מצאתי ברשת
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sinay/hazohar-2.htm
הזוהר
הרב מנחם מ. כשר
סיני, ספר היובל
מוסד הרב קוק, ירושלים תשי"ח
הודפס ללא ההערות
תוכן המאמר:
פתיחה
א. השתלשלות הוויכוחים על הזוהר
ב. ביטול ההוכחות המייחסות את הזוהר לר"מ די ליאון
ג. יישוב לקושיות על סגנון לשונו של הזוהר
ד. כתבי היד שנתגלו מוכיחים קדמות הזוהר
מילואים - המשנה והזוהר
תקציר: המחבר מסביר את המחלוקת בשאלת הזוהר ומחברו, ומביע את דעתו האישית בנושא הנידון.
פתיחה
בשנת תש"א יצא לאור בירושלים ספר בשם: Major Trends in Jewish Mysticism מאת פרופ' ג'
שלום בו מברר באריכות שאלת הזוהר ומחברו ודעתו עם אלה המייחסים אותו לר' משה די ליאון
ולא עם אלה שמקדימים אותו.
גם לדעת תלמידו י' תשבי בספרו "משנת הזוהר", שהופיע בירושלים בשנת תש"ט נתחברו החלקים
העיקריים של הזוהר על ידי ר' משה די ליאון ואין בספר שום חלק שקדם לו. ובמבוא לספרו הוא מחליט, שיש לראות במסקנת רבו "חתימת המחלוקת הגדולה על חיבור הזוהר ומחברו, שנמשכה דורות רבים במדע היהדות".
הרבה שנים חיכיתי, שיעמוד מי מחכמי ישראל הנאמנים ויטפל בשאלה זו, ברם לשווא חיכיתי.
כשאני לעצמי יש תחת ידי בכתב יד חומר לספר "מדרשי חז"ל והזוהר", בו דנתי על מאות מאמרי הזוהר שהבאתי בי"ז כרכי "תורה שלמה" על פי השוואות עם מדרשי חז"ל, בייחוד עמדתי שם על
מאמרי חז"ל המובאים בראשונים ואינם במדרשי חז"ל שלפנינו ושייכים לספרות הזוהר ומדרש
הנעלם
ר' דוד לוריא בספרו "קדמות ספר הזוהר", ענף שני, הביא מספר מאמרים כאלה להוכיח קדמות הזוהר ואני המשכתי בהבאות כאלו ובעיקר הראיתי על מדרשים וספרי קדמונים שנתגלו מכתבי יד בתקופות האחרונות. כן אני דן שם על הרבה שאלות וחקירות על הזוהר ועל היחס הזוהר וספרי ר"מ די ליאון. וכיון שמרוב טרדותיי אינני פנוי עכשיו לסדר את כל החומר שנצטבר אצלי אמרתי: כדאי לעמוד, לכל הפחות, על נקודות אחדות בנושא חשוב זה.
ראשית כל, עלי להעיר שלאחר שעברתי בעיון על ספריהם של שלום ותשבי על המקורות שעליהם
בנו השקפתם, מוצא אני שמאותם המקורות יש להכריע ממש להפך מדבריהם, שהרי נתברר לנו
מתוך ספריו הנדפסים של ר"מ די ליאון "הנפש והחכמה" ו"שקל הקודש" ובייחוד מתוך שני
ספריו שהם עדיין בכתב יד, ספר "הרמון" ו"משכן העדות", שאין שום ספק, שר"מ די ליאון לא
ספריו,
חיבר את הזוהר, אלא השתמש הרבה בכתבי יד של ספרי הזוהר שלפניו ותירגם הרבה קטעים לעברית. בפרקים שלהלן אברר, ששלום ותשבי שגו ביסודות שעליהם בנו השקפתם בהשוואת ר' משה די ליאון אל הזוהר. ובדרך כלל כל הקורא בעיון בספרי ר' משה די ליאון ייווכח, שסגנונו דרכי הבעה שלו, ביטויו, תיאור הנושאים ואופני ההסברה וההרצאה של ר"מ די ליאון רחוקים מדרכו של הזוהר כרחוק מזרח ממערב. אין היד שכתבה ספרים אלה מוכשרת ואינה מסוגלת לכתוב, לא רק את אלף ושבע מאות העמודים הנדפסים של הזוהר, אלא אפילו פרק
אחד של הארמית המקורית והחיה שבזוהר.
הזוהר הוא יצירה ענקית מיוחדת במינה. סגולה נפלאה יש לו לספר זה לעורר ולהלהיב את בני
אדם לקדושה עילאית. זהו ספר המדבר ללב האדם והילכך אהוב הוא ונערץ כל כך בכל הדורות
אצל יראים ושלמים. ואין לו דמיון כלל לספרי ר' משה די ליאון, שהם ספרים רגילים, כמו שאר
ספרים שנתחברו באותה תקופה במקצוע זה.
את האמת אגיד, שאיני יכול להבין מהלך מחשבתם של שני המחברים הנזכרים, לאחר ששלום עצמו
כותב, שאנו מוכרחים להודות, שיש חלק גדול בזוהר, שהארמית שבו מצוינת ונשנית מפי חכמים שהלשון הארמית חיה בפיהם. וגם תשבי כותב, שיש לו לזוהר סגולות ספרותיות מיוחדות, פאתוס נשגב, לשון פיוטית ציורית, יצירה חיה ומגוונת וכו' וכו', הרי נשאלת השאלה: כלום אפשר
למצוא אפילו אחת מכל אלו המעלות בספרי ר' משה די ליאון? וכיצד אפשר למצוא אפילו אחת מכל אלו המעלות בספרי ר' משה די ליאון? וכיצד אפשר תוך כדי כתיבה לשכוח הכל ולכתוב שכבר נפתר באופן מוחלט, שר' משה די ליאון חיבר את הזוהר ואין בספר שום חלק שקדם לו?
א
השתלשלות הוויכוחים על הזוהר
הידיעות הראשונות על מציאותו של ספר הזוהר הגיעו אלינו מהרבה ספרי הראשונים שחיו
במחצית הראשונה של המאה הראשונה לאלף השישי. בספרים אלה מובאים ציטוטים בשם מדרש, או מדרש ירושלמי, סתם ירושלמי, או מדרש רשב"י המפורש בזוהר.
ר' אליהו דילמדיגו בספרו "בחינת הדת", שנתחבר בשנת רנ"א, כותב בביקורתו על דברי הזוהר:
הספר לא התפרסם באומתנו כי אם קרוב לג' מאות שנה. גם לפי דבריו התפרסם הזוהר כבר במאה האחרונה של האלף החמישי.
תעודה היסטורית על התגלות הזוהר נשארה לנו בספר היוחסין השלם דפוס ראשון, קושטא
שכ"ו: עדותו של ר' יצחק מעכו, שבשנת ה"א ס"ה בא במיוחד מארץ ישראל לספרד לחקור על הזוהר, שיצאו עליו עוררין, שאך מה שכתוב בלשון ירושלמי הוא לר' שמעון ומה שכתוב בעברית מזויף, כלומר, שר"מ די ליאון הוא מחברו, ושמעולם לא חיבר רשב"י ספר זה. ר"י בא אל העיר ואלדוליד ומצא שם את ר' משה די ליאון ושאלו על כך ור"מ די ליאון נשבע לו, שיש לו בביתו בעיר אוילה כתב יד המיוחס לרשב"י וכשיבוא לביתו יראנו לו. זמן קצר אחר שובו לביתו נפטר ר"מ די ליאון. כן הוא מעיד, ששמע מאנשים שראו את ר' יעקב, תלמידו המובהק של ר' משה, שהיה מעיד עליו שמים וארץ, שספר הזוהר אשר חיבר רשב"י... השאר חסר בתעודה, כפי הנראה מלשונו העיד גם הוא נגד העוררים. בתעודה זו מביא גם ר"י דמן
עכו עד מפי עד מה שאמרה אישה בשם ר' משה שאמר לאשתו שכותב הכל משכלו. כן העיד ר'' יוסף
הלוי בן ר' טודרוס, שהיו בידי ר' משה די ליאון קונטרסים גדולים ורבים ובחן וניסה את ר"מ אם באמת יש בידו כתב יד ומצא שנכון הדבר.
כנראה, קיבל והאמין ר' יצחק מעכו לדברי ר' משה ולעדותו של ר' יוסף טודרוס ומה שנאמר בשם ר' יעקב תלמידו ופסל את הקול של העוררין שאין לסמוך עליהם, שהרי בספרו "מאירת עיניים" פירוש סודות הקבלה של הרמב"ן בפירושו על התורה שנמצא בכתב יד במוזיאום הבריטי, ועוד, הוא מביא את הזוהר בשם: מדרש ירושלמי, משמע שהאמין בו שהוא מדרש חז"ל. נראים הדברים שנשתתק אז הערעור ולפיכך אנו מוצאים, שראשונים אלה השתמשו בו כמדרש והרבה מחברים במשך מאתים שנה מביאים בשמו מאמרים שונים ובכל אותה תקופה לא נשמע ערעור נגדו.
ר' אליהו דילמדיגו טוען בספרו "בחינת הדת", שנכתב, כאמור, בשנת רנ"א, נגד קדמות הזוהר
ושאינו לרשב"י. ספרו נדפס בשנת שפ"ט על ידי ר' יש"ר מקנדיא, שהשיב על טענותיו להגנת הזוהר, בספר "מצרף לחכמה". כשניגשו להדפיס את הזוהר בשנת שי"ח, נתעורר פולמוס על קדמות הזוהר. בשנת שצ"ט הדפיס ר' יהודה אריה ממודינה, ששימש ברבנות בויניציאה את ספרו "ארי נוהם", בו יצא נגד הזוהר והחליט שנתחבר רק לפני ש"נ שנים.
ר' אביעד שר שלום בספרו "אמונת חכמים" (מנטובה ת"צ) יצא לסתור טענות העוררים על הזוהר,
שהגיעו כנראה לאזנו על יסוד דברי ר"י אריה מודינה.
בשנת תקכ"ח יצא ר' יעקב עמדין בספרו "מטפחת סופרים" (נדפס באלטונא תקכ"ח) וכתב כשלוש מאות הערות לבקר את הזוהר. מטרתו העיקרית הייתה מלחמתו העזה נגד השבתאות, שהנהיגו את לימוד הזוהר, תלו עצמם במאמרים סתומים ופירשו אותם באופן זר בשיטתם.
הרבה פעמים מדגיש ר' יעקב עמדין, שהוא מאמין, שהזוהר בעצמו קודש קדשים ונתחבר בסוף תקופת האמוראים וזמן הגאונים, אלא שניתוספו בו הרבה דברים בזמנו של ר"מ די ליאון רק רעיא מהימנא ותיקוני זוהר הוא מצדד לומר שאולי נתחברו על ידי ר"מ די ליאון או על ידי אדם אחר מבני דורו.
בשנת תקע"ה נדפס ספר "בן יוחאי" לר' משה קוניץ, בו הוא סותר כל טענותיו של ר' יעקב עמדין, ואף על פי שמלאכה גדולה עשה, אבל דבריו נגד ר' יעקב עמדין אין להם ערך, אלא במקומות
ספורים בלבד ונכתבו שלא בכבוד הראוי. הוא לא הבין את המקורות וסירס והחליף כמו שהעיר
על כך שי"ר בקונטרס "נחלת יהודה" (לעמבערג תרל"ג) אבל כפי שביארתי בספרי שבכתב יד,
טעה גם שי"ר בהרבה דברים, גם ר' ראובן רפפורט בהגהותיו על ספר "משפחת לבוב" כותב השגות חשובות על דברי ר"י עמדין וגם את ר"מ קוניץ הוא מתקיף בתוקף.
בשנת תר"י פרסם ד"ר אהרן ילינק חקירותיו על הזוהר בהשוואות לספר "הנפש החכמה" של ר"מ די ליאון ובא לידי מסקנה, שחלקי הזוהר נתחברו על ידי חבר מקובלים, שבראשם עמד ר' משה די ליאון. גם שד"ל כתב ספר "ויכוח על חכמת הקבלה" (גוריציאה תרי"ב) נגד הזוהר. נגד שד"ל כתב ר' אליהו בן אמוזג ספר "טעם לש"ד (ליוורנו תרכ"א), בו הוא דוחה טענות שד"ל בשיטה מדעית ומוכיח את קדמות הזוהר. קדם לר' אליהו בן אמוזג, בחקירה יסודית מקפת ועמוקה ובבקיאות רבה בכל הפרטים של המבקרים, ר' אליקום המילזאהגי מבראד בעל ס' ראבי"ה (אפען תקצ"ז) ובעיקר בספרו שנשאר בכתב יד בספרייה הלאומית בירושלים, בו הוא דוחה טעות כל המבקרים ובא לידי מסקנה, שיש בזוהר חלקים קדומים ומאוחרים שנתחברו דורות. בשיטה זו כותב גם חוקר חשוב אחר י. שטערן, במאמרו בעיתון "בן חנניא" א-ה.
במשך למסקנה כעין זו בא גם ר. פראנק.
לאחר שנדפס ספר "ארי נוהם" מחדש (לייפציג, ת"ר) יצא כנגדו (בשנת תרט"ו) אחד מבית של הגאון מווילנה, הרב ר' יצחק אייזיק חבר, רבה של סובאלק, בספרו "מגן וצינה", מדרשו לבטל כל טענותיו.
בשנת תרט"ז נדפס "קדמות ספר הזוהר" לר' דוד לוריא, בו הוא משיב על הדעה, שר' משה די ליאון
חיבר את הזוהר על ידי השוואות עם ספרו "הנפש החכמה" ומביא ראיות לקדמות הזוהר.
בצעדיו הלך ר' הלל צייטלין במאמריו ב"התקופה", מספר כרכים ה-ז ט, וחיזק את דברי רד"ל בראיות
"שקל הקודש" של ר' משה די ליאון (נדפס בלונדון תרע"א). לחבורת החכמים האחרונים,
שהביאו ראיות לקדמות הזוהר, יש להוסיף גם את א. קמינקא במאמרו "הרעיונות הסודיים של רשב"י" בספר קלוזנר (שנת תרצ"ז) וכן מאמרו "לקדמות ספר הזוהר" ב"סיני", כרך ז (שנת ת"ש) ד"ר משה גאסטר ב"אנציקלופדיה לדת ומדות", כ' יב (תר"פ), והרב י. ל. זלוטניק ב"מדרש המליצה העברית" (ירושלים תרצ"ט). גם ר' לוי גינצבורג משתמש בשני החלקים האחרונים של ספרו "אגדות היהודים" בספר הזוהר כבשאר מדרשי חז"ל.
בשנת תרפ"ו פרסם פרופ' ג' שלום ב"מדעי היהדות", חלק א, מאמר בשם "האם חיבר ר' משה
די ליאון את הזוהר?" (ספרו הראשון תרגום "ספר הבהיר" לגרמנית, יצא לאור בשנת תרפ"ג).
במאמר זה יוצא הוא נגד אלה שמייחסים את הזוהר לר"מ די ליאון ומוכיח בראיות שונות, שהזוהר
קדם לר"מ די ליאון. כן הוא כותב בספרו "פרקים לתולדות ספרות הקבלה", עמ' 62 (ירושלים תרצ"א)
"וגם בזה נפלה ההשערה שהייתה לר' משה די ליאון יד בחבור או בערכת עיקר הזוהר".
קו זה עובר בכל המאמרים שכתב ג' שלום במשך שנים רבות, הוא התמסר לחקר הזוהר וכתבי יד שונים מחכמי הקבלה בכל הספריות שבעולם ועלה בידו לצבור הרבה חומר חדש, שלא נתגלה לכל אלה שקדמוהו ובהם מצא ראיות לשיטתו כאחד מבעלי המקדימים את הזוהר.
ברם לתימהוננו הגדול רוח אחרת עברה עליו בספרו האחרון, שהוציא בשנת תש"א: שינה שיטתו
שהחזיק בה וביסס אותה במשך הרבה שנים. בספרו זה הוא בא לידי מסקנתם של גרץ וילינק, שהחלקים העיקריים של הזוהר נתחברו על ידי ר' משה די ליאון ואין בספר שום חלק שקדם לו והרעיא מהימנא ותיקוני זוהר נתחברו על ידי בן חוגו של ר"מ די ליאון.
אמנם הוא מעיר, שם עמ' 92-190, שאף לאחר שבא לידי החלטה זו, עדיין נשארו לו עוד שאלות
תלויות שדורשות פתרון, כגון: מהו היחס של ר' יוסף גיקאטיליא להזוהר? אי אפשר לזהותו כמחבר של הזוהר וכן אין למצוא שום מחבר באותה תקופה, שאפשר יהיה לזהותו כמחבר הזוהר ( ר"א אבולעפיא לא בא בחשבון) אף על פי כן נראה לו, שר' יוסף גיקאטיליא, שהיה חבר לר"מ ליאון, ואפשר לכנותו רבו ותלמידו גם יחד - יש לו יד וחלק ביצירת הזוהר ובהפצתו.
אחריו בא י' תשבי בספרו "משנת הזוהר" במבוא גדול בן 116 עמוד הוא מביא באריכות כל תולדות חקר הזוהר, הביקורת והפתרונים ומסיק גם הוא, שר"מ די ליאון הוא מחברו.
יש לציין את המחלוקת בין הרב והתלמיד בפרט חשוב: לדעתו של שלום חיבר ר"מ די ליאון את
הזוהר במשך שש שנים, משנת 1286 - 1280, וגנז אותו, ובשעה שכתב את ספריו העבריים, משנת 1293 - 1286, כבר היה לפניו ספר הזוהר והשתמש בו, העתקת הכתבים והפצתם חלו בשנות 1305 - 1293; ילינק סובר להפך, שמתחילה כתב ספריו בעברית ותשבי עושה פשרה בין שניהם. לדעתו אין חלוקה זו מתקבלת על הדעת ועושה רושם מלאכותי. אלא כך היה מעשה:
כשהחל ר"מ די ליאון כותב את ספריו העבריים, התחיל ביחד עם זה מחבר את הזוהר ומשנת 1293
עד יום מותו עסק בעיקר בהשלמת חלקי הזוהר ובזה מתיישבות כמה תמיהות שיש
שיטתו של שלום. אמנם מסתייג תשבי, שגם הנחתו אינה אלא בגדר השערה.
השערות מדעיות כאלו שוברן בצדן. שום מזמין אצל ר"מ די ליאון כתיבת 1700 עמודים של הזוהר במשך שש שנים בדיוק! ושכח, שאלה שהוציאו דיבה, שר"מ די ליאון כתב את הזוהר, כמבואר בעדותו של ר' יצחק מעכו (כפי הנדפס ביוחסין השלם, לונדון 1875, עמ' 89 - 88)
אמרו: "אבל ר' משה זה היה יודע שם הכותב ובכוחו יכתוב זה ר' משה זה דברים מופלאים".
ועוד שם: "וכך היה ר' משה בעל שם הכותב ובכוחו כל מה שכתב בספר הזה". מכאן שהאמינו אנשים אלה, שר"מ כתב על ידי השבעת הקולמוס, משום שהבינו שבדרך הטבע אי אפשר לו לבשר ודם לכתוב חומר ענקי כזה בזמן קצר כל כך, ואולי מפני שידעוהו לאדם בינוני לא יכלו לתאר לעצמם שיכתוב בעצמו ספר כזה, אלא על פי שם ובדרך נס. אבל שלום, שאינו מאמין לדבריהם, כיצד יכול לעלות על דעתו, שר"מ די ליאון יהא מוכשר לכתוב מדעתו ספר ענקי כזה, בכמות ובאיכות, במשך שש שנים בלבד? הרי אף גאון בעל כשרון פי עשרה מר"מ די ליאון לא עלה בידו זאת וכל הספרים שכתב ר"מ די ליאון כל ימי חייו (שלום, בספרו עמ' 387,
כתב שחיבר עוד ספרים ופרקים קטנים) לא יעלו בכמות אפילו לכרך אחד של הזוהר.
נפלא הדבר: מצד אחד היה ביכולתו של ר"מ די ליאון לכתוב ספר נפלא כמו הזוהר בשש שנים
ספורות גאון הגאונים במקצוע זה, ומצד שני לא ידע אפילו פירוש המלים וסגנונו מלא שגיאות,
ונוסף לכך עזר בזיוף תשובות וכו' וכו', הרי זה שני הפכים בנושא אחד - אם מותר לכתוב השערות ממין זה הייתי אומר, שכל ימי חייו של רמד"ל לא היו מספיקים לזייף אפילו סדרה אחת של הזוהר.
כשעברתי על ספרו של שלום ורציתי לעמוד על דעתו, כיצד הוא מבטל כל הראיות לקדמות
הזוהר שהוכיחם במאמריו שכתב במשך שנים רבות, נוכחתי לתמהוני לדעת, שעובר על כל ראיותיו אלו בשתיקה ולא מצא צורך לדבר עליהן. כמובן, שיש רשות לכל אדם לשנות את דעתו ושיטתו; אדרבה, לפעמים זה מראה, שהאדם מחפש את האמת. ברם, כל זה רק בנוגע להשקפה התלויה בדעתו ובשכלו של אדם, אבל אם המדובר הוא בשיטה הבנויה בעיקר על
הוכחות מתעודות ומסמכים נדפסים של אחרים - אם באלה אדם משנה את דעתו, הריהו מוכרח לומר, שכל שטתו המדעית הראשונה, כלומר: הבנתו בקריאת המקורות שלפניו, הייתה לקויה ובטעות יסודה ויש מובן אחר לגמרי לכל המקורות האלה; אם כך, היה לו לשלום להקדיש בספרו המחזיק 450 עמוד, לכל הפחות עמוד אחד, כדי להביא בקיצור את המקורות שמהם הוכיח קדמות הזוהר ולהראות שאפשר לפרשם באופן אחר, כפי שיטתו החדשה, אבל על כל פנים אין רשות לשלום של שנת תש"א, להתייחס בביטול גמור כזה לשלום של שנת תרפ"ו- תרצ"ה. לדעתי שיטת שלום הראשון צודקת משיטת שלום האחרון.
ב
ביטול ההוכחות המייחסות את הזוהר לר"מ די ליאון
נבדוק נא את הגורמים העיקריים שהביאו את שלום לשנות את דעתו ולהצטרף לאלה המייחסים הזוהר לר"מ די ליאון:
א) פרשת היחסים בין הזוהר וספרי ר' משה די ליאון וכתביו, ההשוואה הלשונית בינם ובין
ב) הזוהר הביא אותו לעמדתו החדשה, לייחס את הזוהר לר"מ די ליאון. בשאר הפרטים של מסכת הביקורת של הזוהר, שתשבי פרט אותם בפרק הרביעי מהמבוא - על כך לא הוסיף כלום.
לשון הזוהר על יסוד מילון של לשון הזוהר שחיבר והוא עדיין בכתב-יד. על ידה נתברר לו :
ב) חקירת
א. אחידת גוף הזוהר מצד אחד ואיחור זמנו מצד שני.
ב. הוא מלא ניבים וצורות מאוחרים, שמקורם בלשון החכמים של ימי הביניים; סמלי הזוהר
ורעיונותיו בנויים על הזרמים של הקבלה בדור שלפניו.
אמנם, החקירה בהשוואת ספריו של ר"מ די ליאון עם הזוהר, הוא הבסיס הבטוח ביותר להגיע
לבירור הדברים אם אפשר לייחס אליו חיבור ספר הזוהר. והנה הראשון במקצוע זה היה רד"ל
בספרו "קדמות הזוהר", שהיה לפניו ספר "הנפש החכמה" והוכיח בכמה ראיות, שאף שר"מ די
ליאון השתמש הרבה בהזוהר, אבל הרבה מדבריו מתנגדים לשיטת קבלת הזוהר. הוא מוכיח גם שבכמה
מקומות מביא ר"מ די ליאון את דברי הזוהר והבין בהם כוונה מוטעית או שהיה לפניו נוסח משובש. אחריו בא צייטלין במאמריו ב"התקופה", כרך שישי עמ' 334 - 329; כרך שביעי, עמ' 368 - 365, ומברר מספרו השני של רמ"ד "שקל הקודש", שיש ניגודים שונים בינו ובין שיטת הזוהר. לדעתו עיבד ר"מ די ליאון את הקונטרסים מן הזוהר שבאו לידו.
על שני ספריו של ר"מ די ליאון שבבכתב, "הרמון" ו"משכן העדות" נתברר גם לי כשעברתי אותו הדבר
שמלבד מה שעצם הסגנון והתוכן אין להם שום דמיון להזוהר, יש לי בעניין זה נקודה
חדשה, שלא עמדו עליה עד עכשיו, שר"מ די ליאון עומד בספריו אלה על כמה עניינים, שואל ומפרש, מקשה ומתרץ, בשעה שאנו מוצאים בזוהר תשובות אחרות לגמרי לאותן השאלות, מכאן שלא זו בלבד שהוא לא חיבר את הזוהר, אלא אף לא זכר כל מה שכתוב בזוהר.
והנה בא שלום, שערך השוואה לשונית בין ספרי ר"מ די ליאון שבדפוס ושבכתבי יד ובין הזוהר
וכותב בספרו, עמ' 193, שסגנונו של ר"מ די ליאון דומה לסגנון הזוהר, אותן השגיאות
אותו המבנה הגרוע, אותן המלים במובן מוזר. בקיצור, אותו הצביון המיוחד שיש הדקדוקיות,
ללשונו של ר"מ די ליאון יש למצוא גם בהזוהר. לאחר הקדמה זו חשבתי: וודאי יקדיש שלום
לנקודה יסודית זו מספר עמודים. בראשונה יסתור הוכחותיהם של רד"ל וצייטלין ואחרי כן יביא
לפנינו רשימה ארוכה של דוגמאות מלשונו של ר"מ די ליאון בספריו ועל ידיהן מקבילות לשונות הזוהר, לפי המילון שלו בכתב יד, דרך הידוע אף למתחילים. אבל - לא מיניה ולא מקצתו ובדבריהם של רד"ל וצייטלין הוא לא מטפל כלל.
ומהו היבול של שלום במחקרו זה? הוא מקדיש לכך שורות אחדות. בהערה 137 הוא מביא דוגמאות אחדות מן השגיאות הדקדוקיות והמבנה הגרוע שנמצא אצל ר"מ די ליאון ובזוהר.
ואלה הם: "התעורר" בתורת פועל יוצא; "הוא... נקודה אחת להשתלשל משם כל ההוויות",
ששכיח מאוד בזוהר; "השתדל אחרי" ... "עלה בשם" במובן "להיקרא בשם"; "מסכים מחלוקת"
במובן ... חטא אצלי; "חוזר" במקום "מחזיר" ותו לא. רשימה קטנה זו מוזרה מאוד וחסרה לגמרי
גישה מדעית. הוא אינו מציין את המקורות לא בספרי ר"מ די ליאון ולא בהזוהר, שנוכל
לבדוק אחריהם ולדון עליהם. על כל פנים יש להחליט שמרשימה זו אנו למדים את ההפך ממש
ממסקנותיו, כי אפילו אם נסכים, שנמצאות בספרי ר"מ די ליאון מילים אחדות שהשתמש בהן באותו הסגנון של הזוהר - מה ראייה היא זו? להפך, זה מראה לנו, שר"מ די ליאון השתמש בהזוהר שלפניו והרי ידוע שהעתיק הרבה מאמרים מן הזוהר לעברית ואיך זה מוכיח, שהוא הוא המחבר של הזוהר?
אמנם בפנים הספר נותן לנו שלום שתי דוגמאות:
בעמ' 196 הוא כותב: השגיאות שר"מ די ליאון עושה בהעתקתו את המקורות שלפניו, מפיצות
אור שהוא הוא המחבר של הזוהר. למשל, בפסיקתא דרב כהנא, הוצאת בובר, עמ' 6, מבואר הדרש, על ביום כלות משה, "כלת" כתיב, ביום דעלת כלתא לגנתא. פירוש הדברים, שחינוך המשכן הושווה לאפיריון בין הקב"ה לכנסת ישראל, מכאן חידשו המקובלים את הרעיון, שיש קשר כזה גם בין משה לשכינה ולכן נקרא "איש האלוקים", כלומר: בעלה דמטרוניתא. פירוש זה אף שהוא זר לגמרי להפסיקתא, מובא בהרבה ספרי קבלה ועיקר רעיון זה מובא בהזוהר מקומות בסגנונות שונים, שמשה רבינו היה היחידי בעולם שזכה להיות בעלה דמטרוניתא
כל ימי ימי חייו ור"מ די ליאון מחשבתו חידשה לו דרוש זה ושיבצו בהזוהר בכמה מקומות כשיטה
שלימה; ברם במקום אחד בספרו שבכתב יד שכח שחידש מדעתו אותו הרעיון והוא מייחסו להפסיקתא. כן כותב שלום בהערה לעמוד 143, שבספר "הרמון" כתב יד מביא ר"מ די ליאון
בשם הפסיקתא את דברי הזוהר (בראשית דף רלו, ב) בקשר לבמדבר ל, יד "אשה יקימנו ואשה יפרנו": "משה איש האלוקים, מאריה דביתא, מריה דמטרוניתא".
לפנינו פלפול שלם להראות כיצד ר"מ די ליאון:
א. הכניס פירוש זר משלו בהפסיקתא.
ב. הכניס פירוש זה להזוהר.
ג. שכח מה שכתוב בזוהר ומייחס באחד מספריו אותו הרעיון לפסיקתא.
ללא ספק הביא לנו שלום הדוגמה הברורה ביותר, שלא מצא כמותה בשני ספרי ר"מ די ליאון
שבדפוס "הנפש החכמה" ו"שקל הקודש", עד שהביא ממרחק לחמו, מכתב יד ספר "הרמון"
שבספריית המוזיאום הבריטי. לדעתו תפס כאן את הר"מ די ליאון בידו ממש כשמזייף את הזוהר.
ונחזי אנן כמה מן האמת יש בכל זה. ובאותה המידה ששלום דן את ר"מ די ליאון, יש לדון אותו.
א) שלום לא העתיק את המאמר בלשונו מכתב יד "הרמון", אלא מוסר באנגלית מה שכתוב שם.
והנה זה לשון כתב היד של ספר "הרמון" (צילום מכתב יד המוזיאום הבריטי):
"אבל יסוד העניין ודקדוקם כי הוא שאמרו לגבי משה מילתא זוטרתי הוא, על כי מדרגת
משה ומעלתו מקום תפארתו, ועל כן סוד העניין איש האלוקים, ואמרו ז"ל בפסיקתא כמו אשה יפרנו ואשה יקמנו, ועל כן לגבי משה מילתא זוטרתי הוא".
ב) שלום ראה את הפסיקתא בעמ' 6 וחשב שעל סמך אותו דרש חידשו להם ר"מ די ליאון והמקובלים את הפירוש הנזכר. אבל אם היה שלום מתייחס לר"מ די ליאון באופן רציני, כראוי למי שדורש את האמת, לא היה מחדש פלפולים כאלה ובונה מגדל הפורח באוויר, שר"מ די ליאון חידש פירוש בפסיקתא ושכח, אלא היה מחפש בפסיקתא כראוי והיה מוצא שכן מפורש שם, ממש כמו שכתוב בספר "הרמון" ואין כאן לא חידוש זר ולא זיוף ולא שכחה מצד ר"מ די ליאון. וזה לשון הפסיקתא דרב כהנא, הוצאת בובר, עמ' 198:
"איש הא-להים, א"ר יונתן: אישה יקימנו ואישה יפרנו [במדבר ל, יד] אישה יקמנו ויהיה
בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה', ואישה יפרנו, ובנוחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל, איני זז מכאן עד שתעשה האלפים רבבות".
אותו מאמר נמצא גם במדרש תהילים, מזמור צה:
"אמר רב יהודה ב"ר סימון בשם ר"ש בן לקיש, למה נקרא שמו איש הא-לקים, מה האיש
הזה אם מבקש להפר נדר אשתו מפיר, אם מבקש לקיים מקיים, שנאמר אישה יקמנו ואישה יפירנו, כביכול הקב"ה אמר לו משה קומה ה' שובה ה'".
הרי מפורש כמו שכתב ר"מ די ליאון. ועי' על כך בזוהר בראשית דף כא-כב; נשא דף קמח, א.
ומעניין שרעיון מקורי כזה, שהוא קו מובהק השייך לתורת הסוד, יסודו בתורתן של חז"ל
במדרשים. וזה מסייע לשיטתו של רד"ל, כמו שביארתי בספרי בכת"י, שהרבה מיסודו הקבלה
שבזוהר אנו מוצאים גם במקורות עתיקים של חז"ל.
ושוב דוגמה שנייה: בעמ' 197 מביא שלום את דברי הרד"ל ב"קדמות הזוהר" על מה שכתב ר"מ די ליאון ב"הנפש החכמה" סי' י: משל לרועה צאן, כל זמן שהצאן במדבר בתוך הזאבים מתפלל שמירתם, כי ירא עליהם, כל זמן שהצאן בתוך הגדרות אינו ירא ואינו צריך להתפלל עליהם על שמירתם, שמקור מאמר זה הוא בתשובת הגאונים, שערי תשובה, סי' פ, כן הוא ברקאנטי פ' ירא נד, ג. וכן מביאו ר"מ גבאי ב"תולעת יעקב".
שלום קובע, שר"מ די ליאון הוא הראשון שמביא את המשל הזה ושוב חידש, שר"מ די ליאון היה יד בזיוף אותן תשובות הגאונים שהרד"ל הביאן כמקור למאמר זה. ומה יענה שלום אם רבינו אברהם בר' יצחק (שנפטר ד"א תתקי"ט, בערך מאה וארבעים שנה לפני ר"מ די ליאון) מביא כבר
של זה בשם מאמר חז"ל? הלא הוא בספרו האשכול, ח"א, עמ' 60:
"ואמר רבא משל לרועה כשצאן במדבר בין הזאבים מתפלל על שמירתם וכשמצאם בעיר אינו מתפלל על שמירתם...".
גם במס' מחכים ב"אשכול", כרך ששי, עמוד 301, מביא משל זה ומציין ל"שערי תשובה" הוצאת
ויש להעיר, שמשל כעין זה מובא בסגנון אחר במחזור וויטרי, עמ' 81, ובאורחות חיים,
נויארק.
ח"א ס"ע ע"ג, וכלבו, סי' לה. וראה ב"רבנן סבוראי ותלמודם" לרב"מ לוי, עמ' 25. הרי שלא
היה לו לר"מ די ליאון די בזיוף תשובת הגאונים והוא לא היה הראשון שחידש משל זה. אלא כמו שכתב הרד"ל במבוא לתשובת הגאונים, שערי תשובה. עמ' יד, שמקור מאמר זה הוא במדרש הנעלם, שהיה בידי הגאונים.
תוקן על ידי - בעל_עגלה - 6/8/2003 10:11:42 AM
 |
|
|
