעותי ביותר בתקציבים, כולל ביטול מוחלט של חלק מהתקציבים. כפי הנראה, זו אמנם תמונת המצב כמות שהיא. ממילא עולה השאלה: וכי אין הקולר תלוי בנו? היאך בנינו את היכלי התורה על יסוד התקציבים, עד כדי תלות מוחלטת, בלעדיהם לא יכונו היכלי הישיבות - והרי דבר פשוט הוא שתקציבים אלו הם יעד נוח לפגיעה וקיצוץ, והבסיס היחיד לקיומם הוא הסכם קואליציוני כזה או אחר ומצב כלכלי טוב במדינת ישראל.
ב. החשש השני, המובא בהרחבה, הוא החשש - הגדול עוד יותר - מקריסתם של מאות ואלפי בתי אב חרדיים עד כדי פת לחם ממש, עקב הקיצוץ המשמעותי ביותר בקצבאות הילדים, ובעוד מגוון של הטבות כגון סיוע ברכישת דירה ועוד. כאן השאלה גדולה מקודמתה. שכן, בעוד תקצוב מוסדות חינוך הוא מחויב, כבכל מדינה מתוקנת, הרי שהתנהלות זו של ציבור גדול מאוד, שרובו תלוי למחייתו על קצבאות שונות, הוא מחדל שאין דומה לו. הרי דבר זה נוגד כל הגיון, היות וקצבאות הם דבר נזיל ביותר, נתונים לשינויים תמידיים. זאת מלבד הקיטוב המעמיק בעם הנגרם על-ידי טיפוח ציבור שהכנסתו מבוססת על קצבאות.
ג. העיתונות החרדית מרבה להטיח האשמות בפקידי האוצר ובשר האוצר ובשאר חברי הממשלה ולהציגם כשונאי חרדים וברצון להצר להם וכי זו מטרתם העיקרית בתכנית כלכלית זו.
אינני חושד כי פקידי האוצר ושרי הממשלה מצויידים באהבת החרדים מיותרת. אולם, לא ניתן, בשום אופן, להתעלם מהמצב הכלכלי בו נתונה מדינת ישראל ומהצורך בתכנית רחבה להקטנת העלויות. הרי גם יו"ר ההסתדרות השכיל להבין שלא ניתן לצאת למאבק בתכנית, אלא באמצעות הצגת תכנית חלופית.
אבל, בעיתונות החרדית לא נשמעת כלל הצעה רצינית לפתרון הבעיה. רק קולות רבים של איוולת – על נקמה, בבא היום, בשר האוצר - על פעילות נמרצת לביטול הערבויות בארה"ב, ועוד שלל רעיונות שונים כמרד מיסים וכיו"ב.
וכי מה טובה תצמח לאיש מצעדים כאלו, אם לא הגברת השנאה והקיטוב והבאת הציבור כולו לטעון כי הציבור החרדי הוא האשם בהתמוטטות הכלכלה הישראלית.
ד. העיתונות החרדית מביאה, פה ושם, תגובות לדברי האוצר. אך אלו, בדרך כלל, שטחיות ולא רציניות, לעיתים אף שקריות. האמנם אין לנו תשובות מספקות על הנהגותינו?
ה. הדבר הנחוץ לנו ביותר, הוא לא תחזיות שחורות, לא הטחת האשמות ולא הסברים מנומקים וצודקים על צדקת דרכינו, אלא בדיקה מה עלינו לעשות כדי לקדם את פני הרעה ולמנוע את מימושם של התחזיות השחורות. דומני שבדבר זה אנו נבוכים נבוכים ומבולבלים. האומנם בהבעת מחאה וזעקה נמנע את התכנית? האם לא הגיעה השעה לחשוב על מקורות הכנסה נוספים לבתי-אב רבים בציבור החרדי? כל בר-בי-רב יודע שבכל הדורות, ממתן תורה עד ימינו אנו, עסקו רוב בני האדם במלאכה לפרנסתם.
זכה דורנו במה שלא זכו דורות רבים, שציבור גדול מאוד יעסוק בתורה כשעול הפרנסה איננו מוטל עליו. אולם אין ספק שדבר זה הוא הארת פנים מיוחדת שלא ניתן לצפות לה בכל דור, ובוודאי כל מי שאין לו כדי מחייתו מחוייב לעסוק במלאכה לפרנסתו.
בעת כזאת, אשר נראה שלא יוכלו כל בוגרי הישיבות הקדושות להמשיך ולעסוק בתורה בכולל, כמאמרם ז"ל "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, כר' ישמעאל ועלתה בידם", מוטלת עלינו החובה לפרנס בדרך כבוד. לא על-ידי גביית צדקה, אלא על-ידי מלאכה נקיה, תוך כדי מאמץ מרבי שתהא תורה קבע ומלאכה ארעי. ודבר זה יעשה על-ידי תכניות ללמדם אמנות, ועל-ידי תכניות ליצירת מקומות עבודה. יתכן שנדיב שיתרום מכספו ליצירת מקומות עבודה, גדול שכרו מנדיב שיתן סכום דומה למשפחות נזקקות, כמו שכתב הרמב"ם שהמצווה למצוא לאדם עסוק לפרנסתו גדולה מהמצווה ליתן לו צדקה.
ו. אין רצוני בזה להאריך בהוכחות מהש"ס ומהפוסקים כי זוהי הדרך הרצויה והנדרש, אולם לא ניתן עוד לחשות אל מול השיבוש הגדול שהשתרש אצל רבים יראים ושלמים, הסבורים שבכל מחיר אל להם לעזוב את לימוד התורה, אף-על-פי שבזה הם שוקעים בחובות אשר אינם יודעים כלל איך יוכלו לפורעם. דבר זה הוא איסור גמור מדינא של לווה רשע ולא ישלם. זאת מלבד שהניסיון מלמדנו שסופו של אדם זה, כיוון שלא עזב במקצת את לימודו לצורך מלאכה, עוזב הוא את לימודו הרבה לצורך גלגול כספים מגמ"ח זה לגמ"ח אחר, ונמצא לוקה בכפלים: גם אינו עוסק בתורה, וגם אינו רואה שום ברכה בעמלו, שהרי שום רווח אין ממלאכה זו, והדבר ברור שצריכים להתריע בראש כל חוצות על הנהגה זו, והשי"ת יערה רוח ממרום ללמד תועים בינה.


כל הנכתב כאן, נכתב בדם לבי ואין רצוני בהסכמת הקוראים, אלא אדרבה לעוררם להגיב על הדברים, אף בדברי ביקורת קשים. העיקר שתהא כוונתם לשמים, ומיני ומינייהו תסתיים שמעתתא.

הרב אברהם כהן הוא מחשובי האברכים באחד מכוללי ירושלים

(מתוך מדור דעות בעיתון "בקהילה")

מיימוני

זו לא תשובה למרנן. זו הצגת מצב רצוי עליו הצביע מרנן בניתוח סוציו-פסיכולוגי שאינו בר-יישום בטווח קרוב.

בלוף (בלוף?)

הייתי צריך להסביר את עצמי.
כוונתי היתה שאם יש אברכים "חשובים" או אפילו חשובים באמת שכותבים מכתבים כאלו, אות הוא שחל שינוי בתפיסה העצמית של הציבור. מרגישים צורך למצוא פרנסה באופן שונה מהקודם.
ושינוי זה הוא השלב הראשון לפני השינוי המעשי בחיפושי פרנסה.

אבל אני מפקפק באותנטיות של המכתב. נכון שמכתב כזה לא יכול היה להתפרסם ב"יתד נאמן", אבל האם זו סיבה לפרסמו ב"בקהילה"? ואולי העיתון הזה באמת עולה על שולחנם של הציבור של בני התורה ואנוכי לא ידעתי?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מי שטוען שיעברו דורות רבים עד שיתרחשו שינויים לא קרא הסטוריה .

השינויים בעיצומם, הם נראים על כל צעד והם מהירים וחסרי שליטה .

תנועת הישיבות במתכונת הנוכחית היא תנועה חדשה שהחזיקה כתנועה המונית בקושי עשרים שנה .

השינוי שהיה אמור להתרחש, זה לא מכבר, התעכב בגלל העוצמה הציבורית האדירה שנצברה ברח' ראב"ד והקיבעון שרווח שם .

הפקק משתחרר עכשיו ברח' חזון איש, תחת שרביטו של איש חכם, יקר פרקטי ומתון .

ואגב, סיפור שקראתי בספר ה"סיפורים" בשם הרב זילברשטיין חלק ב' (יש לי עכשיו "נפילת המוחין" ואינני זוכר את שמו) .
כשקראתי, לא האמנתי למראה עיני ולא על עצם הסיפור אלא על פרסומו כלאחר יד .

הרב זילברשטיין מספר בשם ר' חיים קנייבסקי :

אבא אחד שנמנה על אסכולת "תורה עם דרך ארץ" הגיע לחזו"א וסיפר לו שהוא חיפש לבתו בחור שישלב תורה עם דרך ארץ והוא אכן מצא . בחור ירא שמיים שלומד טוב, עובד ומתפרנס .

דא עקא, שבתו ספוגת ההטפות סרבה לשמוע ורצתה "ישיבעבוחר" אמיתי . כזה שרוצה ללמוד כל החיים .

אמר לו החזו"א : דע לך שב - 2 הדורות הבאים יש צורך לקיים את הישיבות במתכונת הנוכחית !

2 דורות !!
פתרון זמני !

כך באנתולוגית רמת אלחנן !

ואחרי זה עוד יתמהו למה אני מתפעל מהחזון איש...

בעל עגלה, אני מצטרף להתפעלותך, ומשתאה לנוכח גילוי הלב בחיבור הרמת אלחנני.
אולי זה מכוון?


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אני פחות חושב שזה מכוון ומאמין שזה נובע מחוסר תשומת לב ומרצון להעביר דברים במדוייק.
(גם זה קיים, לצד בעיית הגוזמאות) .

זאת מאחר ורובו של הספר טעון בסיפורי הרב זילברשטיין קלאסיים ומצאתי את זה במקרה בעלעול מקרי (ומאז, כל פעם שאני פוקד את אותו ביכ"נ, אני חוזר ומסתכל, לברר שראיתי נכונה ...)

אבל מי יודע, יתכן .

אגב, איש עוד לא הצליח לתרץ לי איך כל הסיפורים המופלאים מתמגנטים אליו . למה את חיי המשמימים הם לא פוקדים ?

על הבעש"ט אומרים שאם סופרים את כל הסיפורים שקראו אצלו בנסיעות (עם אלכסיי העגלון המיתולוגי כמובן) במוצ"ש, הוא צריך לחיות עד היום .

נראה לי שמקבילה צנועה, יש אצל הרב זילברשטיין...

הרב זילברשטיין נמצא במקום הנכון כדי לאסוף סיפורים.
הוא שימש בתור רב בחו"ל.
הוא שימש בתור רב בחולון.
הוא משמש בתור רב ברמת אלחנן, בשכונה שגדושה בבני תורה יקרי רוח שמדקדקים במצוות, ובבעלי תשובה בוגרי נתיבות עולם וכיוצא באלו, שמשתוקקים למצוות לא פחות.
במקום כזה נולדות שאלות כל העת.

כמו כן, הרב זילברשטיין נושא תפקידים נוספים שמזמנים לו שאלות מורכבות. בין השאר, הוא עונה על שאלות שמגיעות אליו מ"לב לאחים". פעם בשנה הוא מביא מהשאלות האלו בכנס של הארגון, וכבר עסקנו בחלקן בעבר.
על חלק מהשאלות, אין מה לקנא בו... יש שאלות שלא כדאי להכיר.

והוא גם אדם מוכשר מאד, עם הסתכלות הלכתית, שרואה את הניתוח למעשה בכל נושא. אני משער שחלק מצורת הלימוד שלו היא לבנות היכי-תמצי'ס (אירועים לדוגמא לבחינת ההלכה).

הנה שאלה לדוגמא שהתרחשה ברמת אלחנן, כמובן.

אשה יצאה ללדת, והבת הגדולה אירגנה את הבית לשבת, בסיוע האב. לפני שבת, התכוננה הבת להדליק את הנרות במקום האם. ואז קפץ האב והתריע:
ההדלקה שלו, הברכות שלו, כי המצוה שלו. כי הוא נכנס תחת אשתו.
והבת נפגעה.
של מי המצווה?
רק במקומות מסויימים ואצל אנשים מסויימים יכולה להתעורר שאלה כזו. אני סבור ששאלה זו מעידה על איזו אנוכיות נוראה במצוות. מה אכפת לו לאב שיזכה את הבת בברכה? הבת שסידרה את כל הבית לשבת, ונתנה לו זמן ללמוד?
האם עינו צרה בה על ברכת הדלקת נרות, שאין האיש זוכה בה בדרך כלל?

אה, כן, התשובה. השאלה עלתה על שולחן הרב זילברשטיין, והוא פסק שהמצוה שייכת לאב.
אילו אני במקומו, הייתי מוכיח את האב על שאינו מפרגן לבת. אבל אני אני, והוא הוא.

ומבחינה פורמלית, הוא כנראה צודק. אין הבת יכולה לתבוע את המצוה של הדלקת הנרות מידי האב.

תרצו: תתגאו בעם ישראל שרודף מצוות כל כך.
תרצו: תבושו שאירוע כזה מקבל תהודה ופירסומת, כאילו כך ראוי בית יהודי להתנהל.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

למיימוני.

א.
תודה על החיבור בין הדברים שעשית מדברי לדברי הרב כהן. יש קשר הדוק ביניהם.

ב.
אני כותב ב'בקהילה' וההערה שלך על אברכים וכו' במקומה, אני לא בטוח שאברכים, ודאי אלה האמונים על יתד, יקראו את העיתון. אך המכתב הנ"ל אכן נכתב ע"י אברך ששלח את זה אלינו כי ידע שרק אצלינו זה יתפרסם.

ג. למרות שהאברך הנ"ל כן מציע אלטרנטיבה כעיסוק בעבודה אינני חושב שזה ריאלי בקנה מידה המוני. יכול להיות שיהיה כאן תהליך ארוך טווח שייקח דור שניים ויותר אבל לא מהפך.

ד. במאמר שכתבתי ב'בקהילה' מייד אחרי הבחירות צפיתי שעיקר מטרתה של הממשלה היא צמצום מדיניות הרווחה כלפי הציבור החרדי וכי צפוי שנאלץ לעמוד על רגלינו אנו. גם אז התלוננתי על כך שמנהיגי הציבור החרדי ממתינים רק לרגע שבו יהיה כבר מאוחר מידי. אצלינו, בדרך כלל, נהג הקטר מתעורר רק אחרי שהרכבת מתרסקת.


י.ה.