"ודגלו עלי אהבה" - סיפור על עימות לדיון

הואיל ובענייני דגלים עסקינן בימים אלה, הריני מוצא לנכון לספר את אנקדוטה הבאה.

מעשה שהיה כך היה:

הנני עולה מארה"ב הגר בבית שמש ואשר מגדיר את עצמו כדתי לאומי.

מקווה הכלים הסמוך ביותר לביתי מצוי בקריה החרדית של העיר. ביום שישי שעבר נסעתי לי ברכבי לקריה החרדית ע"מ לטבול כלי חדש --ושכחתי [לגמרי בשוגג] להסיר את דגלי שהתנוסס בגאווה מעל רכבי.

לפתע ניגשו אליי שני אברכים חסידי סאטמאר (המקווה שייך לכולל של סאטמאר) והודיעני בנימוס רב שבמידה והנני חפץ לא לאבד את דגלי, עליי להסירו במהרה - ואם לאו הוא יוסר על אפי ועל חמתי.

שאלתי לתומי אם אחד מהאברכים עצמם הוא זה שיסיר את הדגל מרכבי בכוח. והם מייד השיבו בשלילה והוסיפו כי הדגל יוסר ע"י אחד מילדי הקריה...כי ככה מחנכים אותם.

שאלתי אם לא מן הראוי לחנך את הילדים על איסור גזל והשחתת רכושו של הזולת. ואחד האברכים השיב ללא היסוס כי אין כל איסור הכרוך בהסרת דגלים הואיל והדגל מהווה חפץ של 'כפירעה' ומצווה להשמיד כליל חומרים כופרניים.

שאלתי את אותו אברך "איזו 'כפירעה' טמונה בדגל...וכיהודי טוב השיב לשאלתי בשאלה "ובכן ידוע לך מה מסמל הדגל?"

לשאלה הזאת הנני חייב להעיד כי ישועות ה' כהרף עין שהרי הקב"ה פתאום חנן אותי בהברקה גאונית הבאה ע"מ להשיב לשאלתו הריטורית: כשאני מסתכל על הדגל אני מהרהר במשנה השניה במסכת ברכות: מאימתי קורין את שמע בשחרית--משיכיר בין תכלת ללבן הסברתי לו כי למראה הדגל אני חושב על קבלת עול מלכות שמים.

האברך נדהם למשמע תשובתי אך כעבור רגע קט הוא הוכיח כי גם הוא מסוגל לדרוש מהמשנה ואמר שלדעת ר' אליעזר קוראים קריאת שמע משיכיר בין תכלת לכרתי (אמנם בניגוד לתנא קמא ולהלכה הפסוקה...) ולפיכך הוא מעדיף לתלות על רכבו דגל כחול וירוק.

אמרתי לו שלחלוטין מקובל עליי שהוא יניף מרכבו דגל כחול וירוק בתנאי שירשה לי להניף את דגלי אליבא דתנא קמא.

משראה אותם אברכים שלא בדיוק שכנעו אותי כי דגלי מהווה חפץ של כפירה, נפרדנו בשלום וכידידים.

אשמח לקבל תגובות מהפורום הנכבד לסיפור הנ"ל.
הטקסט שלך כאןהטקסט שלך כאן