| נשלח ב-8/5/2003 09:05 |
 |
| |
שיעורים במשנת הרב הירש - סדרה ב'
סדרה ב'
האלוקות: לא-חלק, לא-נקרא
שיעור א'
סדרה זאת היא על משמעות האלוקות לפי משנת הרב הירש.
במלה אלוקים משתמשים בני האדם בשני מובנים עיקריים:
א. מוחלט שאין מעבר,
ב. מכוין היקום [בורא עולם ונותן התורה].
כעת נעסוק אך במובן הראשון:
מוחלט שאין מעבר
באשכול המשמש הקדמה לאשכול זה הובעו אינטרפרטציות שונות למושג האלוקות לפי שלושת סוגי הידע:
א. ידוע בידע ישיר [לא נפרד כאילו מהמציאות],
ב. ידוע בידע מושלך שיהיה ישיר בעתיד [עקיף],
ג. מושלך שלעולם לא ייוודע ישירות.
אביא מדברי הרב הירש בנושא, לא למען נדע את משנתו בנושא אלא את ערכה וממנה תהיה לנו הזדמנות לבנות את משנתנו.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/5/2003 09:06 |
|
| |
בתחילת פרשת בראשית פסוק ד' על הכתוב "וירא אלוקים את האור כי טוב", כותב הרש"ר בפירושו:
"כך הביע הכתוב את האובייקטיביות הגמורה – של היצור מול יוצרו ושל העולם מול ה'. וכך הוציא הכתוב מלבם של תועים, הכוללים את היוצר בכלל יצירתו, - את הבורא בכלל הבריאה ואת הא-ל בכלל העולם.
"כסבורים הם, שהא- טבוע בעולם, כביכול הוא רוח לעולם ונשמה לו; וכך הורידו את הא-ל לדרגת כח טבע, שאין לו מציאות מחוץ לעולמו.
"לא כן! אחרי שה' ברא את הכלל ואת פרטיו, הוא חזר וראה אותם. המלאכה היא אפוא מחוץ לעושיה, והא-ל מחוץ לעולם. ה' "ברא" את עולמו, - ונתן לו מציאות "חיצונית". הוא אמר "יהי" ויהי, - והעניק ל"הגיונותיו" אובייקטיביות גופנית. העולם מתייחס אל ה' – לא כיחס הגוף אל הנשמהולא כיחס האורגניזם אל הכח, - אלא כיחס המלאכה אל עושיה."
|
|
|
|
| נשלח ב-8/5/2003 09:07 |
|
| |
הרש"ר העיר על שתי בעיות המונעות לפרש שהא-ל הוא הוא הבריאה:
א. לשון המקרא "וירא",
ב. זו הורדה כביכול לא-ל להיות כח טבע.
לכן הפרידו הרש"ר לא רק מ"תוך" המציאות [כהבנת אפר"ל בציטוט באשכול ההקדמה את השיטה א'] , אלא גם מהיותו כנשמה לגוף והרחיקו להיות עושה למלאכתו.
נשאלת שאלה, מה הועיל הרש"ר בהרחקה? ה"הורדה" להיות כח טבע שכנראה להבנת הרש"ר הופכו להיות חלק ב"תוך" המציאות, איך נהיית מתוקנת בכך שאותו הכח כביכול מתרחק ממול? הלא ביחס למציאות הנפרדת ממנו אינו אלא חלק, א"כ מה זה משנה מהיכן פועל הכח? מה ההבדל המשמעותי?
|
|
|
|
| נשלח ב-8/5/2003 09:08 |
|
| |
שם קרוב לששי על הכתוב לגבי לידת אנוש "אז הוחל לקרא בשם השם", כותב הרש"ר בפירושו:
"לא נותר לנו לפרש כמשמעותו הפשוטה של הפסוק: אז התחילו לקרא בשם ה'. והפירוש ששמעתי מפי מורי ורבי החכם ברנייס ז"ל – הוא בלא ספק הפירוש הנכון.
"הקריאה בשם ה' היתה זכות בימי אברהם, סימן תשובה לדור. היא בישרה את ראשית התיקון, אחרי ששם ה' נשתכח מלב הבריות;
"אך בדור אנוש היא בישרה את ראשית ההשחתה. בדור זה הורגש הצורך לראשונה – לקרא בשם ה'. עד אז היה זה מיותר, - כדרך שעתיד הוא להיות מיותר: "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם [ירמיהו לא, לג].....
"שם ה' מורה לישראל ולאנושות, שהא-ל משגיח על אדם ואומות; אל ינצל האדם את העולם לטובתו, אלא ירדה [סגו"ל הדלי"ת] בעולם כדי לעשות בו את רצון ה'"
במדרש רבה י"ט ז' על הכתוב לאחר חטא עץ הדעת "וישמעו את קול ה' אלוקים מתהלך בגן לרוח היום", יש סימוכין לרעיון המובע בפירוש החכם ברנייס.
"עיקר שכינה בתחתונים היתה, כיון שחטא אדם הראשון נסתלקה שכינה לרקיע הראשון, חטא קין נסתלקה לרקיע השני, דור אנוש לשלישי, דור המבול לרביעי, דור הפלגה לחמישי, סדומיים לששי, ומצרים בימי אברהם לשביעי. וכנגדן עמדו שבעה צדיקים ואלו הן אברהם יצחק ויעקב לוי קהת עמרם משה. עמד אברהם והורידה לששי עמד יצחק והורידה מן ששי לחמישי..... עמד משה והורידה מלמעלה למטה."
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-8/5/2003 09:09 |
|
| |
ענין הזה של שכינה למעלה ולמטה וההדרגה ביניהם, מובן שאינו מושג פיזי אלא כמ"ש הרש"ר שנשתכח או נזכר בפי הבריות. ככל שחטאו יותר ולא שבו, הרי לא נכנעו לרצון השם ולכן לא התחשבו בו ונשכח בהדרגה שבדור אנוש הוזקק להיקרא עד שבדור אברהם הפסיקו לקרוא ואברהם הפך את המגמה שהחזיר את הקריאה עד שבמעמד הר סיני "ויחזו" ששוב לא היו זקוקים לקריאה!
לפ"ז לכאורה שוב סימוכין לדברי הרש"ר בתחילת הפרשה שה' "מחוץ" למציאות, כי אם הוא הוא המציאות, לכאורה איך יישכח? הרי המציאות נוכחת! האכן?
|
|
|
|
| נשלח ב-8/5/2003 09:10 |
|
| |
על הכתוב בסוף הפרשה "וינחם ה' וכו' ויתעצב אל לבו", כתב הרש"ר:
"ותורשה לנו הערה כללית על לשונות ההגשמה שבמקרא. החוקרים התפלספו על לשונות אלה כדי להרחיק את האדם מן ההגשמה, - וקרובה הסכנה בסופו של דבר, שגם אישיותו של הא-ל הולכת ומיטשטשת. אילו היתה זו כוונת התורה, היתה נמנעת בנקל מביטויים כאלה. אולם הסכנה השניה גדולה מן הראשונה".
גם כאן לכאורה הולך הרש"ר לשיטתו שאכן הא-ל נפרד מבריאתו, אלא מחשש שישתכח כאמור למעלה, משתמש הכתוב בלשונות הגשמה כדי שלא תיטשטש "אישיותו" של האל. לפי דבריו בתחילת הפרשה, מתפרש "אישיות" במובן מי שמלאכת הבריאה- שלו.
ניתן לסכם את משנת הרש"ר בנושא אלוקות, דהיינו "עושה מלאכת הבריאה שהוא חוץ ממלאכתו, שיש לו רצון באשר לצורת השתמשות האדם בבריאה."
|
|
|
|
| נשלח ב-8/5/2003 11:35 |
|
| |
ווטו יישר
איני מבין, היכן נגמרת הבריאה שמחוצה לה יש אלוקים? הבריאה היא הרי אין סופית, וכי לחלל יש סוף?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/5/2003 16:40 |
|
| |
מתענין,
זו עדיין מחלוקת בין המדענים, אם כי להבנה האפיסטמולוגית שבאשכול ההקדמה זה לא משנה ואכן כדבריך שה"חוץ" הזה טעון פירוש שלא כפשוטו.
בשיעור א' הבאתי רק את הרש"ר ובשיעור הבא אני מקוה לשוב לגופו של ענין!
|
|
|
|
| נשלח ב-10/5/2003 22:34 |
|
| |
ווטו
האם הנך מבקש לטעון שהרש"ר באופן בוטה חולק על שיטת הקבלה לפי פרשנותו של בעל התניא?
|
|
|
|
| נשלח ב-11/5/2003 05:05 |
|
| |
מוישה,
איני "מבקש לטעון", אך האם אינו אומר זאת מפורש במובאה מדבריו על הכתוב "וירא אלוקים כי טוב"?
או שמא תלך לשיטתך שגם הפנתיאיסטים מניחים את התואר כאיזו ממשות שהיא ולכן תיתכן "מול הבריאה"? [על זה באשכול "מה בין עולם פיזי..." בו הערת בנידון.]
|
|
|
|
| נשלח ב-14/5/2003 00:30 |
|
| |
מוישה
זה לא רק בעל התניא . זה כל שיטת הקבלה.
כל המושג 10 ספירות הינו "כוחות" של הקב"ה הפועלים בבריאה, מנוגד לדברי הרש"ר (ע"פ מובאות ר' ווטו) .
וגם אם זה נגד, הרי שעם מעט גמישות זה לא יהיה סותר כלל .
אני יכול למשל להגיד שהקב"ה אכן מחוץ לבריאה, אך ספירותיו פועלות בה .
אין גם צורך למנות את המקומות בהם "גדר ההפרדה" שבנה ווטו תיתקל בבעיות . כך למשל "כבודו מלא עולם" או "כבוד ה' מלא את המשכן" "הראני נא את כבודך" (אין לי ספק שיהיה לנו פרק על המונח "כבוד") משה שראה את הסנה, ובחינות אלוקיות שונות לאחמ"כ ועוד ועוד (שאין כרגע בראשי) .
איך אומר מורנו הקוצקער : מי שלא רואה את הקב"ה בכל מקום לא רואה אותו בשום מקום ..
|
|
|
|
| נשלח ב-19/6/2003 14:46 |
|
| |
סדרה ב'
שיעור ב'
המשך הדיון היה אמור לברר את גוף הנושא במקביל לנקודות עליהן הצביע הרש"ר ואלו הנקודות שהועדתי לו:
הקשיים:
[א] הערת הרש"ר מהכתוב "וירא" אלוקים.
[ב] הנשמע מטענות הרש"ר וכהגדרתו החדה של אפריםלייב: "האלוקים בתוך המציאות" זו הורדת האלוקים להיות "חלק" מהמציאות וכביכול "יש מלבדו" וא"כ אין זה אלוקים.
[ג] אם אלוקים ידוע ישירות, מה הצורך באמונה? [התשובה באשכול קוני על האמונה,
[http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=267626]
ואמונה בהצור תמים שכל דרכיו יושר].
אך שמתי לב שנושא האלוקות העדין אינו כ"כ ראוי לדיון פורומי טיפוסי מאחר וחסר לו את כובד הראש של עיון מעמיק, ארוך ורגוע [מלבד כבוד אלוקים הסתר דבר]. לכן אביא ארבע נקודות לסיכום דיון זה ובשיעור הבא בעזר הווה [שיבוא בעקבות השיעור הבא על מו"נ לרבינו המיימוני] אבחר בנקודה קלה יותר במשנת הרש"ר.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/6/2003 14:50 |
|
| |
נקודה א':
בדרך כלל, המבקש לדעת אלוקות בצורה פילוסופית ששואל "מה סיבת הכל?" הרי מבקש סיבה מוחלטת עליה לא יינתן לשאול יותר מה סיבתו!
אם כן המבוקש הוא מוחלטות ובני אדם בחרו בשני אופנים:
א. המוחלט הכולל הכל התפצל ונוצר חלל שם תהיה מלאכתו והוא כביכול יחידה חיצונית. עם כל הפילסוף שבגישה זו והמיסטיקה [סוד הצמצום] מסתתרת כאן גישה מגשמת,
ב. המוחלט כולל הכל [גם דעת האדם] ממשיך כך הזמן להתפתח ולהתגוון בהרמוניה מפליאה וכו'.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/6/2003 14:53 |
|
| |
נקודה ג':
צורת החיפוש המחשבתי בנושא כפי שכתבה יענטע,
[http://1364.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=261270]
"לוקחים מלה המייצגת איזו שהיא תיאוריה שמאחורי העננים והמציאות כביכול ישנה איזו ישות (נפרדת כמו שהמלה נפרדת) המכוונת את העניינים למטה ומתחילים להתווכח עד שנופלים למבוך הספק, בו כל אחד/ת עם הדעה הנוחה לו/לה.
במקום זאת, הבה נבחן את המציאות שלפנינו כמה מכוונות יש בה וכמה אין בה, כמה אחדות וכמה פיצול וכו' וכו' ורק אחר כך נקרא לזה א-ל או אחד מכל השמות המיוחסים לראשית, אחרית ותכלית הכל!"
|
|
|
|
| נשלח ב-19/6/2003 14:53 |
|
| |
נקודה ד':
את שכתבתי לאחרונה באשכול הכנה לסיכום זה [לפי מה שהועדתיו בדעתי בזמן פתיחת האשכול ההוא],
http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=459024,
בו [וכן באשכול מוניזם-דואליזם] התבהר שהבנת הנושא הוא ענין של התקדמות בלתי פוסקת לכאורה, מדואליזם למוניזם ומעבודה "שלא לשמה" אל "לשמה".
ממילא אין להוכיח מספר זה או אחר [כולל מהתוה"ק ומפי' הרש"ר] השקפה סופית על האלוקים, כי כל אחד דיבר לפי רמתו ו/או לפי רמת הקוראים אליהם הוא פנה בזמנו!
|
|
|
|
|
