הכתוב אומר:"וידבר ה' אל משה לאמר:דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן:והניף את העמר לפני ה' לרצנכם ממחרת השבת יניפנו הכהן", (ויקרא כג' ט-יא).
חכמים פירשו "השבת" – השבת הידועה לעיל, יו"ט של פסח. והביתוסים פירשו "השבת" שבת בראשית (לבריאת העולם) הראשונה אחר הפסח.
למען השלמות נפתח בטיעונים הפשטיים שחז"ל מביאים: 1) "תספרוחמשים יום" משמע שצריך לערוך ספירה (כדרך שעושים בימינו), ואילו השבועות ספורים ועומדים, הכל יודעים את ערכם המספרי של השבועות. 2) אם מפרידים את השבת מפסח, אין לנו שום מידע על איזו שבת מדובר. 3) לפי שיטת הביתוסים חג השבועות אינו קבוע בסדר גודל של שבעה ימים תמימים.
הופמן בפירושו לויקרא מציין כי טיעון 3 נחשב מאוד בעיני החוקרים, לדבריו כמעט כל החוקרים הסכימו מחמת נימוק זה שאין לקבל את הפירוש הביתוסי (הרצפלד, קייל, דילמן, קורץ, ועוד. רשימה ארוכה של החוקרים שהכריעו כפירוש המסורתי: הופמן פירוש לספר ויקרא עמ' קלז' הערה 83).
נימוקים נוספים נגד שיטת הצדוקים: 1) פסח הוא תחילת הקציר, וישנה כאן מערכת של קציר שבין פסח לשבועות, מה הטעם לדחות את הקציר בכמה ימים עד לאחר השבת, מה היא המשמעות של השבת, ומדוע שתעמוד האדמה כמה ימים ללא קציר. כיתות אחרות הסתבכו יותר והחליטו שיש צורך באמצעים מלאכותיים 'לסדר' שתמיד יחול יו"ט ראשון של פסח בשבת – זה כבר יוצר רושם מוזר, שהתורה תצוה לנו לבלבל את הלוח, ולשם מה? 2) אם יש יום נפרד שהוא יום הקרבת קרבן העומר וטקסים הכרוכים בו, יש חג נוסף שהוא חג העומר, והוא מושמט בבמדבר כח' (אע"פ שבמדבר שם רומז לויקרא שם, ענין לעצמו). בכלל ברור שפסח ההיסטורי קשור לחגיגות תחילת הקציר, והנה מפרידים אותם כאן לשני חגים נפרדים. 3) בדברים טז א נאמר כי לא כבסוכות בו חייבים להיות שבעה ימים בירושלים, בפסח מותר לעזוב מיד אחר הפסח, בפשטות הסבה היא חזרה לקציר, ואין החזרה אחר השבת אלא אחר היום הראשון. 4) ביהושע י' מועתק החוק הזה ותחת מחרת השבת נאמר "מחרת הפסח" (על כך השיבו הקראים כי באותה שנה חל יד' בשבת, אך יהושע ציין כאן מחרת הפסח ואת האוקימתא שכח לומר). 5) לחז"ל לא היה שום ענין לשנות את הפשט, לא צויין מעולם שום אינטרס שיכול לעמוד כאן, הם החזיקו בתמימות במסורת. האינטרס של הביתוסים ברור – הקריאה הראשונית המעלה את המחשבה כי אכן שבת היא שבת, ומכאן קרובה הדרך לקריאת תיגר על החכמים. 6) החוקר קימפף טוען כי בשום מקום בתורה אין בכלל את הביטוי "השבת" כשם סתמי, השבת תמיד מתיחס על "יום השביעי" שהוזכר לעיל, אי אפשר להעתיק את כל דוגמאותיו, אך לדעתו המשמעות של "השבת" הוא יום השביתה המוזכר כאן. כינוי מופשט לחג או יום שביעי (השמות העצמיים של השבת הם תמיד עם מגדיר: "שבת קודש" "שבת ה'").
ביאור פירוש חז"ל
הפשיטתא הסורי וכן ספר היובלים מפרשים את השבת כחג (אמנם שניהם מפרשים זאת על החג האחרון של פסח). פילון ויוספוס גם הם מעידים על כך בפשטות.
נימוקים לסגנון התורה להשתמש במילה שבת ככינוי לחג: 1) הרב מקלנבורג ועוד מבארים שבת במקביל לשבת הארץ היא השמיטה והוא כינוי מיוחד לפסח על שם השבתת השאור. 2) הסבר חדש אומר כי התורה הזהירה כאן את היוצאים וחוזרים לביתם מיד אחר הקרבת הפסח (יצאו תוך כדי החג הראשון, כפי שמבארים התוספות, נסיעה בחג אינה אסורה מן התורה), שלא יסתערו על הקציר עד שתסתיים השביתה ואיסור המלאכה של יו"ט. 3) מכיון שהחג ממשיך שבעת ימים, אי אפשר לומר ממחרת החג, עדיין חג. ממחרת השבת הוא ממחרת היום שאסור במלאכה ובו מצווים על שמיטה. אנו מבדילים בין "יום טוב" ל"חול המועד" והיינו אומרים ממחרת יום טוב, בלשון התורה אומרים: ממחרת השבת (הופמן).
אני רוצה להתמקד בנימוק הרביעי, מכיון שהוא נותן לי הזדמנות להמחיש מה שהוא.
נניח לרגע את העומר והקציר, נניח את המגלים והקרדומות תחת העץ העבות, נדליק את המדורה, ונחזור לימי אבותינו..
כאשר פנחס דוקר את המדיינית, מתוארים הדברים בתורה כך: "וידקור את האשה אל קבתה ותעצר המגפה" (במדבר כה ח). התיאור הזה נראה קצת מוזר, קבתה היא מילה יחידנית, שפירושה כנראה "נקב", מדוע נצרך הפירוט הזה? יש האומרים כי התורה באה לרמוז ולהראות את התנהלות מדה כנגד מדה: בראשית הפסוק נאמר - "ויבא אחר איש ישראל אל הקובה", ומנין הגיע רעיון עוועים מנוקב זה? הפרשה הקודמת מספרת לנו: "לכה קבה לי.. וקבתו לי משם.. מה אקב לא קבה אל.." 13 פעמים בא שורש נדיר זה בפרשת בלעם.
ישמעאל "מצחק ביצחק", יצחק "מצחק ברבקה", הביטויים האלו מוזכרים רק בתקופה הזו, מדוע? יצחק קשור עם צחוק, לידתו היא ב"צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי", יש כאן רצון להשתמש בשורש זה.
בסיפור מלחמת מכמש (ש"א יג'-יד') ישנן כמה וכמה לשונות קשים, שכולן מתבארות ע"י הבנת מבנה הפרק.
המוקד הגיאוגרפי והדרמטי של הסיפור הוא "מעבר מכמש", ולפיו נוצרו כל הביטויים המשתמשים בשורש "עבר" – 18 פעמים בפרשה! היהודים מכונים 'עברים' (באופן יחיד אחר מתן תורה), והדבר בולט למשל בביטוי: "ועבריםעברו את הירדן...".
וכן: "ובין המעברות אשר בקש יונתן לעבר עלמצב פלשתים שן הסלע מהעבר מזה ושן הסלע מהעבר מזה".
מעברות כאן אינו מעבר נהר כמו בכל מקום, אלא רק התיחסות למקום מעברו.
וכעת נשוב אל פרקינו, פרק כג בויקרא – פרק המועדים. פרק זה מכבר היוה בעיה לתורות הבקורת, מכיון שאינו מציית לסגנון התיאוקרטי בו היה אמור להיכתב (ספר ת"כ), לפיכך לא היתה לו את הזכות לנמק חגים בנימוקים טבעיים ובשמחה והילולים. עקב התנהגות בלתי הולמת זו נגזר דינו ע"י שופטי וחכמי הבקורת להיגזר מן הספר.
והנה בשיטת הרמזים האלו, נראה כיצד הפרק ה'בעייתי' מצליח גם למנוע לחלוטין את מחיקתו מן הספר בו נוצר:
פרק כג פותח בדין השבת:
"וביום השביעישבת שבתון מקרא קדש.. שבת היא לה'".
והמלה "השביעי" נזכרת בפרק זה שבעה פעמים.
נזכרים בו שלשה מועדים, החלים בחדש השביעי.
הבטוי "שבעתימים" נמצא בו שבע פעמים.
והחגים עצמם הם כמובן שבעת ימים.
בסך הכל נזכרים בו שבעה מועדים (2 בפסח, 2 בסוכות, ר"ה, יוהכ"פ, שבועות).
בשבועות באים עם הלחם שבעה כבשים.
לאחר ספירה של שבעה שבועות.
ובסוכות מוקרבים שבעים פרים.
ברור הדבר כי אין זה מקרה שכל החגים ועניניהם מיוסדים על שיטת השבע.
כל זה אינו אלא הקדמה לפרק כה' פרק השמיטה:
"בשנה השביעית שבת שבתון תהיה לארץ שבת לה'.. שנת שבתון.. שבת הארץ.. וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים..".
בפרשת השמיטה נזכר השרש שבע 14 פעמים.
והיא עוסקת בספירת שבע שנים שבע פעמים שמסתיימת בחדש השביעי.
המלה "שבתון" נזכרת שבעה פעמים בפרקים כג' וכה' יחד.
והמלה "שבת" נזכרת בהם 14 פעמים יחד.
לשון הציווי על שמיטה מקבילה ממש לציווי השבת בראש פרק כג', והיא ללא ספק המשך הענין.
אך גם הפרק הבא אחריהם, פרק כו' פרק התוכחות, הוא המשך ישיר של שיטה זו:
הפרת הברית מתבטאת ברצף של שבעה בטויים:
"ואם לא תשמעו לי, ולא תעשו את כל המצוות האלה, ואם בחקתי תמאסו, ואם את משפטי תגעל נפשכם, לבלתי עשות את כל מצותי, להפרכם את בריתי" (פסוק טו).
ואף העונש:
"ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאותיכם.. אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ איביכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתתיה כל ימי השמה תשבת את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה". (הפסוק האחרון משתמש 7 פעמים בשורש שבת).
לאורך הקללות ישנם שבעה משפטים הקשורים בשבע, ארבעה מהם איום במכה \ יסורים שבע על חטאותיכם. ושלשה רצוי הארץ את השבת.
אין צורך להוסיף עוד פרטים הקשורים בשבע (שהמעיין ימצא אותם בעצמו) בכדי להראות ששלשה פרקים אלו קשורים קשר הדוק. השַבָּת קשורה לשביתת הארץ ושני השבתות האלו קשורות בשֶבֶת בני ישראל על הארץ.
באם לא יישמר "גאולה תהיה לארץ", "תגעל נפשי אתכם".
אם יתקיים "ואכלתם מן התבואה ישן", יתקיים "ואכלתם ישן נושן".
אם יספרו ישראל שבע שבועות, ושבע שבתות שנים, לא יספור ה' את ימי שממת הארץ כדי לרצות את שבתותיה.
בפרק כה' כבר נאמר: "ועשיתם את חוקותי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם וישבתם על הארץ לבטח.. והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי..". ופרק כו' בנוי על משפטים אלו, בו בני ישראל עלולים להפוך מתושבים בארצם לגרים.
ברור כי לא ייתכן לקרוע את פרק כג' מספר תורת כהנים. וברור שכל שימוש בשורש "שבת" בפרשה הזו מביא רק ברכה ועושה לכל קורא טוב על הלב.
נשלח ב-31/5/2009 20:07
שכנעת את המשוכנעים. אבל הגדלת את מבוכת הנבווכים. אם זה מה שיש לך להגיד זה מתאים לר'מים שלי מדברים הרבה וצפוף בעיקר כשהם אין להם מושג איך לענות לי לשאלותי השתכנעתי כי הביתוסים והקראים צודקים
נשלח ב-31/5/2009 20:11
א ה ב ה צ י ג ל ע מה
הנה לך, דיברתי קצר, שטויות, עם הרבה רווחים, בדיוק לטעמך, עכשיו נפתרה הבעיה.
נשלח ב-31/5/2009 20:28
סלח לי- זו תגובה המתאימה לת"ח? כתבת כי אתה חס על כבודי, באמת ,שאין צורך, אבל יש צורך שתחוס על כבודך!
נשלח ב-31/5/2009 20:59
אני רק ממחיש את מה שאמר יקותיאלי, אני מביא לו שורה של טיעונים, והתשובה שלו היא: מתאים לרמים שלי מדברים הרבה... אני לא חושב שצירוף מלים אקראי אחר היה מתאים כאן פחות. מכאן היסקתי שטיעונים הם מלה גסה ואפילו מילה גסה מאוד במילון המונחים של יקותיאלי וחבריו לדעה. וכיון שב'רומא היה רומאי', אין אני משתמש בטיעונים, הפוגעים קשה ברגשות חברי לפורום שאני כה מכבד. ומכיון שכך מה נותר לי לומר להגנתי? צרור קשקושים.
אני מתנצל התנצלות כנה, אם בכל אופן היה לדברי כאן חזות של טיעונים וכדו', התכוונתי לקשקוש בעלמא, זה בכל אופן הדבר הכי משכנע.
נשלח ב-31/5/2009 21:02
[טירוז הנכבד.
סבורני כי את נימוקיך מתאים לך לנמק בפני קהל בור ושאינו יודע לשאול, הם לא יסבכו אותך בשאלות ולא יגרמו לאצבעותיך לפלוט אל המקלדת הודעות מסוג זו לפני האחרונה.
אם באת לדון בכובד ראש וביחס נאות לשואל, הדבר מתאים לפורום זה. אחרת, הוא יפלוט אותך מקרבו.
כתבת שאין צורך בסיבה מיוחדת להוצאת הפירוש "שבת" מהקשרו.
ואנוכי הקטן שואל, מדוע תאמר כך - כאשר המילה "שבת" מופיעה בהקשרה הנכון עשרות פעמים בחמשת ספרי התורה, ובמקומות שהיא משמשת ללשון שביתה - לשון הכתוב מכריח זאת.
ברור שיש צורך בסיבה מיוחדת להוציא מילה זה מהקשרה.
-----------
כתבת כי אני מכחיש את המסורת, בעוד שאיני מכחישה כלל, רק טענתי כי ידוע לי מתי התחילה (וסליחה שלא טרחתי לדייק במנין השנים), וזאת על סמך המסורת עצמה המשייכת פירוש זה לחז"ל חלף משה רבינו.
--------------
טענת שהצדוקים לא האמינו שיש מסורת, ולצערי לא ניתן להגדיר טענה זו אלא בלשונות של גנאי, מסורת אינה "אמונה", מסורת היא עובדה. היא 'הווה שבו אב מעביר מידע לבנו ורב לתלמידו'.
ל'צדוקים' עצמם לא היה רב אחר שהעביר להם את התורה וממילא הן הם יכולים לטעון שאין מסורת אם כל זקני הדור שהעבירו את המידע מהדור הקודם - טוענים אחרת.
טענַת הצדוקים היתה נגד הסמכות לדרוש ולפלפל בתורה, ועל כן השיב לו ריב"ז כי תורת הפרושים לעומת הצדוקים היא כדברי חכמה לעומת שיחה בטלה. כלומר יש להעמיק בדברי התורה ולדייק בה, כגון כאן שכתוב אחד אומר שבע שבתות (49 יום) וכתוב אחד אומר חמישים יום.
----------
נשלח ב-31/5/2009 21:26
טירוז כתב 3 נימוקי פשט מדברי חז"ל מדוע "שבת" בפרשיית העומר מכוּונת כלפי "חג הפסח":
לפני שנעיין בהם עצמם, על טירוז להבהיר מדוע יש צורך בנימוקי פשט כאשר לטענתו, המסורת, כבר בזמנם טענה לפירוש זה. הרי 'מסורת' היא הטענה החזקה ביותר עלי אדמות, כי מי שבאר לנו מה פירוש המילים "בראשית", "ברא", "אלהים", "את", "השמים", "ואת", "הארץ", לו זכות הקדימה לפרש כל מילה.
ואנו ממתינים לבאור.
לגבי 3 הנימוקים להלן:
1) "תספרו חמשים יום" משמע שצריך לערוך ספירה (כדרך שעושים בימינו), ואילו השבועות ספורים ועומדים, הכל יודעים את ערכם המספרי של השבועות.
2) אם מפרידים את השבת מפסח, אין לנו שום מידע על איזו שבת מדובר.
3) לפי שיטת הביתוסים חג השבועות אינו קבוע בסדר גודל של שבעה ימים תמימים.
כך:
1) "תספרו חמשים יום" משמע שצריך לערוך ספירה (כדרך שעושים בימינו), ואילו השבועות ספורים ועומדים, הכל יודעים את ערכם המספרי של השבועות.
כאשר קובעים חג החל ביום החמישים יש לספור חמישים יום. אלא מה ברירה אחרת עומדת בפניך - לספור שבועות?! נפלא! כך אמרה תורה:
"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת (מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה) שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה"
וכן בהעתק הדברים בספר דברים: "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ"
אלא שבפרשיית המקור רצה לומר להם שהחג עצמו הינו ביום החמישים לכך הוסיף:
עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם
כלומר, לא נאמרה בתחילה מצוה לספור חמישים יום, אלא אחר ספירת שבע שבתות - הוסיף האל את ספירת היום החמישים.
2) אם מפרידים את השבת מפסח, אין לנו שום מידע על איזו שבת מדובר.
דווקא יש לנו מידע: השבת שלאחר תחילת הקציר.
3) לפי שיטת הביתוסים חג השבועות אינו קבוע בסדר גודל של שבעה ימים תמימים.
לא הבנתי את כוונתך, וגם לא היה זמן לפענח לאיזו שיטה בתלמוד הבבלי התכוונת.
תוקן על ידי יהודים ב- 31/05/2009 21:24:31
נשלח ב-31/5/2009 22:14
טירוזאורוס הוסיף עוד לנמק נגד הצדוקים:
" 1) פסח הוא תחילת הקציר, וישנה כאן מערכת של קציר שבין פסח לשבועות, מה הטעם לדחות את הקציר בכמה ימים עד לאחר השבת, מה היא המשמעות של השבת, ומדוע שתעמוד האדמה כמה ימים ללא קציר. "
ובכן, פסח אינו דווקא תחילת הקציר, לרוב הקציר דווקא מאחר את י"ד ניסן, על כן גם בתורה באה פרשיית העומר אחר הפסח.
על פי דברי צחי המבוססים על הוואי חיים חקלאי, סביר ביותר שלא היתה כאן דחייה של קציר. אלא כך היה דרכם להתחיל בקציר בתחילת שבוע.
2) אם יש יום נפרד שהוא יום הקרבת קרבן העומר וטקסים הכרוכים בו, יש חג נוסף שהוא חג העומר, והוא מושמט בבמדבר כח' (אע"פ שבמדבר שם רומז לויקרא שם, ענין לעצמו). בכלל ברור שפסח ההיסטורי קשור לחגיגות תחילת הקציר, והנה מפרידים אותם כאן לשני חגים נפרדים.
א. יום שאין בו חגיגה אינו חג.
ב. מדוע כה ברור לך ש'פסח' ההסטורי קשור לחגיגות תחילת הקציר. אדרבה חג השבועות הוא חג הקציר.
3) בדברים טז א נאמר כי לא כבסוכות בו חייבים להיות שבעה ימים בירושלים, בפסח מותר לעזוב מיד אחר הפסח, בפשטות הסבה היא חזרה לקציר, ואין החזרה אחר השבת אלא אחר היום הראשון.
הפסוק אומר בפשטות שניתן ליסוע הביתה כבר בבוקר חג הפסח (ללא בעיות תחומין ועוד...) אני מבין למה אתה נמנע מציטוטו, אך "הרצחת וגם ירשת?!" כלומר גם להשתמש בו כ"ראיה" שאינה "ראיה"?!
4) ביהושע י' מועתק החוק הזה ותחת מחרת השבת נאמר "מחרת הפסח".
אל אף שעל נימוק כגון זה הינך ראוי לתגובה חריפה במיוחד, כפי שיעלה מדברי להלן, מיתנתי דברי ואוביל את הדברים קמעה קמעה אל פשוטו של מקרא.
א. מומלץ לדייק, החוק אינו מועתק אלא נרמז.
ב. הוא רק נרמז מהסיבה הפשוטה שלא היה עליהם לקיימו באותה שעה כאשר עוד לא קצרו, ללא משכן וללא הקרבת קרבנות.
ג. באותו רמז כבר משמע שה"רמז" שעשו למצוות העומר שלהם היה כבר בבוקרו של החמשה עשר בניסן שכך כתב בספר יהושע פרק ה פסוק י:
והנה הביטוי מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח אותו אתה מנסה לנכס ולקשר אל "ממחרת השבת" מוכר לנו כבר מספר במדבר פרק לג פסוק ג:
"וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל"
וכאן גם עקשים יודו כי הביטוי ממחרת הפסח משמעותו בבוקרו של היום שבערבו קיימו את מצות הפסח וכדבר הפסוק "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן". ומכאן לנו רמז שאין למעלה ממנו כי בני ישראל - בעת כניסתם לארץ - אכלו מהתבואה החדשה כבר בבוקרו של החמשה עשר לחודש הראשון. וכיצד יכולת לטעון כי: תחת "מחרת השבת" נאמר "מחרת הפסח".
5) לחז"ל לא היה שום ענין לשנות את הפשט, לא צויין מעולם שום אינטרס שיכול לעמוד כאן, הם החזיקו בתמימות במסורת. האינטרס של הביתוסים ברור – הקריאה הראשונית המעלה את המחשבה כי אכן שבת היא שבת, ומכאן קרובה הדרך לקריאת תיגר על החכמים.
אופס... שכחת את דברי "הלוי" שהבאת אתה: "הכחשה אינה חקירה", אתה מכחיש שהיה לחז"ל אינטרס שיכול לעמוד כאן וכבר מסיק מסקנות...
ואולי בשל ראייה לרחוק ולשנים של גלות קבעו את הקצירה כך שהיום החמישים שלו יחול תמיד ביום מתן תורה?!
הרי יום מתן תורה חל לשיטת רוב החכמים דאז - ביום השישי לחודש השלישי, ואם אנו מעוניינים שחג הקציר שהלך להיבטל באותם דורות יחול תמיד בו' סיון מה עלינו לעשות?! פשוט מאוד, להתחיל תמיד את הקצירה בטז ניסן. אין כאן שום בעיה תורנית, שכן התורה לא קבעה יום לתחילת הקציר, וברשות חכמים לקבוע שיהו ישראל מתחילים את הקציר בטז ניסן.
הרי לך אינטרס ממדרגה ראשונה באינטרסים של חז"ל - למסד ולשמר את היהדות.
6) החוקר קימפף טוען כי בשום מקום בתורה אין בכלל את הביטוי "השבת" כשם סתמי, השבת תמיד מתיחס על "יום השביעי" שהוזכר לעיל, אי אפשר להעתיק את כל דוגמאותיו, אך לדעתו המשמעות של "השבת" הוא יום השביתה המוזכר כאן. כינוי מופשט לחג או יום שביעי (השמות העצמיים של השבת הם תמיד עם מגדיר: "שבת קודש" "שבת ה'").
מצאתי את ה"שום מקום בתורה" שבו "השבת" מופיע כשם סתמי ובמשמעות של שבת בראשית:
"עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ" (ויקרא כג)
באיזו משמעות מופיעה כאן ה"שבת"?! במשמעות של שבוע?! הרי באותו הביטוי המופיע 10 מילים מאחור פרשתָ:
שבת = שביתה, וכיצד ולמה זה נפריד בפירושיהם.
אלא אמור כך: וספרתם לכם ממחרת השבת=יום השבת (כלשהוא) עד ממחרת השבת = יום שבת. ונמצאה התורה ברורה ומבוארה.
נשלח ב-31/5/2009 23:07
ראשית אני מודה לכל היהודים על העצות, אני מחכים והולך מרגע לרגע.
כתבת שאין צורך בסיבה מיוחדת להוצאת הפירוש "שבת" מהקשרו.
אני התייחסתי להגדרה "סיבה שלא מן המנין" והערתי שכיון שהפירוש "שבת" – יום שביתה גם הוא לגיטימי, די בסיבה, פשוט נימוק, ומדוע צריך שתהיה "שלא מן המנין"? אם בשל הויכוח האם צריך סיבה "מיוחדת" או "שלא מן המנין" או "פשוטה" יקיא אותי הפורום, אכבד את זה מאד, נשמע הוגן.
כתבת כי אני מכחיש את המסורת, בעוד שאיני מכחישה כלל, רק טענתי כי ידוע לי מתי התחילה (וסליחה שלא טרחתי לדייק במנין השנים), וזאת על סמך המסורת עצמה המשייכת פירוש זה לחז"ל חלף משה רבינו.
השיטה המשייכת פירוש זה לחז"ל היא דעת ריה"ל וכן שד"ל בפירושו לתורה, ובכן אתה בחברה טובה, לעומת זאת דעת שאר הקדמונים שפירוש זה הוא הכוונה המקורית של התורה. ובכן אינך מכחיש את המסורת, רק טוען שהיא איננה. יש כאלו המאמינים שדין זה הוא מסורת, ובשבילם אתה מכחיש, אך אל דאגה, אתה בחברה טובה. לא אמרתי זו כהשמצה אלא כניתוח המשפט, של אקסיומה המוצגת כטיעון.
טענת שהצדוקים לא האמינו שיש מסורת, ולצערי לא ניתן להגדיר טענה זו אלא בלשונות של גנאי, מסורת אינה "אמונה", מסורת היא עובדה. היא 'הווה שבו אב מעביר מידע לבנו ורב לתלמידו'. ל'צדוקים' עצמם לא היה רב אחר שהעביר להם את התורה וממילא הן הם יכולים לטעון שאין מסורת אם כל זקני הדור שהעבירו את המידע מהדור הקודם - טוענים אחרת.
שוב אתה אומר את דעתך כאקסיומה, אתה חושב כי לצדוקים לא היה רב שהעביר להם. יש מי שיפרש שהצדוקים למדו כילדים בחידר, אלא שהם פשוט לא האמינו לרב שאמר להם (מה שאומרים היום בחידר) שהכל מסיני, הם טענו שחכמים בדורות קודמים המציאו דברים. וההוכחה פשטות הכתוב וכדו'. אם יש לך לשונות גנאי – שלח לי. (דוגמא לגישה זו נמצא בתלמוד: "מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו כמה תורות יש לכם אמר לו: שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, אמר לו: שבכתב אני מאמינך, ושבעל פה איני מאמינך", שבת לא.)
טענַת הצדוקים היתה נגד הסמכות לדרוש ולפלפל בתורה, ועל כן השיב לו ריב"ז כי תורת הפרושים לעומת הצדוקים היא כדברי חכמה לעומת שיחה בטלה. כלומר יש להעמיק בדברי התורה ולדייק בה, כגון כאן שכתוב אחד אומר שבע שבתות (49 יום) וכתוב אחד אומר חמישים יום.
אתה שוב קובע עמדה בויכוחים עתיקים מה היתה עמדת הצדוקים, זכותך כמובן לקבוע עמדה. אך אם אתה רוצה לכפות אחרים לחשוב כך, ולא כפרשנויות אחרות כגון זו האומרת שהצדוקים לא קבלו את סמכות המסורת ואמינותה, לצדוקים היו עוד רעיונות מעניינים: כך מספר יוספוס (מלחמות היהודים ב ח יד, קדמוניות היהודים יח א ד, וכן יג ה ט), כי הצדוקים לא האמינו כלל בשכר ועונש מאת האלהים בעולם הזה או בעולם הבא. יוספוס בכלל לא ידע על הויכוחים ההלכתיים עם הצדוקים, למרות תיאוריו הארוכים על היריבות בין הפלגים. נחמן קרוכמל אומר: "הצדוקים היו ביסודם מפלגה מדינית, לא דתית", (מורה נבוכי הזמן, רנ"ק, שער עשירי). ההיסטוריון הנודע גרץ כותב: "בין הצדוקים נמצאו בודאי גם מתיונים" (דברי ימי ישראל, כרך ב' פרק ב', כך כתב גם שירר). יוספוס אף קובע במפורש (קדמוניות היהודים יז א ד) כי הצדוקים היו נוהגים כרצונם בלא שום חוק אחיד וקבוע.
ועל כן השיב לו ריב"ז כי תורת הפרושים לעומת הצדוקים היא כדברי חכמה לעומת שיחה בטלה.
ריב"ז לא אמר "דברי חכמה לעומת שיחה בטלה" אלא "תורה שלמה לעומת שיחה בטלה".
לפני שנגיע לענין הנימוקים וכו', אסביר שאינני מייחס את הנימוקים האלו לעצמי, הויכוח שלי היה על האפשרות התיאורטית של פירושים שאינם כפי הקריאה הראשונה שלנו בדורינו. ומכיון שהזכרתי כמה פעמים את הנימוקים המקובלים, עשיתי כאן איזה שהוא תקציר. לא נכנסתי לויכוחים פרטניים עליהם, ואני לא חושב שכולם מוצגים בצורה מושלמת. היה כאן רק תקציר דף אינפורמציה. אני אשמח לדבר על כל הפרטים, אבל לא צריך לקחת את זה אישית.
לפני שנעיין בהם עצמם, על טירוז להבהיר מדוע יש צורך בנימוקי פשט כאשר לטענתו, המסורת, כבר בזמנם טענה לפירוש זה. הרי 'מסורת' היא הטענה החזקה ביותר עלי אדמות, כי מי שבאר לנו מה פירוש המילים "בראשית", "ברא", "אלהים", "את", "השמים", "ואת", "הארץ", לו זכות הקדימה לפרש כל מילה.
ואנו ממתינים לבאור.
כבר הבהרתי, שה"צורך" הוא סובייקטיבי, מי שסומך על המסורת אינו צריך שום נימוקים. מי שרואה את המסורת כחשובה מאד אבל אינו רואה בה הוכחה מתמטית, ישמח לעיין ולבדוק מה אומר גם ההגיון חוץ מן המסורת.
לגבי שלשת הנימוקים האלו, בסך הכל העתקתי את דברי חז"ל בנושא. מפליא לראות כיצד עולה קצף כאשר יהודי תמים מצטט מאמר חז"ל. לא לקחתי עליו אחריות, פשוט העתקתי.
1) "תספרו חמשים יום" משמע שצריך לערוך ספירה (כדרך שעושים בימינו), ואילו השבועות ספורים ועומדים, הכל יודעים את ערכם המספרי של השבועות.. כלומר, לא נאמרה בתחילה מצוה לספור חמישים יום, אלא אחר ספירת שבע שבתות - הוסיף האל את ספירת היום החמישים.
לדעתי כוונת חז"ל בזה היתה שגם הצדוקים הסכימו למצוות ספירת העומר, ולא שמענו שחלקו עליה, וכיון שעל פרט זה שמדובר במצוה של ספירת ימים לא חלקו, היה טיעון זה טוב לגבי הצדוקים. אם אתה טוען שאין מצוה למנות ימים, זה נושא נכבד לעצמו, אולי אתה צודק? מי יודע?
2) אם מפרידים את השבת מפסח, אין לנו שום מידע על איזו שבת מדובר. דווקא יש לנו מידע: השבת שלאחר תחילת הקציר.
השאלה היא היכן מוזכרת "השבת שלאחר תחילת הקציר"? מוזכרת "השבת" וזה דיבור קטוע וסתום, מי דיבר על שבת בכלל שאתה מזכיר אותה בה' הידיעה?
3) לפי שיטת הביתוסים חג השבועות אינו קבוע בסדר גודל של שבעה ימים תמימים. לא הבנתי את כוונתך, וגם לא היה זמן לפענח לאיזו שיטה בתלמוד הבבלי התכוונת
הכוונה היתה לכך שחג השבועות הוא חג ללא תאריך קבוע, ויכול לנדוד עד שבוע.
" 1) פסח הוא תחילת הקציר, וישנה כאן מערכת של קציר שבין פסח לשבועות, מה הטעם לדחות את הקציר בכמה ימים עד לאחר השבת, מה היא המשמעות של השבת, ומדוע שתעמוד האדמה כמה ימים ללא קציר. "
ובכן, פסח אינו דווקא תחילת הקציר, לרוב הקציר דווקא מאחר את י"ד ניסן, על כן גם בתורה באה פרשיית העומר אחר הפסח.
במציאות ניתן לקצור כבר לפני יד' ניסן על כך מעידים מקורות רבים וגם המציאות, כאחד שהשתתף בקציר לא פעם אבשר לך שבא"י החטים מוכנות עוד לפני פסח, והקציר נדחה משום חגיגות הפסח. אתה אומר שלרוב הקציר מאחר את יד' ניסן, אמנם הקציר מאחר לפי המזל שהכניס הלוח את יום השבת בפסח.. הרעיון שפסח הוא חג הקציר אינו רעיון שלי כמובן, ראה מורה נבוכים ועוד מקורות רבים, כך חושבים גם החוקרים. אתה מניח ש"באה פרשית העומר אחר הפסח" מתוך הפרשנות של הביתוסים כי מדובר בשתי פרשיות לשתי ימים, אם המדובר באותו יום, גם ישנה ראיה? או שיש כאן הנחת המבוקש ובקשת המונח?
2) אם יש יום נפרד שהוא יום הקרבת קרבן העומר וטקסים הכרוכים בו, יש חג נוסף שהוא חג העומר, והוא מושמט בבמדבר כח' (אע"פ שבמדבר שם רומז לויקרא שם, ענין לעצמו). בכלל ברור שפסח ההיסטורי קשור לחגיגות תחילת הקציר, והנה מפרידים אותם כאן לשני חגים נפרדים.
א. יום שאין בו חגיגה אינו חג.
אולי לא דייקתי במלה "חג", התכוונתי למועד, בראש השנה אין חגיגה, אבל הוא מנוי בימים המיוחדים, ביום קצירת העומר היו "כל שוקי ירושלים מתמלאים בקלי וכרמל".
ב. מדוע כה ברור לך ש'פסח' ההסטורי קשור לחגיגות תחילת הקציר. אדרבה חג השבועות הוא חג הקציר.
הבהרתי לעיל מדוע ברור לי, חג השבועות הוא חג סיום הקציר.
3) בדברים טז א נאמר כי לא כבסוכות בו חייבים להיות שבעה ימים בירושלים, בפסח מותר לעזוב מיד אחר הפסח, בפשטות הסבה היא חזרה לקציר, ואין החזרה אחר השבת אלא אחר היום הראשון.
הפסוק אומר בפשטות שניתן ליסוע הביתה כבר בבוקר חג הפסח (ללא בעיות תחומין ועוד...) אני מבין למה אתה נמנע מציטוטו, אך "הרצחת וגם ירשת?!" כלומר גם להשתמש בו כ"ראיה" שאינה "ראיה"?!
בכדי לחזק את דבריך אצטט מהמשך ההודעהשלי: "התורה הזהירה כאן את היוצאים וחוזרים לביתם מיד אחר הקרבת הפסח (יצאו תוך כדי החג הראשון, כפי שמבארים התוספות, נסיעה בחג אינה אסורה מן התורה)"עד כאן לשוני, המוכיחה בעליל כי אני נמנע מציטוט הפסוק כדי להסתיר את העובדה שהיא סוד שאף אחד לא יודע אותו שנסיעה רכיבה על בהמה ותחומין מדרבנן כפי שכתוב בשלחן ערוך. אני מסתמך על התוספות, כי לשון הכתוב "ופנית בבוקר" שנויה במחלוקת בין הפרשנים המודרניים לאיזה בוקר מדובר.
אגב, לא הסברת מדוע הראיה אינה ראיה?
5) לחז"ל לא היה שום ענין לשנות את הפשט, לא צויין מעולם שום אינטרס שיכול לעמוד כאן, הם החזיקו בתמימות במסורת. האינטרס של הביתוסים ברור – הקריאה הראשונית המעלה את המחשבה כי אכן שבת היא שבת, ומכאן קרובה הדרך לקריאת תיגר על החכמים.
אופס... שכחת את דברי "הלוי" שהבאת אתה: "הכחשה אינה חקירה", אתה מכחיש שהיה לחז"ל אינטרס שיכול לעמוד כאן וכבר מסיק מסקנות... ואולי בשל ראייה לרחוק ולשנים של גלות קבעו את הקצירה כך שהיום החמישים שלו יחול תמיד ביום מתן תורה?!
לא תמיד הפתגם הזה מתאים, אם אדם שואל לתומו "מה ההגיון" ואתה חושב שמצאת הגיון, אין כאן לא הכחשה ולא חקירה. תאר לעצמך שאתה מגיע למכולת ושואל למה לא הגיע לחם היום? והמוכר צועק עליך: הלחם מאחוריך, הכחשה אינה חקירה.אני לא חושב שחז"ל באמצע ימי הבית השני וכנראה בתחילתו לכל המאוחר חשבו שאולי תהיה גלות ואולי אז ימציאו ששבועות הוא רק מתן תורה ובשביל זה הכינו שינוי דין התורה המפורש, נראה לי מסובך מדי ("ואם אנו מעוניינים שחג הקציר שהלך להיבטל באותם דורות", מישהו ידע את העתיד?). ועוד: אתה מסתמך כאן על האפשרות שחג השבועות לא היה במקור חג מתן תורה, זו זכותך, אבל אפשר להבין את מי שאינו דן תמיד בכל שלב לפי האפשרות הזו.
6) החוקר קימפף טוען כי בשום מקום בתורה אין בכלל את הביטוי "השבת" כשם סתמי, השבת תמיד מתיחס על "יום השביעי" שהוזכר לעיל, אי אפשר להעתיק את כל דוגמאותיו, אך לדעתו המשמעות של "השבת" הוא יום השביתה המוזכר כאן. כינוי מופשט לחג או יום שביעי (השמות העצמיים של השבת הם תמיד עם מגדיר: "שבת קודש" "שבת ה'").
מצאתי את ה"שום מקום בתורה" שבו "השבת" מופיע כשם סתמי ובמשמעות של שבת בראשית: "עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ" (ויקרא כג) באיזו משמעות מופיעה כאן ה"שבת"?! במשמעות של שבוע?! הרי באותו הביטוי המופיע 10 מילים מאחור פרשתָ: שבת = שביתה, וכיצד ולמה זה נפריד בפירושיהם. אלא אמור כך: וספרתם לכם ממחרת השבת=יום השבת (כלשהוא) עד ממחרת השבת = יום שבת. ונמצאה התורה ברורה ומבוארה.
אני מתאר לעצמי שאם לא הבנת, כנראה האשם בי, שלא הסברתי מספיק טוב, קימפף טוען ש"השבת" כאן הולך על יום השביתה המוזכר בפרשה שהוא פסח. קימפף אינו טוען כי השבת כאן במובן של שביתה, הוא אינו אומר את ההסברים האחרים, אלא רק את שלו: השבת הוא תמיד כינוי משני ליום ידוע, זו דעתו.
בנושא הפסוק בספר יהושע אינני חושב כמותך כלל, אך אייחד לכך הודעה נפרדת, מסיבות שהזמן גרמם.
נשלח ב-1/6/2009 13:16
יפה כתבת טירוז. יקראו הקוראים וישפטו לעצמם מה כוונת המקרא ומי הראשון שפירש: שבת=שביתת יו"ט.
נשלח ב-1/6/2009 13:25
פרוש יפה - ממחרת השבת= ממחרת השביתה. ובא לציון גואל והכל ברור.
_________________
מודה ועוזב
נשלח ב-1/6/2009 15:06
לירוחם
פרוש יפה..
עין תחת עין -ממון.
עין=ממון.
ובא לציון גואל והכל ברור.
תוקן על ידי צענערענע ב- 01/06/2009 15:03:59
נשלח ב-1/6/2009 16:02
צענערענע,
אין המשל דומה לנמשל כלל וכלל , העונש על הוצאת העין נתונה לבית דין- ובית דין רשאי לפסוק לפי שיקול דעת והעונש הממוני הוא שיקול דעת הגיונית לאורך הדורות
. אם תרצי איך שזה כתוב בתורה, מזמינה פרשנות זו. תמיד העונש בא לאחר המעשה, כלומר רק לאחר הוצאת העין יבא העונש,
אולם כאן -אם זה לא ממון- העונש בא לפני המעשה. עין= יוציאו לך עין ,תחת העין שהוצאת, הפשט הנכון אם כן עין= הוצאת עין. תענש תחת= במקום העין.
אבל לעניננו -מעולם לא נקשרה בתורה המילה- שבת- לחג המצות, !!! אז מה פתאום שבת זה חג המצות?
בית דין יכול להחליט שקציר העומר יהיה לאחר חג המצות- אבל זה צריך להיות ברור שזו החלטה השרירותית של בית הדין, למרות שבתורה כתוב אחרת
אגב זה לא המקרה היחיד שהפרושים, החליטו נגד מה שכתוב ומפורש בתורה, מתוך נימוקיהם
דרום ידידי היקר.
אני לא השבתי לדברי 'יהודים' על הפסוק ביהושע, מכיון שראיתי שטיעונים ודיונים אינם לרוחו והם גורמים לו מורת רוח. אתה כבר מציין לדיון במקום אחר, לכן בינתיים איני מעלה שוב את הנושא.
