לשון של עץ (קריין)

זה שיר יוצא דופן של סטפן קריין. כפי שנראה, שיריו בדרך כלל מבטאים ייאוש וביקורת על המקובל.
השיר הזה, תסכימו בוודאי, מבטא סיפוק ואפילו אושר.
איני יודע מה היתה כוונת המשורר. האם השר הוא – הוא עצמו, או שהשומע הוא – הוא עצמו. יתכן, ואולי אפילו מסתבר, שלא דייקתי בתירגום. שה"שומע" אינו אלא "השומעת", כלומר האשה שהוא, המשורר, חולם עליה. הרי באנגלית, שפת המקור, לא ניתן לדעת אם אותו ששמע הוא ממין זכר, כלשון תרגומי, או לא.
אבל, כמו תמיד, איני מרגיש מחוייב יותר מדי לכוונותיו של קריין. מדוע לפרש את השיר ברובד שהעסיק את התרבות המערבית במשך כמה מאות שנים, הנושא העתיק של הצעיר המחפש את האהבה. מדוע לא לפרש זאת בנושא עתיק עוד יותר, האדם המחפש את אלקיו?
הפרשנות שלי, שאני מוצא – או: מכניס – בשיר, היא שהוא מזכיר לי את סיפורי ר' נחמן. במיוחד את הסיפור על התם. התם שהיה מכין סנדלים בעלי שלושה צדדים, והיה שמח בהם. שהיה מבקש מאשתו מנה ראשונה, עיקרית וקינוח סעודה, ולא היה אוכל אלא לחם, והיה שמח בחלקו.
יחסית לשאיפות הגדולות שאנו עשויים לשאוף להן, לכל אחד מאיתנו יש רק לשון של עץ. אבל די לנו שהקב"ה יקשיב לנו – והרי מי שברא אותנו יודע שאין לנו – לי – אלא לשון של עץ. אבל די לו בזה, ודי לי שהוא יודע מה אני רוצה לשיר. ואין זה אלא חיי עולם הבא בעולם הזה.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אני לא מאמין !

ר' מיימוני בעל 7 הנשמות !

הרציונליסט מהמורה נבוכים (שדמם משום מה . אגב אני לא עומד במעברים האלו בין קריין לרמב"ם, תתחשב, יש לי לב חלש) והחסיד שרוצה את ה"תם" של ר' נחמן !!

השיר יפהפה, ולשמחתי לא "פוסט" .

בקיצור, תביא עוד מהסחורה הזו !

אפרופו החכם והתם . אבעיה .

יש לי קרוב משפחה, איש צעיר בעל כוחות נפשיים ואינטלקטואלים מיוחדים ונדירים מאד . אני לא מכיר כמעט אנשים שמחזיקים ב"כלים" משובחים כמותו .

הוא אברך רגיל וטהור נפש .

והוא איש תמים ובור .

אני מביט בו, רוצה אולי להכניסו לדעת ולמכאוב
רוצה להניח "באקראי" ספר פלוני על שלחני בבואו לבקרי, ספר שיעניין אותו מאד, אבל יערער את עולמו .
אבל אין לי ספק שכאשר יכנס "לשם" יאבדו תמימותו וטהרתו .
ואני מניח לו . מניח לו בידיעה כמעט ברורה שהבורא חפץ בכאלה כמותו, לא פחות ממסוכסכי הדעת .

האם אני צודק ? איני יודע .

מיימוני

זו מלאכתנו ב"אלו ואלו" והשוואת המחלוקות. לפרש את שירי העץ ולהראות שהן הן הדברים במקום ליצור מחלוקות מיותרות.


בע"ע

תחי הנשמה החסידית שבתוכך! [למרות שמצאנו שיקולים כאלו גם אצל בלתי-חסידים, אבל טיפוסית זה חסידי.]

סליחה על השאלה.

האם תמיד חייב להתקיים "יוסיף דעת יוסיף מכאוב"?

האם לשאול שאלות אינו נובע מתמימות?

האם אותו אברך יקר ונלבב לא ייחשף אי פעם לעתיד, לא בדרכך, בנחת, במאור פנים, לעובדות שעלולות לנפץ את הגטו הרוחני שלו?
איני בעד ניפוץ חלונות הגטו שלא לצורך. אך האם המציאות אינה כופה זאת עלינו?
האם עלינו להישאר בגטו לעולם ועד? האם זה מה שהיהדות והתורה מצוות עלינו? האם אין לנו תשובה לאתגרים של העולם ושל המדע, של המחשבה השואלת ושל היקום שמסביב?
האם עלינו להסתגר בחדר, לסגור את התריסים, ולנסות "לעבור את העולם הזה בשלום"?
והאם זו דיכוטומיה שיש לה רק שני צדדים, כאן או כאן, כך או כך?

כלום דרך התורה אינה יצירת מידרגים ומיתווכים שמובילים מן התמימות של הבורות אל התמימות של השלימות?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מימוני, יפה דרשת!

אני חושבת שההבדל בין דעת שמביאה למכאוב לבין דעת הגורמת לאושר, הוא במידת הבהירות שלה.

כאשר נחשפים לשאלות קשות ועונים להן תשובות חלקיות ובלתי מושלמות, אזי גורם הדבר לכאב רב.
אולם אם התשובות ברורות ובהירות מבלי יכולת לערער עליהן, הן מביאות את השלוה ללב. השלווה ללב.

בכל זאת, אם האדם הפשוט אינו נתקל בתמיהות כלל, בשום צורה שהיא, יהיה מן הסתם שלוו יותר מהאדם החושב מפני שאצל האדם המעמיק קימות לעיתים סתירות בין רמת הידע לרמת הבצוע, וזה כמובן גורם למכאוב.

תוקן על ידי - פגית - 5/5/2003 12:31:32 PM

סתם ספור:

היה היה איש שרצה שבנו ישאר נקי וטהור דעת לעד, אשר על כן שמר על עיניו ומנע ממנו ראות אשה כל ימי ילדותו.

יום אחד בעוד הם מטילים חלפה ברחוב ילדה קטנה.
"מה זה?" שאל הילד בתמהון.
"קש'קע (ברוז)" ענה האב.
פנה הילד לאביו בבקשה פשוטה: "קנה נא לי ברוז כזה, אבא."

סוף.