ספר הזהר מי כתב אותו??

מסתברא
טענה-רעיון רוה"ק הפרטים גמישים
תשובה-אינני גמיש בכל הקשור למהרח"ו עד שיוברר מעבר לכל ספק כי יש אילוץ לזה.
מהרח"ו דיבר על נבואה לעתיד.
אילוץ העובדות לימדנו כי מכלל להבא אתה למד לשעבר.

הטענה-השערה נטולת יסוד
תשובה-פרט מה נטול יסוד

- לא "נטולת יסוד", אלא "בעלת ריח". כלומר, השערה זו נראית דחוקה מעיקרה. זו לא תשובה "ישרה" וכנה של אדם המחפש את האמת, אלא של אדם החושב שהוא יודע את האמת, ומחפש דרכים כיצד להתאים את האמת שלו עם העובדות בשטח.

- או במלים פשוטות, אם זה מה שהי', למה הר"מ די ליאון לא אמר בבירור את האמת: דעו לכם שזה נתקבל ברוח הקודש מפי רשב"י! ואז הרוצה להאמין יאמין ומי שלא רוצה לא יאמין. העובדה שהי' צריך לכתוב בצורה מטעה אומרת דרשני.

הרמח"ל נדמה לי לא עשה משחקים כאלה.

מר בר רב אשי



אבל אני מבקש להזכירך שגם בגמרא אמרו שיש רשות לתלות שמועה בשם אדם גדול כדי שתתקבל. והנה לנו מקור לכתיבה פסאודו-אפיגרפית (כמובן, הגמרא לא התכוונה לחיבור ספרים שלמים וכו'...)

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

כעת נכנסתי
הטענה-למה שיעשה כך הרמד"ל
תשובה
1 כל חביריו ידעו מה המקור האמיתי ואליהם היו מיועדים הכתבים.ראה ספר יוחסין.
2 הרמד"ל לא מסברא דנפשיה קאמר ואכן אלו דברי רשב"י והביאם ללא תוספת או מגרעת היכא דהוא ממש לשונם.
3 הרמח"ל מביא דברים בשם אותם תנאים ואבות וכולי ואינו מציין כך נגלה לי וכולי כמו שעשה הגר"א אלא הדברים כמשמעם.ועיין ירים משה חלק ב
4 טענת ההיתלות באדם גדול (המבוארת בגמרא קידושין ועיין שו"ת אבקת רוכל ובספר ברכי יוסף ובספר נהר מצרים ובשו"ת רב פעלים)נדחית ממילא.כי ההיתלות היא כאשר דבריך הם רק שאתה תולם באדם גדול.משא"כ כאן שהרי הם בעצמם דברי אדם גדול לפיכך אין אנו זקוקים להיתר זה.

נ"ב- כל מה שהתחבטתי בו במשך למעלה משנתיים הוא רק להוכיח כי מוכרחים לדרוש את המהרח"ו גם בכיוון ההפוך.

עוד עניין חשוב
מי שיראה את תשובת הרשב"א חלק א סימן תקמ"ח ובהקדמת ספר "סודות הבחיי" יבין היטב את הפחד שהיה לפירסום מידע כזה בפרט בלשון הזה.אפשר שמפני כן נעשה עניין זה בחוג הקרובים לעניין.
עניין הלשון "הזוהרית" היה ידוע כלשון של פעולה קבלית.והרשב"א שם רומז לזה.
וכיון שהרשב"א היה כמלך (כאשר יראה בתשובתיו שהיה דן בעניינים של חיים ומות)וידעו שאיםן דעתו משגת עניינים אלו לכן העלימו הדבר.
כל זה נרמז במה שאמר האר"י כי אחר הרמב"ן היו הולכים ומפרשים על פי שכל.וכל לומד יודע כי הרשב"א מלך אחרי הרמב"ן(וראה שו"ת הרא"ש כלל א כמדומה)

עוד עניין נפלא
מהר"א אבולעפיא נידון ברותחין על ידי הרשב"א ע"ש.והוא עסק בקבלה מעשית כאמור במאמרי לעיל.
והוא אכן כתב בלשון זוהרית מידי פעם.(ראה ספר חיי עולם הבא)פעולתו של הרשב"א הביאה את המקובלים להחבא מפניו.ראה למהר"י גיקטיליא בספר גינת אגוז לעומת מה שכתב בספר שערי אורה.ותבין.ומהר"י גיקטיליא היה תלמיד מהר"א אבולעפיא.ואף המקובלים שאחר הרשב"א האמינו לו.ראה בהקדמת ספר מנחת יהודה למהר"י חייט זיע"א.כמה גינה את מהר"א אבולעפיא.(אמנם יודעי דבר אמרו לי שהוא בעצמו נטה אחריו)והאר"י אמר כי הספר הזה הוא אמיתי.אם כן קשה איך האר"י בעצמו והמהרח"ו הביאו בספר שערי קדושה חלק ד (נדפס בספר כתבים חדשים למהרח"ו)
זהו שאמרנו כי היה פחד על המקובלים מפני עניין זה של מהר"א ובפרט לאור מה שרצה או עשה לאפיפיור שר"י. אבל האר"י ידע כי האמת איתם.
ולפי זה מתורץ הכל על נכון ומבחינה הסטורית.(וראה עוד מש"כ המו"ל ספר "חיי עולם הבא" בהקדמתו.)

סליחה מוטי, אבל מרוב דברים לא הבנתי: למה הי' הר"מ די ליאון צריך לשחק אותה ולא להגיד את האמת כמו שהיא? לפחות הי' יכול להעביר אותה בשקט לדורות הבאים.

בס"ד
לשון כבודו "שיחק אותה" לא תיתכן על הקל שבחכמי ישראל כ"ש על דורות הראשונים.

הטענה-למה
תשובה-כל חביריו ידעו המקור לדברים.כבר ציינתי למעלה.
גם איני מבין השגתו.הלא הרמד"ל כתב דברים כהוייתם.רשב"י פתח ואמר בפועל.אז כתב "רשב"י פתח ואמר."

שאלוני על מאמרו של הרב כשר, שזכה כאן למחמאות גדולות מפי בכירי הפורום.

עיינתי בו הערב, והתאכזבתי מרה. כדי שתסבלו איתי, אני מעתיק את ההערות שרשמתי. כך גם תוכלו לגלות אם יש לי טעויות ולתקן.

אז הנה:

בשנת תשיח, התייצב הרב מנחם כשר לעשות מלחמה עם גרשם שלום. שלום, שהיה חוקר קבלה בעל שם עולמי, העז להטיל ספק בבעלותם של רשב"י ותלמידיו על הזוהר. הוא טען, וטענותיו עשו רושם גדול, כי הזוהר נכתב בידי ר' משה די ליאון. בחוגי המקובלים והמאמינים להם, די ליאון נחשב כמגלה הזוהר, לא כמחברו.
בעיני, תרומתו של גרשם שלום לנושא היתה הגושפנקה של שמו המפורסם. הטענות נגד הזוהר לא היו חדשות. אבל הצטרפותו של גרשם שלום למחנה המתנגדים היתה מכה קשה.
הרב מנחם כשר, יהודי תלמיד חכם ובעל כשרון גדול, בקיא שידיו רב לו גם בתחום המחקר, כתבי יד ועוד, החליט להשתמש בידע העצום שלו כדי לבקר את גרשם שלום. התוצאה היתה מאמר שהתפרסם ב"סיני", בטאון תורני ברמה אקדמית. המאמר התפרסם בגליון היובל, וכמצויין לעיל, ניתן למצוא אותו, ללא הערות השולים שלו, גם באינטרנט.

לפני שניגשים אל המאמר, כדאי להבדיל בין כמה שאלות בכמה רמות.

א. מי היו המחבר או המחברים של הזוהר? תשובות אפשריות הן:
רשב"י ותלמידיו, במיוחד רבי אבא.
ר' משה די ליאון.
לא אלו ולא אלו, אלא מחברים אחרים בדורו של די ליאון לערך.

גרשם שלום אחז בדעה השניה. הרב כשר בדעה הראשונה. הפולמוס שלו היה מכוון להראות כי די ליאון אינו יכול להיות בעל הזוהר בגלל הבדלי דעות מסויימים בין המתגלה בכתביו שלו, שהתפרסמו בשמו, לבין מה שמופיע בזוהר.
לכן מובן, שגם אם יתברר כי די ליאון לא היה מחבר הזוהר עדיין אין בכך הוכחה שהזוהר הוא חיבורו של רבי אבא או אחרים מתקופתו של רשב"י. כדי להצדיק את הטענה הזו, על עתיקותו של הזוהר, יש להתמודד עם טענות שונות, שהובאו ב"קדמות הזוהר" כאן, המראות על נוכחות ענינים וניסוחים מאוחרים בספר.

ב. האם הזוהר מכיל חומר עתיק יומין? הרב כשר טוען שחשף בכתבי יד של הראשונים מקבילות לחומר שהובא בזוהר. זה, לדעתו, מראה כי הזוהר מכיל חומר מימי התנאים והאמוראים.
בעניותי, טיבה של טענה זו לא ברור לי. ניסוחים דומים של טענות דומות עשויים להצביע על ציטוט. אך עדיין יש לעיין אם הזוהר הוא ספרות מימי התנאים ולכן יש בו מקורות שמצוטטים בידי הראשונים, או שמחבריו הם מאוחרים, והם העתיקו לשונות מכתבי הראשונים לצרכיהם.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

לפני שהוא ניגש לקרב, מוסיף הרב כשר טענה שנראית לי חלשה מאד, ואינה מעוררת כלפיו הערכה.

"הזוהר הוא יצירה ענקית מיוחדת במינה. סגולה נפלאה יש לו לספר זה לעורר ולהלהיב את בני
אדם לקדושה עילאית. זהו ספר המדבר ללב האדם והילכך אהוב הוא ונערץ כל כך בכל הדורות
אצל יראים ושלמים. ואין לו דמיון כלל לספרי ר' משה די ליאון, שהם ספרים רגילים, כמו שאר
ספרים שנתחברו באותה תקופה במקצוע זה."

יש כאן כמה טענות.
א. הזוהר מסוגל לעורר התלהבות ל"קדושה עילאית". הוא מדבר ללב האדם.
ב. אין לו דמיון כלל לספרי די ליאון האחרים, שהינם ספרים "רגילים".

הטענה הראשונה צריכה להיבדק עובדתית. כיון שלא ברור איך משתמש הרב כשר במונח "קדושה עילאית" אי אפשר לשפוט אם זה נכון (אלא אם כן הכוונה היא שניתן לתשאל את הקוראים של הזוהר ולשאול אם הם חשים 'קדושה עילאית').
את הקביעה שהספר מדבר אל "לב האדם" אני מבין אינטואיטיבית. כלומר, הוא אינו פונה אל השכל.
הרושם שלי הוא שהרב כשר מנסה, נוסף להצבעה על הבחנה בין כתבי די ליאון לזוהר מצד תכונתם, גם להחמיא לזוהר. איני יכול להתווכח עימו, ורק אזכיר כי ר' יעקב עמדין, בעל 'מטפחת ספרים', ראה גם הוא בזוהר ספר מרגש אך בכל זאת סבר שהוא זיוף...
הנקודה המרכזית היא השניה. אבל כאן אני מבקש להעלות התנגדות מתבקשת. זה שיש הבדל בין הזוהר לבין ספרים אחרים של די ליאון אינו חייב לנבוע מחוסר יכולתו של די ליאון ליצור ספר כמו הזוהר (למרות שזה עשוי להיות נכון). זה יכול לנבוע מבחירתו של די ליאון לכתוב את ספריו האחרים בסגנון שונה.
אם היה מחבר בעל כשרון, מדוע שלא יוכל לעשות זאת?


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

הראיות של הרב כשר

א. יש ידיעות על הזוהר בספרי ראשונים ממחצית הראשונה של המאה הראשונה של האלף הששי. כלומר, לפני 700 שנה. 1300 ואילך. המאה ה-14.
הוא מצטט מ"בחינת הדת" – ספר שראוי לדיון בפני עצמו – שמזכיר כי הזוהר ידוע מזה קרוב ל-300 שנה. כיון שהספר נכתב בשנת 251 לאלף הששי, זה מחזיר אותנו לסוף האלף הקודם – אם אפשר לסמוך על ביטוי כמו "קרוב ל.." ואם אפשר לסמוך על ידיעותיו של דילמדיגו, המחבר.
בספרים אלו (לא של דילמדיגו) יש ציטוטים בשם "מדרש", "מדרש ירושלמי" ו"מדרש רשב"י" כשהכוונה לזוהר.
יש לבחון כמובן את הדוגמאות לגופן.
כיון שמשה די ליאון נפטר עם בואו של ר' יצחק דמן עכו לבקרו, והשנה אז היתה ה' ס"א, מתברר כי הציטוטים שנמצאים מהזוהר הינם בני כמה עשרות שנים בלבד בימי ר' יצחק דמן עכו. חשבון פשוט זה מראה כי אם די ליאון, או מישהו אחר, הפיץ את הציטוטים בשם מדרש עתיק, זה הזמן שבו הם אמורים להופיע.
(הסיפור של ר' יצחק דמן עכו הועתק כולו ב"קדמות הזוהר")
עד כמה יכול היה הזוהר להתפשט אם התחבר באותו דור? למרבה הצער, אין לי כלים להעריך שאלה זו. אך אם נניח שהספר יצא, פרקים פרקים, ב-30 השנים הקודמות, כמדומה שתוך שנה שנתיים ממועד פירסומו של כל פרק הוא יכול היה להתפשט על פני כל ארצות הגולה היהודית שעמדו בקשר עם ספרד.
רואים מסיפורו של ר' יצחק כי הספר היה ידוע מאד בספרד, והיו עליו מחלוקות גדולות.
מסתבר שאלו שהעתיקו ממנו ראו בו מדרש קדום. אך זה מעיד על השקפתם, לא על המציאות.


ב. ר' יצחק דמן עכו הביא ציטוטים מהזוהר בשם "מדרש ירושלמי" בספרו "מאירת עינים". (הספר היה בכתב יד בזמן כתיבת מאמרו של הרב כשר, אך מאז הוא יצא לאור בהוצאת אוניברסיטת ירושלים).
זה סימן, לדעת הרב כשר, שר' יצחק קיבל את אמינותו של הזוהר.
גם אם נודה לרב כשר בכך, בלי לראות את הציטוט ואת ההקשר שלו, עדיין אין לנו אלא את התרשמותו של ר' יצחק דמן עכו.

ובכלל, מעיר הרב כשר:
"נראים הדברים שנשתתק אז הערעור [שהובא בשם ר' יצחק דמן עכו] ולפיכך אנו מוצאים, שראשונים אלה השתמשו בו כמדרש והרבה מחברים במשך מאתים שנה מביאים בשמו מאמרים שונים ובכל אותה תקופה לא נשמע ערעור נגדו.

שוב מסתמך הרב כשר על שתי הנחות שהוא אינו טורח להציען במפורש. אולי מחשש פן הן ייראו מסופקות.
1. לא שמענו היא ראיה. לא שמענו ולא מצאנו עירעור, ולכן זו ראיה שלא היה עירעור.
2. העובדה שמחברים קיבלו את אמינות הזוהר ללא עירעור, על פי הסעיף הקודם, מהווה הוכחה שהזוהר הוא אמיתי.

כמדומה שהסעיף השני יכול רק להוכיח את התייחסותם של מחברים אלו לזוהר. הם האמינו בו, או התייחסו אליו כאילו הם מאמינים בו. יתכן שזה מעיד על חוש הביקורת ההיסטורי שלהם יותר מאשר על אמינותו של הזוהר...
כמו כן, הרב כשר אינו מצטט ואינו מאזכר אפילו מי הם המחברים הללו, כך שלא ניתן לבדוק את דבריו. קשה לראות בכך סגנון מדעי.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

בהמשך, הרב כשר סוקר חלק מהספרות סביב אמינות הזוהר, ממנה אין הוא מביא ולו פרט אחד, לכאן או לכאן. (על ספרו של ר' יצחק אייזיק חבר ושאר הספרים שנתחברו להצדיק את עתיקות הזוהר אני מתכנן לכתוב זמן רב ולא מצאתי זמן). כל אחד יכול לקרוא את הפסקאות האלו ולראות אם יש בהן ראיה לכאן או לכאן לקדמות הזוהר. אני לא מצאתי בהן ראיה כזו.
בסופו של דבר, מסכם הרב כשר כמה שיטות בפתרון השאלה מתי ואיך כתב די ליאון את הזוהר. האם עשה זאת מצעירותו, במשך שנים רבות? או שכתב זאת בסוף ימיו, תוך כמה שנים? שום הסבר אינו מניח את הדעת לגמרי. והפתרון של גרשם שלום מעורר עדיין שאלות.
כמובן, כל זה אינו מהווה ראיה לקדמות הזוהר...
לאחר מכן מקשה הרב כשר על גרשם שלום מגרשם שלום. כידוע, שלום האמין בראשית עבודתו האקדמית בקדמות הזוהר, ולאט לאט הלך והשתכנע שהזוהר מזוייף, פסאודו-אפיגרפי. אולם, מציין כשר, שלום הביא ראיות לקדמות הזוהר, וכשחזר בו לא הסביר מה יעשה בראיות אלו.
אי עקביות?
למרבה הצער, גם הרב כשר לא נמנע מביטויים שיש בהם אי דיוק. למשל, הספר "MAJOR TRENDS IN JEWISH MYSTICISM" מכיל 450 עמ', כותב הרב כשר, ובכל זאת, שלום לא טרח להקדיש אפילו עמוד אחד לסתירת הראיות שלו מן העבר. זו טענה תמוהה, מפני שהספר אינו עוסק בזוהר, אלא בכל נושא ספרות הסוד בעם ישראל.

ועוד הערה אחרונה. שמו של תת הפרק הזה, שבכך אנו נפרדים ממנו, הוא "השתלשלות הויכוחים על הזוהר". למרבה הצער, יש כאן יותר תיאורים כלליים מאשר פרטים. אילו היתה זו עבודה אקדמאית, היא היתה מקבלת ציון נמוך למדי.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

תת הפרק הבא מבטיח לנו את "ביטול ההוכחות המייחסות את חיבור הזוהר לר"מ".
הרב כשר מחלק את הראיות של שלום לייחוס הזוהר לדי ליאון לשנים:

א. היחס בין ספרי די ליאון לזוהר. שלום טוען שיש קרבה לשונית ביניהם.
כמדומה שמציטטה זו משמע ששלום לא הסתמך על קרבה ענינית ותוכנית, אף לא על סגנון ספרותי ותחבירי, אלא על מוטיבים לשוניים. אבל מוטב היה לקרוא את שלום בפנים – לא עשיתי זאת, ואני בודק את דברי הרב כשר מתוכו. יתכן שלשלום היו ראיות אחרות.

ב. בדיקת לשון הזוהר. שלום היה אמור להכין מילון של הזוהר, שנותר לפי השמועה בכתב יד. מילון כזה לא התפרסם עד היום, ושלום הסתמך עליו. בעיה מצערת ביותר, שאני שותף לרב כשר בביקורת עליה.
שלום טען גם כי הזוהר
"מלא ניבים וצורות מאוחרים, שמקורם בלשון החכמים של ימי הביניים; סמלי הזוהר ורעיונותיו בנויים על הזרמים של הקבלה בדור שלפניו."
יצויין כי מה שמנע שלום מאיתנו, הושלם לפחות חלקית בידי יהודה ליבס, היום פרופסור למחקר הקבלה. הוא עשה את עבודת הדוקטורט שלו על מילון הזוהר, וניתן לעיין בו כדי לאמת את הטענות הללו. אני יכול לציין כי אני אישית התרשמתי שהצדק עם המבקרים, וכי הזוהר אימץ מושגים, מונחים וסמלים מן הספרות שהיתה לפניו. והדברים מצויים בכתב ועומדים לרשותו של כל מעיין.

עוד כותב הרב כשר ששלום "לא הוסיף כלום" על הטענות הביקורתיות שסוכמו בידי תשבי. איני יודע איזה ספר קדם לאיזה. כמדומה לי שתשבי כתב את דבריו אחרי צאת ספרו של שלום, MAJOR TRENDS. כך שקשה לי להבין מדוע יש לבוא בטענות על שלום שלא הרחיב מעבר למה שיכתוב תלמידו וחברו. עם זאת, הטענות שנאספו בידי תשבי באמת רובן ככולן אינן חדשות.
(טענות חדשות, המתבססות על תפיסת ההלכה והמנהג בזוהר, נאספו בידי תא שמע, והם סוכמו ב"קדמות הזוהר" אצלנו. אני מזמין לעיין שם, כי עד כמה שהתרשמתי יש שם ראיות חדשות לכך שהזוהר נכתב בתקופה מאוחרת).

הרב כשר מסתמך על רד"ל ועל צייטלין ועל מחקריו שלו כדי להראות שיש מחלוקות בין די ליאון בספריו לבין שיטות בזוהר. כיון שאין הוא מביא דוגמאות, איני יכול לשפוט אם הוא צודק. אך יש להדגיש שהראיות של שלום הן אחרות. הן מתבססות, כאמור, על דמיון לשוני, על שגיאות דומות בשני החיבורים ועוד.
הרב כשר מציין בצדק כי שלום לא הרבה להביא דוגמאות לדמיונות אלו שעליהם הסתמך. ואכן, ללא ראיות קשה לבדוק אחרי שלום.
ואכן, גם החוקרים שבאו אחריו הסתייגו מייחוס הזוהר לדי ליאון, כפי שחזרו וייחסו אותו לבני אותו הדור...
הדוגמאות שגרשם שלום כן הביא, והרב כשר מצטט, הן כאלו:
א. התעורר הוא פועל יוצא.
ב. מסכים מחלוקת
ג. חוזר במקום מחזיר.

יש עוד כמה דוגמאות, אך הלשון שם לוקה בחסר, ואיני יודע אם זה חסרון המחבר שלום או המעתיק הרב כשר.
עד כמה שניתן לשפוט מציטוט מתוך מאמר חסר, יש לי להעיר את ההערות הבאות:
א. יש לבדוק אם השימושים הלשוניים האלו אינם מצויים בספרים אחרים. אם כן, זה היה מינוח רווח, ואין בו להעיד על ייחוס הזוהר לדי ליאון. מצד שני, זה עשוי להראות, אם המינוח התחדש באותה תקופה, שהזוהר נכתב בימים ההם. ולהפך, אם נמצא ביטויים משובשי עברית כאלו בספרים עתיקים, נוכל להניח שהזוהר הוא לפחות בן אותה תקופה. איני יודע אם נעשה מחקר השוואתי כזה על המונחים שציטטו שלום והרב כשר.
ב. יש לתהות, אם הזוהר היה לפני די ליאון, אם לא הושפע מלשונו ואימץ אותה. טענה זו הועלתה בידי הרב כשר, והיא אכן כה הרסנית עד שדומה בעיני שהיא מבטלת את ראיותיו א-ל-ו של שלום.
כמובן, יתכן ששלום הלך כאן לשיטתו, שספרי די ליאון הראשונים נכתבו לפני שכתב או ראה את הזוהר. אם כן, השימושים הלשוניים הם מקוריים שלו ללא תלות בזוהר. אבל זו כבר הנחת המבוקש.

כאמור, זה יכול לבטל את ייחוס הזוהר לדי ליאון, אך אין בכך ראיה לקדמותו, או דחית הראיות האחרות להיות הזוהר ספר פסאודו-אפיגרפי.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו