המוות הוא (ציטוט)

בהתאם למסורת שהתייסדה פה בפורום, מי מכיר, מי יודע?

"המוות הוא מעבר ממצב אחד של הויה למצב אחר... המוות אינו הכחדת האישיות... המוות אינו מנוגד לחיים... האדם הנבון אינו ירא את המוות. הוא יודע כי המוות הוא שער אל החיים. המוות, בעיניו, אינו שלד הבא לקפד בחרבו את פתיל החיים, אלא, אדרבה, מלאך הבא לפתוח במפתח של זהב את השער אל קיום רחב, מלא, שמח... ממש כפי שהנך עובר מבית אחד למשנהו, כך עוברת הנשמה מגוף אחד למשנהו כדי לצבור נסיון... אין כאב בעת המוות. אנשים נבערים יצרו אימה ופחד ביחס למוות...

הפגם היחיד בדברים נאים אלו, (המובאים מתוך מסה על אודת התפיסה הפילוסופית ההודית של המוות, שנתגלגלה לידי, פרי עטו של אחד סוומי שיבננדה, שם לא נודע לי, ואיני ידוע אם מלומד הוא האיש או גורו או משהו אחר) הפגם היחיד, כאמור, אשר כמוהו כפגם שבספרי המתים הטיבטאני והמצרי ובשאר כתבים הדנים במה שלאחר המוות, קל וחומר בתיאוריו הפיוטיים של דנטה - הוא שהדברים נכתבו בידי אנשים חיים, אנשים אוכלים ושותים היושבים תחת גפנם ותאנתם, ולא יושבי חושך וצלמוות.
מה גדולה היתה הרצינות בה מתייחס הייתי לדברים הללו אילו נכתבו בידי מת, לאמור בידי מי שחווה את הדברים על בשרו, או, אם לדייק, על עצמותיו, ואפילו היה הלה מפורסם בעודו בחיים כאחד שקרן ובדאי, ואפילו היה מקום לחשוד בו כי לא היטיב דרכיו גם לאחר ששבק חיים.

חברים יקרים....
היה היה פעם בגרמניה בתיכון מנהג לחייב כל אחד לכתוב בסוף התיכון חיבור על הנושא "מהם החיים"? אחד הסטודנטים כמעט נזרק כשכתב "החיים הם תהליך של חימצון". אגב, הוא זכה אחר כך בפרס נובל בכימיה......

באותה רוח, היה היה מתמטיקאי בשם גדל שקבע כי בכל מערכת לוגית קיימים משפטים שלא נוכל להוכיחם באותה מערכת ממש...

לעניות דעתי הלא קובעת, שאלת החיים אחרי המוות היא אחת מאלו..... אלא אם כן המדע יתקיים, ישתלט על תהליך החימצון... ובילע המוות לנצח.. ומחה דמעה מעל כל פנים.........





"אין כמו עפולה בלילות"

(רציתי לפתוח אשכול עצמאי, אבל מילא). תחילה, הודאה אישית: מי שמכיר אותי יודע עד כמה איני מחבב פיוטים, ואת פיוטי המעבר בין "מוריד הגשם" ל"מוריד הטל" על אחת כמה וכמה. לא זה הנושא בדיוק כאן, אבל האם אין הפניה למלאכים אסורה? (זו גם דעת הגר"א). והנה, אינה ה' לידי שיר תפילה. לא, הסיכוי שהוא ישמש בבית הכנסת לעונת המעבר הוא אפס בלבד. אבל זה לא מונע לקרוא אותו, להתחבר אליו, ואולי לשיר אותו כתפילה. (ומה הדין להביא את השיר הזה אל בית הכנסת ולומר אותו, בחשאי, בזמן שכולם מזמרים לברי מלאך הטל?) המלך, המלך! ... לבוא אל עולמות האור להתנפץ אל שערי הבוקר ואת פני שיכוסו בשטפי דם לשטוף באגלי אגל טל! אלף שנים הייתי אבן ומת אלף שנים הייתי עבד נמק המלך, מלך הטל שמע שוועת עבדך לטל! ענהו בהמון הטל. הושיעהו בישועות הטל. מחה דמעה מעינו בטל. מלך הטל, מלך הטל עבדך על פניו בוכה מוטל! פנחס שדה, ספר השירים, תפילה עד הבוקר אור, בסוף. *** האם המילים האלו אינן מדברות אלינו? האם אין הן חיות וקיימות, פועמות ובוערות? *** הנה התחלת הקטע שדילגתי עליו, כמובן בכוונה. מלך הבוקר! יותן נא גם לי לבוא בשערי האור של עולמות אין שם במשעול הצר שירובץ בטל הבוקר אעברה לי חרש המלך, המלך! בשער החיצון היעוד לכלביך ולזונות לשיכורים ולמנקי רחובך לו ינתן רשיון המעבר אף לעבדך השר בשירים לא אחפץ בבית, באשה, ומולדת אינני שייך לשום בית, או לאשה, או למולדת איני שייך למאום אלא לחלומותי שלי, לאותה השתוקקות עצומה של גמגום ומאויי רצח להיות, להיות אני בלבד, להיות שלי בלבד, להיות אחר, את אשר עוד לא היו לחיות אחרת, את עוד לא חיו (שאר ההמשך עד הסוף מופיע למעלה) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

כיון שהטרחתי גם משתתפים בפורום אחר לקרוא את השורות האלו, התפתח דיון, שכמעט שיכנע אותי שפנחס שדה אינו יכול לדבר למי שאינו צמא למה שפנחס שדה היה צמא לו, כי הדת מילאה את ישותו. בתוך כך, העתקתי עוד כמה שורות, ויהא זה מקומן גם כאן: ---- יש הבדל בין הצעיר שקורא את פנחס שדה כשהחיים - והמשפחה - לפניו, לבין בעל משפחה שמבזבז שעת לילה על הקלדת שורותיו. ובכל זאת, עוד שני קטעים, קצרים. ---- חשוב נא בדבר, אם אין כל אדם תחת השמש בודד בבדידות האינסופית בודד בלידתו, בודד בחייו, ובודד במותו ובעפרו... כמוהו כצמח אבן תחת עולמות מים כבדים, וכחית- יער, הרובצת, בלב הדממה הלילית, ומתחלחת פתע לקול הרחש הטמיר של העלים. הטוב והחוטא, הסכל והחכם, הנודד... אכן זה כמות זה בודדים המה (מתוך "יעוד המשורר") וכן בני אדם (אמר אוגוסטינוס) משתאים למראה הרים רמים, ימים גדולים ונהרות עזי זרם, ותוך כך שוכחים הם את עצמם. אבל אתה את עצמך לא שכחת מכל המסעות שבת תמיד לשאול השאלה האחת (שירת ירושלים החדשה שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

הרב מיימוני.
ערכך בעיני עולה ועולה.              שיהיה לך קיץ טוב מודה ועוזב

מימוני

ראשית אודה, פנחס שדה אינו ה  CUP OF TEA  שלי
וכמו כן ידוע לי שכוחו של שיר במכלול ולאו דווקא יש לרדת לקטנות
ואפ"כ -
בקשתי ושאלתי לבחון קטע קצר מהשיר (ואף על בתים אחרים יש לי תהיות ולכשירחיב):

"אינני שייך
לשום בית, או לאשה, או למולדת
איני שייך למאום
אלא לחלומותי שלי, לאותה השתוקקות עצומה
של גמגום ומאויי רצח
להיות, להיות אני בלבד, להיות שלי בלבד"

אכן עם תחושות קשה להתווכח, ועיתים שהאדם חש תחושה של בדידות ואף נוח לו איתה או לחילופין הוא במעין מסע פרטי לעצמו פנימה....

אך האם אכן מדובר במושא השתוקקות, והתכלית הנכספת היא:

"להיות אני בלבד" -

האמנם זו תכלית אישית / דתית (-ראה מו"נ : הליכה בדכריו משמעה עשיית חסד ומשפט בארץ = חיים בחברה כחלק מתכלית)
או שמא מבחנו של האדם הוא לדעת דווקא להיות חלק מהחברה - להשתייך?!
האם אין המבחן המוסרי של האדם דווקא ה'ביחד'?
הנישואין הם רק כורח או צו - האם אכן אין להיות שייך לשום אישה?
האם להיות אדם תלוש ממקום באשר הוא הוא אידיאל?
ואגב מה פירוש: "מאויי רצח"?

אמנם לא פעם משוררים שרים היטב את הבדידות - 'אכן אדם בתוך עצמו הוא גר', אך איני בטוח כי אכן עלינו לחבק בשתי ידיים את בדידותינו, ולגלות כי אנו מחבקים רק את עצמינו!

כמתעסק,

לפני שנים קראתי ראיון עם אתגר קרת (אם זכרוני אינו מטעני). זה היה ראיון מסוג השאלונים הנפוצים בז'אנר עיתונאי מסוים. איני זוכרת מה ענה קרת על כל השאלות, אבל תשובה אחת השאירה חותמה בי -
על השאלה "מה תיקח איתך לאי בודד?"
ענה קרת: "עוד אי".


מדוע אתה חושב כי שדה מבקש בשירו להציב אידיאל? אולי הוא פשוט מתאר מצב? מצב קשה ועצוב, אך אמיתי מאוד? אולי הוא מספר על פן אחד של דמותו - זה המבקש לברוח ולהתבודד ולחיות במנותק מהעולם? האם כ"כ קשה להאמין לחויה כזו? האם כ"כ קשה להזדהות איתה (ולו לרגע אחד קטנטן)?
תמהתני.

אמשלום

תמהני, הרי כתבתי במפורש בתחילה שאם מדובר בתחושה או חויה של שעה מסויימת אין לי כל קובלנה, טענתי היתה נגד: ההשתוקקות -
לא איני משתוקק לתחושת הבדידות ולא להיות שייך לשום דבר!!

ולכשלעצמי אם על אי בודד הייתי לוקח כבר עוד מישהו (ולא כדורגל) להיות בודד בשניים! גם לרובינזון היה את ששת...

כמתעסק,

ואני דוקא לתשוקה הזו כיוונתי, ויש בי הבנה רבה אליה.
עניין של טעם, ככל הנראה.