כפירה או פנטזיה

הדברים הבאים נכתבים בעקבות אשכול אחר פה, בו נטענו טענות כביכול "המתעסקים" עם אלוקות וטוענים לצורות שונות בהבנת המושג הזה הם כופרים (בכוונה אינני נכנס).

השאלה היא אפוא כזו :

גם אם נקבל שמדובר באנשים טועים, האם מדובר בכפירה, או בסתם פנטזיה ?

האט הער געזוקט ..

האם האומר על השלחן שהוא כסא, כופר או סתם הדיוט ?

אם נוח להם לאנשים להאמין בצורה כזו, כל עוד הם זועקים בפה מלא ד' אחד ושמו אחד וכל עוד לא שינו את נוסח התפילה, האם יש פה בעייה ?

יודגש : לא מדובר על הויכוח שרווח פה בעת האחרונה בדבר נאותות הדיון, מדובר על הנקודה העקרונית .

יהוסף
חתירה לעקרונות היסוד תמיד חשובה, אבל היא לא הסוגיה עליה עמדתי .

יש בורא . יש נברא . על הנברא להאמין ולעבוד (ולירא ולאהוב) את הבורא . הבורא הוא אחד .

האמונה שהבורא אחד היא מיסוד היסודות של האמונה . אנכי ד' אלוקיך .

הועלו פה טענות שהקבלה לאור דיוניה בבורא מובילה או עשויה להוביל לע"ז . כביכול הבורא הוא לא אחד .

אני רואה בבעיה הזו "כובד ראש ליטאי" משהו.

עניין של מינוחים, ביטויים, אבל לא בעיה עקרונית . כך עכ"פ נראה לי .

הבעיה היא עקרונית מאוד ואין להתפשר עליה, מפני שבכדי לחשוב על האלוקות או על עולמו של ה' – אתה משתמש בדמיון ולא בשכל – האנושי- וזה לא כובד ראש ליטאי אלא עקרון גדול שצלם ה' שבך הוא השכל ולא הדמיון, ורק על ידי הצלם הזה שישנו באדם הוא יכול להתקרב אל השם ולהכיר אותו -