שבועות קציר/עומר ומתן תורה - בכתב, בע"פ ומוסכם

תוקן על ידי ירוחםשם ב- 22/05/2007 14:28:38

מודה ועוזב

ומה שהוקשה לך, אם כבר עברו ניסן, וקדשו אייר ביום ל"א, מה צריך להמתין לעדים לקדש חודש סיון? שהרי צריך לקדשו ביום שלשי', כדי שישלימו חמשים לעומר בששה בסיון, שבו נתנה תורה. שאם לא יבואו עדים, וימתינו מלקדשו עד יום אחד ושלשים, הנה ישלימו חמשי' לעומר בחמשה בסיון, ואינו יום שנתנה בו התורה, דלרבנן הוא הוא ששה בסיון, ולרבי יוסי שבעה. י"ל, שאין קפידא בזה; שלא תלה הכתוב חג שבועות ביום מתן תורה, אלא ביום חמשים לעומר. אלא, שבזמן הזה, דידעינן בקביעא דירחא, ולעולם ניסן מלא ואייר חסר, כלים חמשים לעומר ביום ו' בסיון, שנתנה בו תורה לדעת רבנן; כדאיתא במסכת שבת בפ' אמר רבי עקיבא (פו:). ולזה אנו מזכירין בתפלה זמן מתן תורתינו. ותדע לך, שהרי מתבאר שם בפרק הנזכר, דבין לרבנן בין לרבי יוסי ביום שבת נתנה תורה, וט"ו בניסן, שבו יצאו ישראל ממצרים, היה חמישי בשבת. אלא, דלרבנן, עשו ניסן ואייר שניהם מלאין, הוקבע ר"ח סיון בשני בשבת, ולכן יום שבת שאחריו, שבו נתנה תורה, היה ו' בסיון. ולרבי יוסי, היה אייר חסר, והוקבע ר"ח סיון בא' בשבת, ולכן יום שבת שבו נתנה תורה, הי' ז' בסיון. וכשתמנה מי"ו בניסן, שהוא זמן העומר, חמשים יום, תמצא שהם כלים בערב שבת, שבו נתנה תורה, והשבת היה יום חמשי' ואחד לזמן העומר. אלא שאז לא קרב העומר, כי לא נתחייבו בו עד שנכנסו לארץ, וגם עדין לא נצטוו בשביתת המועדות עד לאחר שהוקם המשכן. ומ"י למדנו, שאין הכרח להיות חמשים יום לעומר, שתלה בו הכתוב חג שבועו', שיהיה ביום שנתנה בו תורה לא פחות ולא יותר. אלא, שעתה לפי חשבונינו, שניסן מלא ואייר חסר, יבא כן לעולם, שהחמשים כלים ו' בסיון. ובפ"ק דר"ה (ו:) גרסי': תני רב שמעיה: עצרת, פעמים ה', פעמים ו', פעמים ז'; הא כיצד? שניהם מלאים, ר"ל ניסן ואייר, ה', אחד מלא ואחד חסר, ו', שניהם חסרים, ז'; ע"כ. והרי זה מבואר, שלא היו מקפידין שיבא שבועות לזמן שנתנ' בו תור'. כך נ"ל לומ' בשאלותיך, וחתמתי שמי, יצחק ב"ר ששת זלה"ה.

האם אכן לפי הריב"ש שבועות אינו חג מתן תורה?

בשנים האחרונות יצא לי ולעוד מספר חברים לעסוק באופן ממשי במצוות התורה הקשורות לספירת העומר וחג השבועות, ובעקבות זאת זכינו בתובנות חדשות אשר שופכות אור רב על פרטי המצוות הללו שזכו לפירושים רבים וגם מחלוקות רבות, ועד כה לא זכו להסבר מניח את הדעת.

בניגוד למועדים האחרים בתורה שמצויינים גם על-פי התקופה החקלאית שלהם, קשה לנתק את התלות של ספירת העומר וחג השבועות מהמעשה החקלאי. לכן שאפנו לנסות לקיים את המצוות הללו באופן החקלאי כפי שהם מופיעות בתורה, וללא תלות במשמעויות האחרות שדבקו בהם במשך שנות הגלות. חז"ל למעשה עקרו את המשמעות החקלאית של ספירת העומר, ואנשי הקבלה קישרו זאת לספירות והפכו אותו למשהו וירטואלי לחלוטין. כך גם חג השבועות הפך מחג הביכורים לחג מתן תורה. החג שנחגג כיום הוא חג שונה במהותו לחלוטין, ויתכן שיש בו דבר טוב. בסך הכל בזכותו של חג זה ישראלים חילונים רבים נחשפים ללימוד תורה, אך אל לנו להשלות את עצמנו שזהו חג השבועות.

כבר בתחילת דרכי בפירוש התורה הבנתי שמכיוון שלספירת העומר ולחג השבועות התלוי בו, אין מועד קבוע במקרא, מדובר במועד דינמי התלוי בזמן תחילת הקציר. לאחרונה גיליתי שזו גם דעתם של חוקרי מקרא רבים. כמו כן, הביטוי 'ממחרת השבת' משמעו כפשוטו, ממחרת יום השבת, שהוא יום ראשון בשבוע ולא כמו שטענו הפרושים וחז"ל בעקבותם, שמדובר ממחרת 'יום טוב', כלומר, ממחרת היום הראשון של חג המצות. בימי הבית השני הכתות השונות שחלקו על הפְרוּשים נחלקו באיזה תאריך מדוייק זה יוצא. יש שטענו שמדובר ביום ראשון שבשבוע בתוך חול המועד של חג המצות, ויש שטענו שהמועד הוא ביום ראשון שבשבוע שחל לאחר חג המצות. כולם שאפו לתאריך קבוע, והדבר משקף את הריחוק של היהדות באותה תקופה מהקשבה למציאות החיים, ואולי אף נסיון לשלוט יתר על המידה על אותה מציאות. בימינו, כמעט תמיד מועד תחילת הקציר חל לאחר חג המצות, אך יתכן שבימי קדם הקציר התחיל לפני כן, ואכן ספירת העומר הפרושית היתה בזמן הקציר. יתר על כן, יתכן שאפילו עכבו את תחילת הקציר, עד ליום הנפת העומר, בט"ז ניסן. כלומר, זה לא שהם היו מנותקים לגמרי מהוואי החקלאי, אבל הנסיון לקבע את היום וחוסר היכולת של אף אחד מהזרמים להבין שמדובר בדבר דינמי מעיד על חוסר הקשבה למציאות.

הפירוש הפרושי אילץ את ההלכה לתת מענה לכל מיני מצבים מסובכים שהפירוש המוצע במאמר זה אינו מצריך כלל התמודדות איתם. כך למשל, מה עושים כאשר יום הנפת העומר חל בשבת? או מה עושים כאשר הקציר חל זמן רב לפני יום הנפת העומר? כיצד אוסרים על הציבור לאכול מהתבואה החדשה? ועוד תסבוכות שונות שלא אפרט כאן. אך אם מבינים שיום הנפת העומר חופף לזמן שבו מתחילים בארץ את עונת הקציר, ומתקיים ביום ראשון בשבוע, אז אין כל בעיה, מפני שבלאו הכי לא יתחילו לקצור בשבת או בחג, ובעיית האיסור לאכול 'חדש' נפתרת מייד מכיוון שלא עובר זמן רב מתחילת הקציר ועד להנפת העומר במקדש.

לפני כשלוש שנים יצרתי קשר עם ארגון מגדלי הפלחה בישראל על-מנת לברר מתי מתחיל הקציר הראשון בישראל. בשיחות שקיימתי עם נציגי הארגון התבררה לי עובדה שהיתה מדהימה עבורי. בימינו תמיד מתחילים את עונת הקציר ביום ראשון, וזאת מטעמים לוגיסטיים. עובדה זו מסבירה באופן פשוט ביותר את ציווי התורה שיש להניף את העומר 'ממחרת השבת' מ'החל חרמש בקמה'. תמיד חשבתי שמתחילים לקצור ביום מסויים בשבוע, ואז כדי להניף את העומר מחכים ליום ראשון שבא לאחר השבת שלאחר מכן, אבל עכשיו התברר לי שבעצם הקציר עצמו מתחיל ביום ראשון, וזו הכוונה של 'ממחרת השבת'. הייתי יכול להבין עובדה פשוטה זו גם קודם לכן, אך מסתבר שהיה צורך לחבר את הדברים למציאות כדי להבין זאת. הסיבה שמתחילים תמיד לקצור ביום ראשון בשבוע היא שמבחינה לוגיסטית יש יתרון בכך שהעבודה תעשה ברצף כמה שיותר ארוך, עד ליום השבת.

כמו כן, התברר לי שבדרך כלל מועד תחילת הקציר מתקיים סביב ה-1 למאי, וחל באזור הנגב המערבי ועמק בית שאן. יש לציין שחג הפסח לרוב יוצא כשבוע או שבועיים לפני מועד זה (בשנה שעברה היה הפרש של חודש ביניהם). יתכן שבעת העתיקה כאשר קצרו בעזרת מגל, ניתן היה להתחיל את הקציר קצת קודם לכן, מפני שמכונת הקצרדש (קומביין) צריכה שהחיטה תהיה ברמת יובש מסויימת כדי שפעולתה תהיה תקינה. יש לציין שמועד הפסח, שחל בחודש האביב, בימי הבית השני נקבע באופן דינמי, בהתאם למציאות האקלימית. המילה אביב מציינת שלב מסויים בהבשלתה של השעורה, כך שהמונח חודש האביב מציין את החודש שבו כל (או מרבית) השעורה בארץ מגיעה למצב 'אביב'. ניתן לשער שמצב הבשלה זה קשור בקשר ישיר לזמן שבו ניתן לקצור את השעורה. פירושו של דבר שבתקופות שלפני שתוקן הלוח השנה היהודי הקבוע, לא היה פער רב בין מועד תחילת הקציר למועד חג הפסח, ויתכן מאד שהיו מקרים שבהם הקציר החל קודם לחג הפסח.

לפני כשנתיים ביום חמישי של השבוע (יום 47 לעומר) לפני מועד חג השבועות המקראי חיפשנו מקום שבו נוכל להיום עדים לעונת הקציר, ואף ללקט שיבולים ממקום זה, ולנסות להכין מהם לחם שישמש אותנו כזכר ללחם הביכורים. בשיחה עם ארגון מגדלי הפלחה נאמר לנו שכבר סיימו לקצור כמעט בכל הארץ, ואולי יש עוד מספר מקומות שעדיין קוצרים בהם. התקשרנו למספר מושבים וקיבוצים והתברר לנו שהקציר כבר הסתיים, אך בסוף אתרנו שני מקומות בצפון, ומקום נוסף בשפלה, קיבוץ כפר מנחם, שבאותו יום אמורים היו לסיים בהם את הקציר. נסענו לקיבוץ כפר מנחם והיינו עדים לסוף עונת הקציר. הדהימה אותי העובדה שבימינו משך עונת הקציר הוא למעשה שבעה שבועות. מתוך התעמקות בעניין, הבנתי שדבר זה נכון גם לימי קדם. הדבר נובע מכך שמהרגע שהחיטה הבשילה לקציר, רצוי לעשות זאת תוך ארבעה שבועות, אחרת החיטה מתייבשת יתר על המידה, וקשה לקצור אותה כך. כל חקלאי יעדיף לבצע את מלאכת הקציר על-פני משך זמן הרב ביותר שעומד לרשותו, וזאת מסיבה כלכלית. כלומר, זול יותר לשכור 2 קצרדשים למשך 4 שבועות, מאשר לשכור 4 קצרדשים למשך שבועיים. כך גם בימי קדם עדיף לשכור פועלים למשך זמן רב יותר מאשר כמות גדולה יותר של פועלים לתקופה קצרה יותר. בנוסף לכך, הפרש הזמנים בין חבלי הארץ הראשונים שמתחילים לקצור בהם ועד לחבלי הארץ האחרונים הוא כשלושה שבועות. כך לדוגמא בעמק יזרעאל יתחילו לקצור כשלושה שבועות לאחר שהחלו בנגב המערבי, ומשך הקציר ימשך כארבעה שבועות, כך שסך הזמן מתחילת הקציר ועד לסוף הקציר יהיה שבעה שבועות.

כך הבנו שחג השבועות למעשה מציין את סוף עונת הקציר. לא עוצרים את עונת הקציר באמצע כדי להביא ביכורים, אלא רק לאחר שמסיימים לקצור, אז ניתן להתפנות למלאכת הדיש והזרייה כדי להפיק את הבר, שאותו טוחנים לקמח. רק אז ניתן לאפות את הלחמים הראשונים מעונת הקציר, ולהביא אותם ביכורים לה' במקדש.

בשנה שעברה שנסענו לצפות בתחילת הקציר, דנו בשאלה האם נכון לחשב את יום תחילת הקציר בימינו לפי קציר הקצרדש, מפני שמדובר בטכנולוגיה שונה מזו שהיתה בזמן המקרא. מתוך התעמקות בשאלה זו הגעתי למסקנה שאפילו אם היו מספר חקלאים בודדים בימינו שעושים שימוש במגל, אין להתחשב בכך כלל. זאת מכיוון שכל עניינה של התורה הוא לקדש את המציאות והתרבות שבה אנו חיים, ולא לקדש תרבות מסויימת הנתונה לזמן כתיבת התורה. דווקא חישוב המועד לפי הקציר של ימינו, מביע בכך את הגישה הבריאה לפירוש התורה, המחברת אותה חזרה למציאות, ובכך הופכת אותה לרלוונטית יותר מתמיד.

חג השבועות הוא חג של הודיה והכרת הטוב, הוא גם החג של החמץ. בפסח אנו מביעים את ההכרה שאנו כלל איננו נזקקים לחמץ שבחיינו, ועוסקים רק בתמצית (מצה) - תכלית – עיקר. כך גם כל הקורבנות במקדש בכל הזמנים, תמיד נעשים על מצה ולא על חמץ, פרט לשני מקרים שבהם מקריבים חמץ, והם בזבח תודה וחג השבועות. המצה מסמלת את ביטול הרצונות והשאיפות שלנו כלפי רצונו של ה', אך יש גם מקום בחיים לעמול בשביל דברים שעושים לנו טוב, דברים שאנו רוצים אותם, למרות שהם לא ממש חשובים וקשורים לתכלית הכוללת של הבריאה. זה בעצם החמץ של החיים, שאין לו ממש ערך תזונתי רב יותר מהמצה, אך הוא טעים יותר.

  בשנה שעברה כאשר זרענו שדה חיטה משלנו, ואחר כך קצרנו, דשנו, זרינו, טחנו ואפינו את הלחם, משום מה, למרות שהיה עמל רב בכך, הרגשתי צורך עז להודות לה' על הדבר. היה בכך מעין פרדוקס, שדווקא בתוצר שהוא כולו פרי עמלינו, יש בי רצון חזק להודות לו, יותר מאשר במקרים שבו נעשה לי חסד בדרך נס. הבנתי שאולי דווקא האופן הנעלה ביותר של ברכתו והתגלותו של ה' היא דרך עמלו של האדם. הרגשתי זאת כבר בתחילת הדרך, כאשר בדיוק שסיימנו לזרוע את החיטה וקיפלנו את כלי העבודה החל לרדת הגשם הראשון. יש לציין שהזריעה והקציר היו חוויות שרוממו את הנפש בשמחה, ממש כמו שנאמר "ברינה יקצורו". הדבר המעניין הוא שזו חוויה שמתאימה לכל המשפחה, והילדים הקטנים שלקחו חלק בה נהנו באותה מידה כמו המבוגרים.

יש משהו מאד יפה בחיבור של האדם עם החיטה. החיטה עצמה הינה מין צומח ייחודי ביותר. זקיפות קומתה, ותנובתה העצומה ביחס לכמות בזריעתה, משדר מסר ברור כאילו אין זה טבעי יותר מכך שהאדם יבוא ויביית אותה ויקבע את סדר חייו על-פי סדר חייה. לחיטה כושר שרידות בלתי רגיל. היא צמח פשוט, אך בעל מבנה גנטי מורכב ביותר. שלושה מדענים ממכון ויצמן גילו שלחיטה יש מספר רב ביותר של "גנים קופצים", והדבר מביא להתפתחות אבולוציונית מואצת.

השבתות במהלך ימי הקציר הן בעלות משמעות רבה. מי שחווה שבת לאחר שבוע מפרך של עבודה פיסית מבין את המשמעות של שבתות כאלו. השבתות הינם חלק משמעותי ביותר בתהליך הרוחני של הקציר. השבת היא זו שנותנת לשבוע שלאחריה את המוטיבציה והכוחות לפעול, אך בסופו של דבר צריך גם את השבת שסוגרת את השבוע ואת שבעת השבועות, כדי לאפשר לתודעה להתבונן בעשיה שנעשתה ולמצוא בה את השגחת ה' המלווה אותה ואת המשמעות הפנימית שלה. אולי בגלל זה אומרים בשבת את "מזמור ליום השבת: טוב להודות לה' ...".

בשנה שעברה לאחר שקיימנו זכר לחג השבועות המקראי-חקלאי חשבנו על השנה הבאה, ואז נזכרנו שזו אמורה להיות שנת שמיטה. הבנו שלא נוכל לשחזר את החוויה שעברנו באותה שנה, ואז עלתה השאלה האם בכלל היו מקיימים את חג השבועות בשנת השמיטה? שהרי לא ניתן לספור את העומר ולהביא ביכורים.

עכשיו כשאנו נמצאים בפתחו של חג מתן תורה שיתקיים ביום שני בשבוע, ולאחר שקראתם את כל הדברים שלעיל, האם נראה לכם הגיוני לקרוא לחג זה חג השבועות?