האם כדאי להיות חכם ?

שמעתי על תופעה של אדם חכם (שמו ידוע לי) שהחליט לשלוח את בנו למוסד חינוכי בינוני, כדי שלא יוסיף במכאוב החכמה כאביו שחכמתו נבוכתו.

בשאלת החכמה
חכמה היא המכשיר העקרי, אם לא היחידי, לקיומתנו. חשוב על שום אחד מצרכיך וממטרתיך הכי בנלי ותראה לי היאך להשיגו בלי עכ"פ כמות מינימלי של חכמה.

ומזה ההנחה אסיק שכפי יתרון החכמה, יהיה יתרון בהשגה ובהגעה אל המטרה, יהא זה סיפוק, אושר, ממון, או שאר דברים. כמובן שלכל קטגוריה יש חכמה מיוחדת, אל תדרוש בחכמת המוזיקה בשעה שמטרתך להיות מהנדס, אל תדרוש בחכמת "היאך להיות אדם ישר ומוסרי" כשמטרתך למילוי רצונך ותאותך. (בהדוגמא השני, אולי תגיע בעקיפין, שחכמת המוסר ישנה רצונך לזה של ישרות והטבה) וע"ז בודאי נאמר'והחכמה תחיה בעליה'.

ואל תבהל להשיב עלי מהפסוק 'לא לחכמים לחם' שהרי תשובתו בצידו, 'לא לגיבורים כח ולא לקלים המרוץ' האם שייך להכחיש שהגיבורים הם הם בעלי כוח וכדו' אלא הכונה לומר שאע"פ שבדרך כלל בודאי שלהגיבורים הכח ולחכמים הלחם (היינו כשמשתמשים בכשרון חכמתם להשיג מטרה זו וכנ"ל) עדיין אין להם המונופול ע"ז ובסופו של דבר הוא תלוי ביד ה'

אבל תנאי גדול יש לכל הנ"ל, לימוד החכמה צריך להיות ע"מ לעשות, הבה נצייר אחרת-
הרי מטרתך ידוע לך למדי, והחכמה כבר הראה אותך המעשים הנצרכות להשיגה, [או רעיונות (אולי חדשות) הנצרכות,בפרט אם המטרה היא באיזושהיא אופן בעולם המחשבה] אבל אין ברצונך\ביכלתך לעשות המעשים או לחשוב המחשבות הנצרכות, אהה, עכשיו מתחילים ההתלבטיות והכאבים, ולדאבונינו כפי גדולת המטרה תגדל הכאב, ובאותו מדה שמוסיפון בההבנה ובהידועה הברורה שדוקא אלו הן הדרכים [במעשה, או במקרינו, בעיקר במחשבה] המובילות אותנו לתכליתנו הנחמד בו בשעה שאין ביכולתינו לעשותו, באותו מדה בדיוק מוסיפון מכאוב, והרי בודאי 'יוסיף דעת יוסיף מכאוב'.

(אגב, אין זה הפשטות בפירוש של יוסיף דעת וכו', פשוטו של מקרא הוא בקונטקסט של רעיון רוח והבל העולם והרי כפי מה שתוסיף לראות ולידע ברעות רוח של קיומך בודאי תוסיף צער ומכאוב, אבל כמדומה שאין זה הנושא כאן [אע"פ שזה נושא חשוב כשלעצמו])

האי יכולת הלזו בא בדרך כלל מהפחד לשחוט 'פרות קדושות' או הנחות קדומות יהיו מה שיהיו, או (כשמתבטאות במעשים) מפחד חברתי. החכמה מושך בדרך אחת וה'פרה' או החברה מושך אחרת זהו אמיתות הדברים ברוב ההתלבטות.
אמת שבספיקות על שום דבר, החלטת מסחרי, לדוגמא, יש התלבטיות וחוסר מנוחה, אבל רוב פעמים זה נמשך לזמן קצר, שוקלים שני הצדדים ומחליטים בהצד שנראה קצת יותר וגמרנו, שהרי סו"ס אם הם כה שקולים הרי באיזה דרך שנלך אין שייך לצעוק על העבר על 'גודל הטעות' שהרי כמעט שקולים היו.

א"כ בואו וננסח שאלת החכמה מחדש,
אדם שאין בתכניתו לציית בשלימות להחכמה שירכוש, והסתירות בין חכמתו למעשיו או להנחתו הקודמת יגרמו לו פיזור הנפש האם טוב לו שלא לימדו כלל

אבל עדיין צריכן להבהיר השאלה,
אני מצטט מהנ"ל "האם טוב לו שלא לימדו כלל", ואני שואל, 'טוב' באיזה מובן? במובן מוסרי או במובן פרגמטי?
אם במובן מוסרי [והרי כשנוקטים צד זה, כבר אנו מסכימים עכ"פ לרגע, שיש מושג כזה, היינו מוסר כערך לעצמה ולא כאמצעי פרגמטי ל'תיקון מדיני'] ואנו מייעדים ערך מוסרי עצמאי לרכישת ולידיעת חכמה ומדע, אז השיקול הוא בין הצער והכאב הנ"ל להערך המוסרי הלזו, עד כמה עלינו לצער את עצמינו ולותר על חיים של אושר (כאילו) בכדי לקיים ערך זו?

ואם במובן פרגמטי ואז צדדי הדיון הם ככה, האם ההנאה הטבעית שיש לאדם בהשגת חכמה, [שהרי עכ"פ הריהו מקבל חלק גדול מהחכמה שלומד כ"ז שאינו מנגד כ"כ להנחות הקדומות שיש לו] וגם ההנאה מההתעמקות גרידא בלי שבאמת ירכוש הדבר חכמה [כשהפרות הקדושות אינם פושטים לו את הצוואר להישחט ולא שייך לומר ש'השיג' החכמה שהרי אינו מקבלו] האם ההנאה הלזו מחפה על הצער שיש לו בהתלבטיות הנ"ל?

ומחובותינו שלא לזלז בהנאה זו, שהרי לפי הפילוסופיה העתיקה זהו ההנאה הכי גדול שיש לאדם. והלוגיקה הולך בערך כזה,' הנאה' הלא היא מילוי ושביעת רצון, והרי כל אחד [כל דבר] רוצה להוציא את כוחו מכח אל הפועל, והכח הכי גדול שיש לאדם, התעצמותו ויחודתו בתור אדם, הוא הכח השכלי שלו, וא"כ הדחף והרצון הכי גדול שלו היא להוציא כח זה לפועל וכשמשביע רצון הענקי הזה הרי הנאתו הינו הגדול ביותר.

וגם לפי מושגי מודרני, נאמר,
מההנאות הכי גדולות היא 'תחושה של השלמה' וביותר כשתחושה הלזו באה ע"י התעמקות והתאמצות בדבר מה, [לדוגמא, התאמצות בהמשחק שחמט, בתנאי שאינו 'דואג' שיפסיד המשחק, או, דוגמא אחרת, התעמקות בחכמה והשכלה] שאז הרי כשמתאמץ ומרכז מוחו, הרי כל מוחו מרוכז בהדבר שנותן לו ההכרה של השלמה ומה גם שמונעו מלחשוב מדאגתו היום יומית, הרי כמעט שאינו יודע באיזה עולם היא בה, וכל עולמו הוא עולם של עכשיו, עולם שממלא הכרתו בתחושה של השלמה, עולם שכולו טוב, שכולו ארוך [גדרי הזמן וכפיותה סילקו ממנו בשעה זו].

כמובן שהנ"ל היא במדריגתה הכי גבוה, אבל.. עכ"פ למחצה לשליש ולרביע


לסיכום, אם ברצונו לקבל בלב ולקיים במעשה רוב רובו של הדברים שחכמתו שילמוד יחייבו, אז כמעט בטוח במנוחת נפשו, ואם לאו, הרי הערך המוסרי לידע החכמה והאמת, וגם האושר הגדול שמבטיחים לי חכמי קדם וחכמי זמנינו בהשגות והתעמקות בידיעות החכמה, מכריעים אותי לבחור ב.....חכמה

מסתברא (בלי איפכא)

למה לא "פירגנת" לנו את הריב"ש?

סליחה,

מכיון שהייתי צריך להקליד והספר לא הי' מונח לפניי לא העתקתי. נדמה שזה בשו"ת הריב"ש סי' קנז.

מאן דהוא
טענתך כי חכמה והתבוננות הן תכונות מולדות , היא נכונה בחלקה.

ללא גירוי של חינוך לחשיבה וללא קריאה בספרים, ולאור החינוך המקובל כיום ברוב המגזר החרדי (ויתכן שבצדק רב) אין סכוי רב שאף מי שתכונותיו נוטות לחשיבה והתבוננות יגיע לכך.

עם זאת הניסוח "האם כדאי להיות חכם" בא רק כדי לעורר עניין באשכול , אך כוונתי לא הייתה לאפשרויות בחירה אלא להציב את המעלות והחסרונות בשני הטיפוסים.
אמנם אני מסכים שאת המילה "כדאי" היה צורך להקיף במרכאות.

הלבן
הכנסת לפי דברים שלא אמרתי וגם לא התכונתי להם , חלילה לי להתבטא כי "שכמעט כל מה שמקובל הוא אוילי", כוונתי לנושאים שלגביהם הבאתי בסוף דברי את דברי הרמב"ם במו"נ, וכן לגבי נקיטת עמדה בנושאים צבוריים העומדים על הפרק, שלאדם החושב נראים הדברים לעיתים שונים מהגישה המיוצגת ע"י העיתונים החרדיים למיניהם.

הלבן ומסתברא ציטטו את תשו' הריב"ש שר"ש מקינון אמר שמתפלל על דעת זה התינוק, והיות ורציו ביקש לראות את התשובה –שהיא באמת מיוחדת במינה- הריני מעתיקה:

שו"ת הריב"ש סימן קנז

וגם הודעתיך, כי מורי הרב רבי פרץ הכהן ז"ל, לא היה כלל מדבר ולא מחשיב באותן הספירות. גם שמעתי מפיו, שהרב רבי שמשון מקינון ז"ל, שהיה רב גדול מכל בני דורו, וגם אני זכור ממנו ואם לא ראיתיו בעיני, והוא היה אומר: אני מתפלל לדעת זה התינוק; כלומר, להוציא מלב המקובלים, שהם מתפללים פעם לספירה אחת ופעם לספירה אחת, כפי ענין התפלה. והם אומרים, כי זה פי' מה שאז"ל: הרוצה להתחכם, ידרים, להתעשר, יצפין; ר"ל, יכוין למדת ימין או למדת שמאל. גם בתפלת שמנה עשרה יש להם בכל אחת ואחת כונה לספירה ידועה. וכל זה הוא דבר זר מאד בעיני מי שאינו מקובל כמו הם; וחושבים, שזה אמונת שניות. וכבר שמעתי אחד מן המתפלספים מספר בגנות המקובלים, והיה אומר: הע"ג מאמיני השלוש, והמקובלים מאמיני העשיריות. וכבר קרה לי בהיותי בסרקסט"ה, שבא לשם החכם הישיש דון יוסף ן' שושאן ז"ל, אשר כבר ראיתי אותו בבלנסיא"ה, והוא היה חכם בתלמוד, וראה בפילוסופיא, והיה מקובל וחסיד גדול ומדקדק במצות, וביני ובינו היתה אהבה וחשק גדול. ופעם אחת שאלתי לו: איך אתם המקובלים, בברכה אחת מכוונים לספירה ידועה, ובברכה אחרת לספירה אחרת? ועוד, הכי יש אלהות לספירות, שיתפלל אדם להן? וענה לי: חלילה שתהיה התפלה כי אם לשם יתברך עלת העלות. אבל הדבר הזה כמו מי שיש לו ריב, ושואל מן המלך שיעשה לו דין, יבקש ממנו שיצוה אל היושב על המשפט שידין לו, לא שיצוה זה אל הסוכן הממונה על האוצרות, כי תהיה שאלתו בטעות. וכן אם ישאל מן המלך שיתן לו מתן, לא יאמר לו שיצוה אל השופט, אבל שיצוה אל הסוכן. וכן אם ישאל ממנו יין, יבקש שיצוה זה לשר המשקים; ואם ישאל לחם, יאמר לשר האופים; לא בהפך זה. כך הוא בענין התפלה, שהיא לעולם לעלת העלות, אלא שמכוין המחשבה להמשיך השפע לאותה ספירה המתיחסת לאותו דבר שהוא מבקש עליו. כמו שתאמר, שבברכת על הצדיקים יכוין לספירה הנקראת חסד, שהיא מדת רחמים, ובברכת המינין יכוין לספירה הנקראת גבורה, שהיא מדת הדין; והקש על זה. זה באר לי החסיד הנז' מכונת המקובלים, והנה טוב מאד. אמנם, מי מכניס אותנו בכל זה? הלא טוב להתפלל סתם לשם יתברך בכונה, והוא ידע באיזה דרך ישלים המבוקש; כמאמר הכתוב: גול על ה' דרכך, ובטח עליו והוא יעשה. וזה מה שאמר הרב הגדול רבי שמשון דקינון ז"ל, שהזכרתי למעלה. וכן הודעתיך מה שאמר אלי ביחוד מורי הרב רבינו נסים ז"ל, כי הרבה יותר מדאי תקע עצמו הרמב"ן ז"ל להאמין בענין הקבלה ההיא; ולזה איני תוקע עצמי באותה חכמה, אחר שלא קבלתיה מפי מקובל חכם. ואם ראיתי באורים על סודות הרמב"ן ז"ל, וגם הם אינם מגלי' שרשי החכמה ההיא, ומגלים טפח ומכסים כמה טפחים, וקרוב לטעות בדבר מהם; ולכן בחרתי לבל יהיה לי עסק בנסתרות. ומה ששאלת, אם הספירות למטה ממעלת המלאכים או למעלה מהם? אין ספק כי הספירות הם למעלה, והם נאצלו ראשונה, מן העשירות נאצלו המלאכים לדעת המקובלים; וכ"כ בפירוש רבי שם טוב בן גאון ז"ל בתחלת באורו לסודות הרמב"ן ז"ל. ורבי יהודה הלוי ז"ל כתב בסלוק אחד שעשה ליום הכפורים, היו אומרים אותו בברצלונה בהיותה בשלותה, כי דוד ע"ה, באמרו: ברכו ה' מלאכיו, רמז לעולם המלאכים. ובאמרו: ברכו ה' כל צבאיו, רמז לעולם האמצעי. ובאמרו: ברכו ה' כל מעשיו, רמז לעולם התחתון. ובעולם המלאכים אמר כלשון הזה: וכמה פנים לפני' הנוראים וכמה אחורים לאחורים הנוראים. והספר ההוא, אשר אמרת שהוא לחכם רבי יצחק בן לטף, קראו: צורת עולם, הנה הוא אצלי, ובו כ"ז פרקים. וכן ספר אחר לו, קראו: צרור המור, ובו י"א פרקים; וענין הספר הזה מענין הספר הקודם. עוד ספר אחר קטן, מחזיק ק' עלין, קראו: רב פעלים, לפי שהוא מדבר במינין רבים; וזה, לא חלקו לפרקים, כי אם למאמרים, והם פ"ח מאמרים. עוד לו פירוש קהלת, והוא פירוש נאה על דרך הפשט, נוטה אל המושכל והחכמה הטבעית. עוד הספר הגדול והנאה שבספריו, קראו: שער השמים, והוא כעין מורה הנבוכים, חלקו לארבעה שערי': השער האחד יש בו כ"ח פרקי', השער הב' יש בו כ"ה פרקי', השער הג' יש בו י"ב פרקים, השער הרביעי יש בו י"ו פרקים. והספר הזה הוא נכבד מאד, ומדבר בו כפי המושכל והחקירה הפילוסופי', אבל מבטל דעותיהם במה שהם כנגד תורתנו. כי החכם הזה נראה שראה הרבה בפילוסופי', והיה עם זה תוריי וחסיד. וכן כתב בו טעמי מצות; ולא ראיתי בספר ההוא שיזכיר עשר ספירות, רק עשר מעלות המלאכים, כפי שהזכירה הרמב"ם ז"ל בספר המדע. ובספר הזה, מרחיב בו הבאור בכל דרכיו, זולתי בקצת דברים שמעלים, ואומר: והבן זה. אבל בספר שרמזת אליו, כל דבריו סתומי', אין אדם מבין בהם; ומי שיקדים לזה הספר קריא' ספר שער השמי', יהי' לו תוספת הבנה בזה. ובספ' הזה הסתום, הזכיר עשר ספירות, אבל לא כדרך קבלת הרמב"ן ז"ל והנמשכים אחר קבלתו. כי בספר הזה נראה כי דעתו שמעלות המלאכים הם מכלל העשר, ועשה שלש מעלות ראשונות מן המלאכים המתוארו' באש ובמים ורוח. וכבר הזכירו, כי הנברא הראשון נקרא אש לוהט, והצורה הרביעית היא אור השמש, והחמישית היא גלגל השכל, והוא כלל הגלגלי', והארבע צורות הנשארות הם ד' צורות היסודיות; כמש"כ זה בפ"כ מן הספר. ואין זה כלל דעת חכמי הקבלה, ונראה שהם דברים בדא אותם מלבו ומשכלו בלי קבלה; וכן הזכיר זה הוא עצמו בפ"ה מן הספר. ומי יטריח מחשבתו להבין הדברים החדשים העולים בלבו, והוא מסתיר ומכסה אותם; ולכן אמרתי בלבי, יהיו לו לבדו ואין לאחרים אתו. הן אמת פירש ל"ב נתיבות כדרך המקובלים, שהם עשר ספירות וכ"ב אותיות, שבהם יסוד הדבו', ושהם נרמזות במלות שעולה כ"ב וי', וזה נאה; אך בעצם הספירות בירר דרך לעצמו מלבו. ולזה אני אומר, שאין לסמוך בדברים כאלו אלא מפי חכם מקובל, ועדיין אולי.

בר בי רב

תודה רבה. לפני כמה חודשים הבאתי באחד האשכולות על הפוליתאיזם ביהדות בדיוק מאותה הטענה המוזכרת שם על הספירות והתנפלו עלי כאן "הקיפוני פצעוני הסובבים בפורום" והנה אני נמצא בחברה טובה

האשכול - http://hydepark.co.il/hydepark/Topic.asp?topic_id=202733

תוקן על ידי - רציו - 5/15/2003 1:23:43 AM

רציו
האם אתה מבחין שאתה קורא רק את מה שאתה רוצה לקרוא על מנת לקנטר, ותו לא.
הרי את השאלה הזאת שאל הריב"ש, אצל ידידו המקובל, כמסופר באותה תשובה:

וכבר קרה לי בהיותי בסרקסט"ה, שבא לשם החכם הישיש דון יוסף ן' שושאן ז"ל, אשר כבר ראיתי אותו בבלנסיא"ה, והוא היה חכם בתלמוד, וראה בפילוסופיא, והיה מקובל וחסיד גדול ומדקדק במצות, וביני ובינו היתה אהבה וחשק גדול. ופעם אחת שאלתי לו: איך אתם המקובלים, בברכה אחת מכוונים לספירה ידועה, ובברכה אחרת לספירה אחרת? ועוד, הכי יש אלהות לספירות, שיתפלל אדם להן? וענה לי: חלילה שתהיה התפלה כי אם לשם יתברך עלת העלות. אבל הדבר הזה כמו מי שיש לו ריב, ושואל מן המלך שיעשה לו דין, יבקש ממנו שיצוה אל היושב על המשפט שידין לו, לא שיצוה זה אל הסוכן הממונה על האוצרות, כי תהיה שאלתו בטעות. וכן אם ישאל מן המלך שיתן לו מתן, לא יאמר לו שיצוה אל השופט, אבל שיצוה אל הסוכן. וכן אם ישאל ממנו יין, יבקש שיצוה זה לשר המשקים; ואם ישאל לחם, יאמר לשר האופים; לא בהפך זה. כך הוא בענין התפלה, שהיא לעולם לעלת העלות, אלא שמכוין המחשבה להמשיך השפע לאותה ספירה המתיחסת לאותו דבר שהוא מבקש עליו. כמו שתאמר, שבברכת על הצדיקים יכוין לספירה הנקראת חסד, שהיא מדת רחמים, ובברכת המינין יכוין לספירה הנקראת גבורה, שהיא מדת הדין; והקש על זה. זה באר לי החסיד הנז' מכונת המקובלים, והנה טוב מאד.

ואת הדברים האלו ביאר בארוכה אדמו"ר הצמח צדק בספרו דרך מצותיך:

לבאר קצת דברי המקובל הנ"ל, שלא יחשוב המעיין שהמשל דומה לנמשל ממש שלהמשיך השפע לאותה ספירה כו' הוא כמו שאמר במשל שמבקש מהמלך שיצוה אל הסוכן כו', לפי שלמטה במשל הסוכן או השופט הם אנשים נפרדים ולא המלך והשופט הוא הדן ולא המלך וכן הסוכן נותן המתן לא המלך אלא שהמלך מצוה כו', ואין כן למעלה בו ית' שהוא בעצמו ית' הוא הבורא הוא הדיין כו' כמו שמבואר באבות ספ"ד, ואע"פ שהדין נמשך ע"י ספי' הגבורה שאינה הבורא עצמו ית' (אע"פ שהיא אלהות כנ"ל) מ"מ אין ההמשכה מהספי' בעצמה אלא מהבורא ית' שדן ע"י ספי' הנ"ל ונמצא הוא הדיין כו' וכן הוא הנותן המתן ע"י ספי' החסד ולא כמו שבמשל הסוכן בעצמו נותן ולא המלך כו' ואין לומר דא"כ לא אתי שפיר מה שכתב כי מי שיש לו ריב כו' יבקש מהמלך שיצוה אל היושב על המשפט לא שיצוה אל הסוכן כי תהי' שאלתו בטעות, דהניחא במשל שהיושב על המשפט והסוכן הם שני אנשים נפרדים ושניהם אינן המלך ואין בכח האיש היושב על המשפט לתת מתן כו' ומש"ה כששואל שיצוה אל השני הוא שאלה בטעות, משא"כ למעלה בנמשל שהבורא ית' הוא עצמו היושב על המשפט ע"י התלבשותו בספי' הגבורה והוא עצמו הסוכן הנותן מתן ע"י החסד. וא"כ אף אם האדם שואל המתן מהמלך ממ"ה הא"ס ב"ה שיצוה אל השופט כו' האיך יקרא זה שאלה בטעות שהרי הוא ית' הוא השופט והוא עצמו הנותן מתן כו', דמ"מ כיון שהבורא ית' דרכו להשפיע המתן ע"י התלבשותו בחסד ולא ע"י התלבשותו בגבורה א"כ כששואל ממנו המתן לשישפיע לו ע"י התלבשותו בגבורה הוא טעות, והן אמת כי הבורא ית' יוכל להשפיע חסד ג"כ ע"י הגבורה כי מדותיו ית' כל א' כלולה מכולן אלא שלזה צריך זכות גדול להפך מדה"ד לרחמים כי במדת הדין דרכו לדקדק כמ"ש שמים לא זכו בעיניו כו' וארז"ל ע"פ וימהר משה מה ראה אמת ראה כו' אם לא ע"י זכות גדול ועצום משא"כ ע"י מדת החסד דרכו להטיב לרעים ולטובים כו', ואמנם קושיית הריב"ש ז"ל מי מכניס אותנו בכ"ז הלא טוב להתפלל סתם לשם ית' כו' ר"ל לעלת העלות כמו שהוא למעלה מהתלבשותו בי"ס עדיין והוא ידע באיזו דרך ישלים המבוקש אם ע"י שיתלבש בספי' החסד כו' לפי ענין בקשתו של זה והיא קושיא אלימתא לכאורה

וממשיך ומבאר זאת בארוכה.

תוקן על ידי - הלבן - 5/15/2003 2:38:34 AM

הלבן

איך אתה מבין את המשפט הבא:

"... ספי' הגבורה שאינה הבורא עצמו ית' (אע"פ שהיא אלהות כנ"ל)".

מה זו אלהות שאינה הבורא?



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני

הרבה יותר קל לנו להבין כל דבר עפ"י דוגמה מנפש האדם, שהרי האדם הוא עולם קטן, והנפש מחיה אותו כשם שהקב"ה מחיה את העולם.

חכמת האדם ורגשותיו הן הן כחות הנפש, אבל אינן הנפש עצמה המחיה את הגוף.

הלבן

לו היית מבין מה אמרת עכשיו היית מבין על מה נסוב הויכוח.

בדיוק כך אבל בדיוק. וכך צריכים להבין את האלוקות.

ודי בזה.

בורג

לא רק הלבן לא הבין. גם אני.
האם כוונתך לומר שעלינו להסתפק באי ידיעתנו?
אם כן, אני מסכים איתך.

על כל פנים, נא להעביר את המשך הדיון לאשכול החדש בנושא, ולהשאיר את האשכול לנושא הראשוני שלו. תודה.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

הלבן

התכוונתי חברה טובה לא מבחינה רעיונית אלא חברתית-פוליטית. אני מבין שאפשר להתפלל לאל "אנא הפעל את מידת הגבורה, החסד וכו'", אבל להציג את זה ככוח זה אבסורדי ולא באתי "להשתמש" בריב"ש אלא להצביע על כך שאילו הייתי מביא בשם אומרו לא היו דבריי נתקפים.

אינני מקנטר. אני רק טוען וגם אם זה נוגע לפרה קדושה. כדי לטעון איני זקוק לטקסט של הריב"ש. הבן נא כי אני לא גודלתי על ברכיים שעל כל דבר מעוות או תמוה עונים "זה טוב אלא שמי אתה לדעת" או "כך סברו ראשונים ואחרונים או יהושע בן נון".

מה שהבאת מהריב"ש והצמח צדק מדבר אלי מתוך מה שכתוב שם ולא בגלל שמות הכותבים.

"אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם השם נזכיר".